 |
הי ירדן,
טוב לקרוא את תגובתך...);
באשר לחלק הגרמני, התזה שלך מרתקת. הלוואי שהיא גם נכונה. מהביקור שלי בגרמניה, שהיה לפני 6-7 שנים, אני נוטה להסכים עם מר א. מאן (רק כדוגמא, שים לב להפנמה של הקידומות לשמות בגרמניה: בביקורי במכון מקס פלנק בסמוך למינכן נקרא כל פרופסור, אף בשיחות חולין, בכינוי הקדם "הר פרופסור דוקטור", לא פחות).
ובאשר לחלק הישראלי, אני נוטה לדבוק בדעתי. אני מסכימה כי גם בישראל יש נורמות וכי מושג ה"קומבינה" הוא נורמה והשאיפה לא לצאת "פרייאר" היא שאיפה לאומית. עם זאת, אני סבורה כי הנורמה הזו היא מבנית ולא תוכנית. כלומר, גם אם פעולת הקומבינה מוגדרת תרבותית כחיובית, ההחלטה על תוכן הקומבינה היא אינדיווידואלית ולכן בהכרח יצירתית. לדעתי, יהיה קשה מאוד לאחד את הציבור הישראלי סביב נורמה תוכנית רצחנית והרסנית כמו זו הנאצית. כמובן, תמיד אפשר לומר שקונפורמיות שמובילה לתוצאות דורסניות ומרושעות יכולה לקרות בכל חברה אנושית. הטענה שלי היא שיש חברות רגישות פחות ויותר לסכנה הזו, ולדעתי החברה הישראלית (כמו גם האמריקאית, אגב) רגישה לכך פחות. ודוק: אינני טוענת כי החברה הישראלית מוסרית יותר (גם אם התוצאה האפשרית יותר הומנית). אני טוענת כי קשה מאוד לשכנע חלק ניכר בחברה הישראלית לציות עיוור. האיחור בשעת הקונצרט איננו נורמה כשלעצמו- הוא זלזול מסויים בכללים. כך גם תרבות ה"סמוך" שנהוג להזכירה בהקשר של תפקוד צה"ל (שהחברה מעורבת מאוד בתפקודו, ראה לדוגמא את המנהג ה"קונפורמי" של אמהות חיילים להתקשר לפלאפון של המפקד, שלא להזכיר את המרי האזרחי שהוביל ליציאה מלבנון) . הציבור הישראלי *כן* חושב כשהוא פותח את העיתון. לדוגמא, כותב המאמר כותב שאין לו כוח למלחמה (למרות שבתזמון הנתון אני לא בטוחה שזו דעת הרוב). למעשה, המאמר לו אנו מגיבים (כפי שאני מבינה אותו) הוא דוגמא קלסית לשבירת הקונצנזוס היחידי שחשבתי שטרם נשבר בחברה הישראלית- מיתוס השואה והתקומה. קשה לי לדמיין מצב בו היה קם כאן מנהיג שהיה זוכה לקונצנזוס כה סוחף בציבור. קשה לי לדמיין את הציבור הישראלי מתלכד סביב רעיון תוכני ללא ביקורת ושקילה אינדיווידואלית. למעט נרטיב הסטרט אפ והארבע- על- ארבע, אני לא יכולה לחשוב על אף נורמה חברתית קונפורמית תוכנית בישראל של שנת 2000. אתה יכול?
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש