בתשובה לנגה, 08/12/02 21:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא היה עולה בדעתי להציק לאנשים בנושא. למעשה, כל חברי ובני משפחתי מנומסים עד כדי כך שלא שמעתי על אטקינס עד קיץ זה. גם אני סיפרתי על אטקינס *רק* בגלל שזה קשור לנושא הסקר. לא הייתי מעלה את זה סתם כך אלא רק מרזה ומרזה ומרזה, בשקט בלי להפריע לאף אחד. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
1. בגלל שכולם חשובים שזה לא בריא וצריך להסביר להם שלא נכון. 2. בגלל שכל האחרים שנמצאים בדיאטה רוצים לדעת איך עושים את זה. (רגע, אז דלעת זה פחמימות? מה, חומוס זה גם פחמימות? מה, ביוגורט יש גם פחמימות? אז מה את אוכלת?) 3. בגלל שבעולם הדיאטות אטקינס הוא מערכת לוגית חילופית מורכבת, אך סגורה והגיונית. כמו מדע בדיוני. זה לא פשוט וברור כמו - לאכול פחות לרזות יותר. זו שיטה שמשלבת מה שקורה לאנשים בגוף (פחות אינסולין) במוח (פחות אותות רעב), בשכל (לא סופרים קלוריות. אין ממילא שום דבר טעים לאכול, אז יורד החשק לאכול ונעשים פחות תלויים באוכל), ושוב בגוף (המשקל יורד יותר מהר.). בלי אחד המרכיבים הללו, היא לא הייתה עובדת. לכן כשאנשים שעושים אטקינס מתחילים להסביר איזו דיאטה הם עושים ולמה זה טוב, קשה מאד לעצור אותם עד שהם מסיימים את כל הסיבוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...מעניין, דווקא אצלי יש פתאום דברים שלא אכלתי שנים (מיונז ביתי שאני עושה משמן זית וביצים, גבינות, קצפת עם כל כוס קפה... ממממממממ!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עושה דיאטת הלר, שזה מין "אטקינס לייט", עם פחמימות רק ארוחה אחת ביום, מוגבלת בזמן (גם להלר יש ספר ("דיאטת המכורים לפחמימות") ותיאוריה ביוכימית תומכת וכל הטאראראם, למי שזה חשוב לו). הורדתי 18 קילו, הפסקתי, העליתי 3, ועכשיו אני חוזר לעניינים. הורדתי את כל המשקל שרציתי, אבל גם ניסיתי לחסוך בסוכר תוך-כדי, ועשיתי הרבה מאוד ספורט, ככה שקשה לומר לאיזו פעולה לתת קרדיט. מבחינתי עיקר היתרון של הדיאטה הזו הוא לא הורדת המשקל כשלעצמו אלא זה שאני כבר לא חש /צורך/ לאכול כל הזמן, ולכן גם קל לי יותר לשמור על קלוריות באופן כללי. מה שהדהים אותי בקילוגרמים הראשונים שהורדתי הייתה הרגשת השליטה באספקט הזה בחיים שלי, כמו שאת אומרת, ולכן ה-"היי" והאוונגליזם שכל-כך שמעצבן אנשים. מלכתחילה לא הייתי מגיע לדיאטה הזו אם לא ההתלהבות של אמא ודוד שלי, ככה שאני רואה את ההתלהבות הזו באור חיובי מאוד עכשיו, למרות שבאמת חשבתי שהם מעצבנים מאוד בזמנו כמו שנגה אומרת. אבל מה, אם באמת הייתי מחליט החלטות בחיים לפי מידת האנטי שלי, אז היו לי חיים אקראיים מאוד. עכשיו אני לא הולך ברחוב וצועק על אוכלי סנדוויצ'ים, אבל הרבה אנשים שואלים אותי מיוזמתם (אישית, או בסקרים בכל מיני אתרים מפוקפקים) מה עשיתי; ואז אני מספר להם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...במיוחד אחרי שנים של חוסר-שליטה-בחסות-השיטה-המקובלת (לא, אם אני אוכלת פחות אני לא שוקלת פחות. אם אני אוכלת פחות אני שוקלת יותר. בדקתי. שנים.) הקטע הזה מוסיף מידה מסוימת של אנרגיה להטפה שכל-כך מעצבנת את נגה. אנרגיה של הארה וגם של כעס על כל מי שאמר לך כל כך הרבה שנים שאם תאכלי פחות, תשקלי פחות (או שאם תרוצי יותר, תשקלי פחות... ...מופרך באותה המידה, לפחות אצלי.) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |