בתשובה להאייל האלמוני, 11/12/02 17:38
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אדון חרדון אולי לא מצנזר פרסומות (כפי שהוא גם לא מציע לצנזר את "ג'נין ג'נין"), אבל הגופים המשדרים והרגולטור מצנזרים-גם-מצנזרים. שאלה לערן בילינסקי: האם אתה מתנגד לפסילה-מראש של פרסומות הכוללות טענות שקריות (דוגמא היפותטית: פרסומת של "בזק" הטוענת טענה שקרית לפיה רמת-השרות בשרות האינטרנט המהיר של חברות הכבלים היא ירודה; דוגמא מסוג שונה: פרסומת המציינת שהמוצר הוא "חדש", בשעה שהוא נמכר בישראל כבר 10 שנים)? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כן, התחלתי לחשוב על זה תוך כדי, כשראיתי את הדוגמה-הלא-היפותטית על הפרסומת של בזק לפני כשעה באחד העיתונים המקוונים. אני אנסה לצעוד כאן בין הטיפות. אני רואה אינטרס ציבורי (מונח סובייקטיבי, אמורפי, ולא מוגדר אגב) באי-הטעיית הצרכן בדברים שקשורים לצרכנות, כיוון שלא מדובר בנושא של "חופש הביטוי". בכל מקרה, האם הרגולציה כפוייה על זכייני הערוצים המסחריים מכוח חוק או שהם בחרו להקים אותה? במקרה של בכרי, ישנן שתי בעיות. הראשונה היא אכן "חופש הביטוי". המדרון כאן חלקלק לי מכדי כדי שאסכים לוותר. אם אפשר להזכיר מקרה מעברנו, כשגלעד דנבום התלונן על כך שההזמנה שלו ושל ליאור את הקוראים להצטרף לארוחה ב"מעיין הבירה" היא צנזורה, חלקתי עליו נמרצות כמובן, כיוון שלא מדובר בדעה שנמנע ממנו לחוות אלא במניעת פרסום (מיותרת) באתר פרטי. לא הייתה כאן פגיעה בחופש הביטוי כי גלעד יכל לצעוק אם הוא רצה בראש חוצות ולבשר על המפגש הצפוי, או לחילופין לקנות באנר אצל ספק הפרסומות שהשתמשנו בשירותיו באותו זמן. החיסרון היחידי הוא שזכות הפרסום הופכת כך להיות "זכות לעשירים" שיכולים לממן את הבאנר, או שלט הפרסומת, אבל האייל הקורא אינו יחודי במקרה זה. שנית, יש את חופש היצירה. אני לא רואה למשל צורך למנוע את הפצתם של ציוריו של רנה מגריט, אפילו שהוא מצייר מקטרת וכותב "זו איננה מקטרת". היצירה, בניגוד לפרסומת, אינה מקור אינפורמציה ציבורי שמחוייב לאמת, לכן איני רואה סיבה למנוע אותה אם היא שיקרית, או לכפות על יוצרה תנאים, כמו למשל לשים הבהרה ליד ציוריו של מגריט ולכתוב "בניגוד למה שכתוב, בציור אכן מצויירת מקטרת". לכן, כיצירה, אני מעדיף שלא יוכתבו ליוצר, בכרי, תנאים על הצגת יצירתו, כל עוד אין פגיעה ברורה ומידית בציבור. אם למשל היה בוחר בכרי להעמיד מכונת יריה שתירה על עוברים ושבים באורך מקרי - את היצירה הזו הייתי דורש להגביל, ואם אפשר אז גם להתיך. אם לסכם, יש כאן שני עניינים. יש את ההבדל בין אומנות, שאינה מחוייבת לאמת, לבין מידע אינפורמטיבי, שיש את אותו יצור אמורפי לא מוגדר הקרוי "האינטרס הציבורי" שלפי דעתי מעדיף אינפורמציה נכונה. ויש את עניין חופש הביטוי, שלדעתי בכרי לא חצה את גבולות הסכנה הברורה והמיידית שיצדיקו את הגבלתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ז''א שאתה בעד חוק אמת בפירסום. החוק בשימוש בארה''ב, ומדי פעם יוצא לי לקרוא על חברה שנתבעה בשל פרסום שקרי. אני חושבת שהחוק מצויין וחיוני. הנקודה המצערת היחידה היא שבמהלך הפרסום של מוצר רפואי מחוייב המפרסם לפרט את תופעות הלוואי, כך שבזמן שאני אוכלת מול הטלוויזיה אני צריכה לשמוע שתרופה מסויימת עלולה לגרום אצל אחוז קטן מהאוכלוסיה לשלשולים, הקאות, כאבי ראש, כאבי בטן, עייפות וסחרחורת. אבל זה שווה את זה שאסור להם לשקר. באופן פרדוקסלי, נקודת האמת היחידה בטלוויזיה האמריקאית, היא הפרסומות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף סוף מישהו נוגע בנקודה העיקרית העולה מן הידיעה לדעתי: האם במסגרת חופש הדיבור כלול החופש לשקר? הטיעון של ד"ר צנגן כלפי הסרט אינו שהוא תעמולה והסתה נגד ישראל, אלא שהוא מורכב משקרים וחצאי אמיתות. אני מודעת לנפיצות של השאלה, הרי מי יקבע מהו שקר? האם צריך/אפשר להקים "ועדות אמת"? הגיוני שבדמוקרטיה לכל אחד תהיה אפשרות לומר את מה שהוא רוצה, בלי שמישהו, שיכול להיות עם אינטרסים שונים ומשונים, יוכל לפסול אותו. מצד שני הדמוקרטיה מבוססת על חופש המידע לציבור, ועל ההנחה שהציבור בוגר מספיק כדי לשפוט ולהתמצא במידע המגיע אליו. היום, (בינתיים), ההנחה היסודית המובלעת בהתייחסות של רוב הציבור למידע שהוא מקבל, היא שזו אמת, אלא אם יש סיבה לחשוב אחרת. ככל שירבו המקרים בהם המידע המופץ הוא שיקרי, הנחת היסוד הזו תתמוסס, והדבר יגרום לקריסת הדמוקרטיה. כי איך אפשר בכלל ליצור תקשורת בין חלקים שונים של הציבור ללא האמון היסודי שמה שנאמר הוא, לפחות בדרך כלל, נכון? בלי תקשורת כזו, אין ויכוח אין שיכנוע, אין ביקורת, ואין דמוקרטיה. (לדעתי אנו באמת מתחילים להתדרדר למצב כזה). השאלה האמיתית שאנו עומדים בפניה היא מאיזה צד אנו מעדיפים שהדמוקרטיה שלנו תכורסם: האם מצד צנזורים, בתי משפט, ו"ועדות על" שיקבעו מהו שקר ואסור בפירסום, או בכך שהאמון הציבורי במידע המתפרסם ירד, עד שהוא יהפוך להיות לא רלוונטי לשיקוליו, ובכך תצמת נשמת אפה של הדמוקרטיה-התקשורת החופשית. שתי האפשרויות לא אידאליות, אולם לדעתי זה מה יש. אולי צריך לנסות לפתח דרך ביניים שתמצא בצורה מאוזנת ככל האפשר את הדרך בה שקרים לא יופצו כמידע לגיטימי, ומצד שני לא תתאפשר שליטה של בעלי עניין פוליטי, או אחר, על המנגנון שקובע את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התייחסתי לזה בתגובה שלי למיץ. יש להבדיל בין מידע אינפורמטיבי לאומנות. פרסומת בטלוויזיה היא מידע אינפורמטבי וצריכה לעמוד בסטנדרטים של אמת. אומנות אינה מחוייבת לאמת, ולכן מותר להפיץ את התמונות של מ.ק. אשר בלי אזהרה כי הן לא ניתנות לשחזור במציאות או תמונות של חדי-קרן מבלי לציין שאין חדי-קרן בעולם. סרטו של בכרי, על כל עיוות המציאות והמניפולציה שבו, אינו בגדר מידע אינפורמטיבי אלא נכלל תחת הכותרת אומנות - וככזה, הוא אינו מחוייב לאמת ואין צורך לחייב את האמת עליו או לצרף לו אזהרות . רצוי ומומלץ אגב, להפיק סרטים ועלונים הסותרים את טענותיו של בכרי, תחת אותו חופש אומנותי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |