 |
במסגרת המאמץ הכללי לבנית מאגר של ידע חסר תועלת, הנה משהו לשעשע את ימיך בין כסה נוצרי לעשור סילווסטרי.
בסרט "זמר הג'אז" אל ג'ולסון הבטיח לצופים "שזה עוד כלום" אבל למעשה הוא רק שר קצת ומילמל פה ושם. ריצ'ארד ג'יימסון כתב שהבמאי פריץ לאנג סרב בהתחלה להיכנע לטכנולוגיה החדשה ובסרט "מרגלים" הוא אמר שיותר אפקטיבי לתאר קולות בצורה ויזואלית מכל מיקרופון. בסרט, המרגל גונב הודעה סודית של האויב שאי אפשר בכלל לקרוא אותה - כי זה רק נוסחאות מתמטיות - אבל הוא מתרגם את ההודעה ו"מקריא" אותה בטלפון.
יכול להיות שהסרט The lights of New York משנת 1928 הוא הסרט הראשון הממש דיבר, בטכניקה מוזרה של שחקנים שמתארים מה שקורה בסרט, כולל צילום של טלפון רוטט כששומעים צילצול. מסתבר שרוב הסרטים המדברים הראשונים היו די סטטיים בלי הרבה תנועה ומעברים הזויים מסצינה לסצינה - הגברת יורדת מרכבת בתחנה נידחת, פוגשת מישהו באקראי ובסצנה הבאה הם נשואים ורוכבים על סוס שהגיע מאי שם.
מעניין שהרבה זמרים כיכבו בסרטים המדברים, כמו אל ג'ולסון, בינג קרוסבי או ראס קולומבו הנהדר (למי שאוהב crooning). בסרט אחד עומדים לתלות רוצח אבל הקהל רואה את קולומבו שר בלדה ענוגה. הסרטים למדו לשיר, לא לדבר.
ג'יימסון כותב שבין הסרטים המדברים הראשונים היו "סחיטה" של היצ'קוק משנת 29, "מרוקו" עם דיטריך האלוהית* וגארי קופר ו"כלבה" (שלא ראיתי) של רנואר.
__
*סצינות הפתיחה הבלתי נשכחות. דיטריך בתפקיד זמרת מועדונים, לבושה בסמוקינג וצילינדר יורדת במדרגות לבמה, שרה בקול נמוך וחושני, ומכל הגברים באולם בוחרת לנשק את נערת ליווי, על פיה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש