 |
אני דווקא שקלתי ברצינות להצביע לעבודה, וזאת לראשונה, למרות גילי המתקדם.
הרכב הרשימה לכנסת יגרום כנראה לאי שבירת המסורת.
ברורה לי, ומוסכמת עלי, הגדרת הפוליטיקה כאמנות האפשרי. לא ציפיתי שמפלגת העבודה (או כל מפלגה אחרת), תציג את נבחרת חלומותי, או תייצג נאמנה את השקפתי בכל תחום וענין, ולמרות זאת, הרכב ברשימה לכנסת הבאה עלינו לטובה (?), מציב בפני מספר דילמות:
צר לי שיוסי בילין לא נכנס, והוא יחסר לי, אבל זאת לא סיבה להמנע מהצבעה עבור מפלגת העבודה.
מפריע לי מיקומו של בן אליעזר כמספר שתיים. מי שנכשל, הן בהנהגת המפלגה, והן בהתמודדות על התפקיד, לטעמי עליו לפנות את הזירה, אבל זאת התרבות הפוליטית השלטת בישראל. זה מה יש.
צרמה לי הצלחתם של השרים לשעבר דליה איציק ואפרים סנה, לטעמי ללא הצדקה, אבל הייתי יכול לחיות איתה.
מפריעה לי התברגותו של יצחק ("בוז'י") הרצוג. לא בגלל ייחוס אבותיו, לא בשל עמדותיו המדיניות או החברתיות, ואפילו לא בשל עיסוקו. הרצוג מזוהה אצלי עם אהוד ברק על כל הנזקים אשר גרם למדינת ישראל, מפלגת העבודה ומחנה השמאל. מוטב היה שיתכבד וישב בביתו, אבל אפילו בחירתו, עם כל הסתייגותי ממנה, כנראה שלא היתה מטה את הכף בצורה כזאת נחרצת כנגד הצבעה למפלגת העבודה.
בחירתו של אהוד יתום היא זאת אשר הוותה עבורי את חציית הקו האדום. החנינה השערוריתית אשר העניק הנשיא הרצוג ליתום (ואחרים) חסכה מהם את הצורך לשאת בעונש אשר אמור היה לגזור עליהם בית המשפט, אבל הצבעה עבורו פרושה מתן רהיביליטציה לאיש ולמעשה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש