בתשובה לנגה, 29/11/02 17:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם כך הוא חשוב ביותר, בעיקר לארצות קולטות הגירה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ומה המסקנה מן המחקר? לקלוט רק לבנים, כי הגזענות הטבעית של תושבי המקום תפגע במהגרים לא-לבנים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה?? דבר ראשון, לא התנסחתי היטב - מדובר במספר מחקרים, ולא במחקר בודד, או ליתר דיוק בסינתזה שלי לכמה ספרים שקראתי בנושא. מטרת המחקרים לא היתה אף פעם להחליט את מי כדאי או לא לקלוט, וקליטתו של מי תהיה מוצלחת יותר. ההנחה היא כי הנטיה הקיימת בנוגע למי-מהגר-לאן היא מצב נתון, ועכשיו שואלים החוקרים מה ניתן לעשות כדי לשפר את הישגיהן החינוכיים והחברתיים של קבוצות המהגרים הכושלות. האם יש משהו שאפשר לעשות בבתי-הספר שיעזור לקבוצות מהגרים מסויימות? האם קיימת איזו רפורמה חברתית שתסייע להן? כדי לגלות את הפתרון לבעיה, מחפשים חוקרים את הסיבות לבעיה. קיימות מספר השערות בנוגע לסיבות אפשריות ("הארץ" חתכו כמה החוצה והשאירו רק חלק מהסיבות שפירטתי במכתב). צבע העור עלול להיות סיבה אחת, שנגדה כנראה אין הרבה מה לעשות. הרגלי הורות הם סיבה אחרת, שבה אני אישית מתמקדת במחקר התזה שלי. אחרים טוענים שדווקא בתיה"ס צריכים להשתנות, כיוון שהמורים לא מודעים להבדלים התרבותיים הגורמים לילדי קבוצות מהגרים מסויימות להתנהג בביה"ס באופן אותו מפרשים המורים, בטעות, כזלזול, חוסר משמעת, חוסר קשב וכיו"ב. אני מקווה שהעברתי את הנקודה - נלחמים בחזיתות בהן אפשר לנצח. גזענות היא לא הכל, היא רק רעיון אחד מני רבים המנסה להסביר תופעה. תמיד יכול להיות שהקורלציה בין צבע עור להצלחת תהליך ההתערות בחברה החדשה, היא מקרית. וגם אם נניח כי גזענות היא *כן* הכל, הרי שהחוקרים יחפשו דרכים לשנות את התפיסות הגזעיות של החברה הקולטת, ולא דרכים להניא את המהגרים מלהגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק קשור ישירות. מאמר בני"ט כותב על ספר חדש שכתב פרופסור ג'והן אוגבו מברקלי, מומחה להשגיות, שטבע בשנות השמונים את המשפט "להתנהג לבן" או "להשתאכנז". הוא טוען שבנוסף לפן החברתי, גם ליחס התרבות האפרו-אמריקאית עצמה יש חלק בבעיה. הוא בדק כ5000 תלמידים בפרבר עשיר של קליבלנד, חצי לבנים חצי שחורים, שבו השגי השחורים נופלים משל הלבנים. "מה שהפליא אותי הוא שהילדים באים מבתים של רופאים ועורכי דין אבל הם לא חושבים כמו הוריהם. הם לא יודעים איך ההורים שלהם הצליחו. עבורם הראפרים בגטו הם דמויות מופת, או אנשים מתעשיית הבידור. ההורים עובדים בשתיים או שלש עבודות כדי לתת לילדים כל צרכם, אבל הם לא מנחים את הילדים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, אוגבו הוא חוקר מאוד דומיננטי ומעניין (אני מלמדת אותו), ובאמת הוא אחד הבודדים הטוענים כי הפתרון לבעיית הפער בהישגים חינוכיים בארה''ב נמצא בקרב הקהילה השחורה עצמה. ז''א, החברה הלבנה עשתה כל מה שאפשר, ועכשיו נותר לנוער השחור להתנער מתרבות ה''אנטי'' שהם פיתחו, ולהבין שבלי הישגים חינוכיים, הקהילה לא תתקדם חברתית. זה לא בדיוק קשור לנושא המהגרים, כיוון שאוגבו חוקר רק שחורים הנמצאים בארה''ב מזה דורות (''אפרו-אמריקאים'' ולא ''אפריקאים''). עם זאת, אוגבו החיל עליהם תיאוריה מעניינת שהוא פיתח בנוגע להתנהגות של מהגרים רצוניים ולא-רצוניים (כמו השחורים שהובאו לארה''ב בניגוד לרצונם כעבדים), ומדוע מהגרים לא-רצוניים מתקשים להגיע להישגים חברתיים ומפתחים תרבות נגדית לתרבות המיין-סטרימית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, איך מסתדרים ילדי יורדים, כאלו שהיו במערכת החינוך הישראלית שבה קוראים למורים בשמם הפרטי ואין שום דיסטנס בין המורה לתלמיד, במערכות חינוך קצת יותר נוקשות (בריטית, אמריקאית?), שם יש לפנות למורה ב"סר" או "מיס" (או מינימום ב"מר/גברת <שם משפחה>")? איך מקבלת המערכת את ההתנהגות ה"צברית" של הישראלים שם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו לא ילדי יורדים, כי אנחנו נחזור לארץ. ההתרגלות להתנהגות קורת הרבה יותר מהר מההתרגלות לשפה, למשל. כמו שאמרת, למורים בבית הספר קוראים Mrs. או Mr. לפני שם המשפחה. היה קל מאוד להתרגל לזה, כי כולם קראו למורים בשם הזה. מבחינתנו, אלה היו השמות של המורים. לכל אחד מאיתנו היו דברים שהיה קל יותר להתרגל אליהם או קשה יותר. למשל, אני התרגלתי בקלות להחזקת דלת כאשר יש מישהו אחרי (זה נהוג מאוד בארצות הברית), ואחותי הדר לא תמיד זוכרת לעשות את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ביליתי שנה בארה''ב, כשמונה שנים לאחר שבאתי עם הורי לישראל. לא הייתה לי כלל בעיה להתרגל לנהלים שם, אף כי כיוצא מערכת החינוך האילתית, קשה עלי העניין של המנעות מניבולי פה וצעקות. מה שכן, אני משום מה נוהג להחזיק את הדלת אחרי בלי קשר, בכל מקום, להגיד סליחה, תודה, ובבקשה במקומות הנכונים, אבל אינני יודע עם זה דבר אמריקאי, או שמא הורי חינכו אותי בהילכות נימוס מיושנות קמעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, גם אני נוהג להחזיק את הדלת וכיו"ב. אולי האייל אינו המקום הנכון לשאול את השאלה הזאת. למישהו יש לינק ל"פורום הערסים ולועסות המסטיק הקולניות"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המשעשע הוא, שזה מגיע עד כדי אבסורד - אם אני שם לב לכך שמישהו מתקרב לדלת בה אני נכנס, אני לעיתים מחזיק אותה לפחות חצי דקה. בכל מקרה, מישהו אמר לי כבר שאנחנו (הסטודנטים בטכניון, במקרה זה) אליטיסטים לחלוטין, כי במהלך היום אנחנו בקושי מחליפים שתי מילים עם אנשים בעלי IQ הקטן מ-110. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שתופתע לגלות עד כמה גם הנימוס הישראלי הקפדני ביותר הוא כאין וכאפס לעומת נורמות הנימוס בארה"ב. אני רואה חברים ישראלים המגיעים לבקר, המשוכנעים שהם האנשים המנומסים ביותר בעולם, וכמה טעויות הם עושים מדי יום. ולאנקדוטה: לפני שנה או שנתיים במהלך ביקור בארץ, התקשרתי לתחנת מוניות להזמין מונית. -שלום, מה שלומך. הייתי מעוניינת בבקשה להזמין מונית לרחוב הרצל מספר 67. -הה??? (אחרי שיחה קצרה הסביר לי הסדרן, שהנוסח המקובל הוא "תביא מונית להרצל".) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש גם צדדים רעים ל"נימוס" האמריקאי. חבר של אבי חלה ב-Lyme Disease בגלל שאנשים היו מנומסים מכדי להעיר לו על הסכנה שבשכיבה על הדשא במקומות מסויימים. בישראל היו מהר מאד מתחילים לצעוק עליו (ולקרוא לבנות משפחתו בשמות); אמנם לא נעים, אבל יותר נעים מלחלות במחלה ממארת כזו. בכל מקרה, כאשר אעבור לגור בארה"ב לזמן מה, אני מבטיח להעלות את רשמי על הכתב. (אם האייל הקורא ישרוד עוד כעשור.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא "תביא מונית להרצל", אבל גם לא עברית גבוהה מדי ("הייתי מעוניינת בבקשה"? האם את משתמשת בלשון כה גבוהה גם בשיחות יום-יומיות?1). הזמנת מונית (אצלי לפחות) נשמעת בד"כ כמו "שלום, אפשר בבקשה לקבל מונית ל(כתובת)?" (תשובה) "תודה רבה". במהלך שהות בת שבועיים בארה"ב לפני מספר שנים, שהועברה רובה ככולה בפגישות עסקיות, לא התרשמתי במיוחד מהנימוס האמריקאי. זה לא שהאמריקאים לא מנומסים - זו פשוט רמת נימוס סבירה לחלוטין. לא הרגשתי כאילו הנימוס שלי לוקה בחסר. יוצא דופן יחיד היה היחס של עובדים זוטרים לעובדים בכירים - נימוס חנפני במידה שפשוט עוררה בי תחושה קשה של אי-נעימות. ----- 1 ירדן ניר העיר פעם את תשומת ליבי לכך שהמלה "האם" קיימת רק בעברית כתובה, ונעלמה כמעט לחלוטין מזו המדוברת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שגם אני כשגרתי בארץ לא השתמשתי בשפה גבוהה כשהזמנתי מונית. אחרי כמה שנים כאן, התחלתי למצוא את עצמי מתרגמת משפטים מאנגלית לעברית. שיחה נורמלית עם נותן שירות כאן תהיה Hi, how are you? I would like to order an X please ותסתיים בThank you, have a nice day בכל ביקור בארץ טוענים החברים שלי שאני "מדברת יותר מדי" - ז"א, במהלך אינטראקציה עם נותני שירות, אני מדברת יותר מהישראלים. הסיבה היחידה, לדעתי, היא הפיכת המשפטים האלה למעין "אינסטינקט" - "hi, how are you" זה משהו שכולנו אומרים בלי לחשוב על זה לרגע, ואז כשאני מוצאת את עצמי בסיטואציה בעברית, יוצא לי תרגום מילולי. אני משוכנעת שאחרי חודשיים בארץ, אני אאבד לחלוטין את כל הגינונים האמריקאיים.אמריקאים במהלך פגישה עסקית מתנהגים כמו ישראלים בפגישה עסקית. אי אפשר לשפוט תרבות מפגישות עסקיות, וגם לא מביקור של חודש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא, כמובן, האם משפטים שהם "מנטרות" (חוזרים עליהם כמו אוטומטים בכל מפגש עם זרים) הם באמת "נימוס", או סתם "פרוטוקול". לטעמי אין כל ערך לאיחול "שיהיה לך יום יפה" כשהוא מגיע ממישהו שמחלק את אותה התגובה לכל מי שהוא פוגש, ולא באמת אכפת לו איך יראה היום שלי בכלל. סתם "תודה" נשמע לי עדיף, בשל העדר ההצטעצעות. הרי הפקיד בתחנת המוניות לא באמת מתרגש מהאיחולים שלך; מבחינה מעשית, את מבזבזת את זמנו. אולי יהיה זה מנומס יותר אם תתני לו להתפנות ללקוח הבא במהירות האפשרית? יש כמובן לאזן בין הדברים - לא לטרוק את הטלפון מיד לאחר שקיבל את ההזמנה, אבל גם אין צורך ביותר מ"תודה רבה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה היא לא-רצונית. זו מחלת נפש, אני אומר לך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"נימוס" הוא "פרוטוקול". כשאתה מבקש סליחה מחבר שפגעת בו, ואתה באמת מתכוון לזה ובאמת מצטער על מה שעשית, הרי שזה לא נימוס, אלא הבעת צער מלאת משמעות. כשאתה מבקש סליחה 50 פעם ביום מאנשים ברחוב שבטעות דרכת עליהם/נגעת בהם/רצית לעבור ביניהם, הרי שאתה לא באמת מתכוון לכלום, ופשוט פועל לפי פרוטוקול. נימוס הוא-הוא פרוטוקול; זה הרעיון מאחורי הקונספט של "נימוס". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש משמעות חשובה מאד לנימוס, אם כי למעשה החשיבות העיקרית היא להבעות חיים. הסיבה היא שהאינסטינקטים האנושיים מתויילים לסביבה עויינת הרבה יותר מן העיר הממוצעת. לכן, חייב להיות פידבק מתנצל לאחר פגיעה לא-מכוונת, על מנת שהאדם ירגיע את דחפו להגיב באלימות על אלימות. זו הסיבה, למשל, שלטעמי, לו היו מג"דים של גדודים אשר פגעו בשוגג בפלסטינים חפים מפשע, מופיעים ללוויותיהם ומתנצלים בפני המשפחה, היה זה משפיע לטובה על הסכסוך, משתי סיבות: הפלסטינים היו רואים את החיילים הישראלים כבני-אדם, ולא כגורם מזיק חסר-מודעות, והמג"דים היו רואים את הפלסטינים כבני אדם, והיו דואגים ליד כבדה יותר על ההדק. אבל אין מלחמה שבה כל זה נוסה, והמצב הנוכחי אינו מאפשר דברים כאלה. וחבל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צוחק, נכון? אם נותני הפקודות היו חושבים שהם צריכים להתנצל עליהן, הם לא היו נותנים אותן מלכתחילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהם היו יותר זהירים בלתת אותן. הם היו מתחילים לחשוב ברצינות על כל עניין טוהר הנשק, במקום לבלבל איתו את השכל של גדנ''עים צעירים ולהתעלם ממנו בהכשרה הצבאית האמיתית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה יעזור אם אני אגיד שמדריכות הנוער שמבלבלות את השכל לגדנ"עים צעירים באמת מאמינות בשיעורי טוהר הנשק ומקוות להנחיל את הערכים האלה הלאה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן שכן. העובדה היא, שכשאני דיברתי עם חברים חיילים שלי לאחר מספר לא קטן של חודשים בצבא, הייתי צריך להבהיר להם שהם הבינו את העסק הפוך: פקודה ממפקד לקנות לו פחית היא לא בלתי חוקית בעליל, ופקודה ממפקד לירות בשבויים חפים מפשע היא לא בלתי חוקית סתם, אלא להיפך. בנוסף, בטירונות הג'ובניקים אותה עברתי לא טרחו להעביר זאת כלל. אינני רוצה לפגוע במדריכות הנוער החפות מפשע, אבל כנראה שלחיל החינוך אין מושג ירוק מה קורה בשאר הצבא, או שהוא מדחיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלנו (ניצנים) חיל חינוך התגלם בכוסית בלונדינית שהעבירה לנו שיעור רקע על ניצנים במישור הגיאולוגי וההיסטורי, אי שם ביום השני לטירונות. היה מאד נחמד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה מהצד השני? לומר "סליחה" אחרי כל פעולה צבאית, זה אולי יעשה בעיניו של מישהו את המעשה פחות מפלצתי. אבל הוא לא מכפר על עוולות ולא מחזיר אנשים שנהרגו. את הסליחה הכי עמוקה והכי מרגשת שהיתה בהקשר הזה אמר המלך חוסיין. מה שלא אומר שזה עזר למישהו מהורי הנערות שנהרגו במהלך טיול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כלומר, הפרוטוקולים בארץ שונים מאלו בארה"ב. אם כך, מה משמעות של טענה כמו "גם הנימוס הישראלי הקפדני ביותר הוא כאין וכאפס לעומת נורמות הנימוס בארה"ב"? החברים הישראלים שמבקרים בארה"ב עושים הרבה טעויות מדי יום, לא משום שהם לא מנומסים, אלא משום שהם רגילים לפרוטוקול נימוס שונה. באותו אופן בדיוק, הפניה שלך להזמנת מונית היתה ע"פ פרוטוקול אמריקאי, ולפיכך *לא* מנומסת (מה שאולי נדמה כנימוס יתר עשוי להיות חוסר נימוס). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה ארגנת לעצמך את מספר התגובה הזה, הודֶה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה. (זו היתה הודאה על-פי הפרוטוקול. מצד שני, גם זו הודאה על-פי הפרוטוקול: http://images.maariv.co.il/cache/cachearchive/031220...). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש אצלנו מחלקת בינוי שמודיעה לנו באי מייל על הפסקות חשמל יזומות לצורך עבודות. ההודעות שלהם תמיד מסתיימות במילים "אתכם הסליחה. מחלקת בנוי". היום הייתה להם הודעה עם תוכן מעט שונה: "עקב הסערה הצפויה מבוטלת הפסקת החשמל מחר . . ." אבל השולחים, שממלאים כנראה טופס קבוע, לא ותרו על מילות הנימוס הרגילות וסיימו את ההודעה ב "אתכם הסליחה". על כך עניתי מייד: אי אפשר לסלוח על דבר כזה. אנחנו רוצים מחר הפסקת חשמל בכל תנאי וללא תירוצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה התרגום שלך הוא מילולי מדי. מבחינך המהות, אין הבדל בין ה"הייתי מעוניינת בבקשה" שלך לבין ה"אפשר בבקשה" של טל. לכן הבעיה אינה עודף הנימוס שלך, אלא האינגלוז של העברית שלך1. אם נעסוק בספירת הברות, אפילו "אני רוצה בבקשה" עדיף על "הייתי מעוניינת בבקשה" האימתני. ולגבי פתיחת המשפט - אני חושב שכתבתי על זה כבר פעם איפשהו - לקח לי מרבית השירות הצבאי שלי להבין שכשאדם חולך על פני ואומר "מה נשמע?", התשובה הנכונה היא, כמובן "מה נשמע?". עד היום, למעשה, אני לא תמיד זוכר. כשאדם אומר לי "מה נשמע", התגובה האוטומטית היא לעצור, להגיד "בסדר, מה שלומך?", ולצפות לתגובה. הבעיה היא שהאנשים הללו, ששואלים מה נשמע, הם לא עוצרים. הם לא רוצים לדבר איתי. התוצאה היא שאני מרגיש מאנייק - הם שאלו אותי לשלומי ואני, אגוצנטרי שכמוני, ממש דיברתי על עצמי, ולא הספקתי להתעניין בחזרה. לעזאזל! אם הם רק רוצים להגיד "שלום", שיגידו שלום! בשביל מה לנסח את זה כשאלה? מה זה פה, ג'פרדי? בקיצור, מה שרציתי להגיד זה - אני לא אוהב אנשים שאומרים how are you בלי לצפות לתשובה. 1 ראיתי לפני כמה ימים שכתוב בעיתון משהו על זה ש"צריך לקחת את (משהו) עם גרגר של מלח". נורא צרם לי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוצא ש"מה נשמע" על הטיותיו השונות חביב לאין שעור מ"שלום" סתמי, ובד"כ הוא בא אחרי איזה פתיח בצורת "היי" או "אהלן" או אפילו "שלום". התשובה המקובלת עליו בחוגים בהם אני מסתובב היא בדיוק התשובה "בסדר" שאתה נוהג לענות, אבל היפה ב"מה נשמע" הוא הרמיזה שאם אתה ב*אמת* רוצה להתייחס אליו, זה בסדר. הפרוטוקול מצפה ממך לא לנצל את ההזדמנות אלא באותם מקרים בהם יש לך משהו חשוב להודיע, וגם אז אתה עושה את זה בדרך שמאפשרת לשומע לסגת בכבוד מדיאלוג ארוך. אחרת אתה סתם נודניק. א: "היי, מה הענינים"? ב: "בסדר. אצלך?" א: "אין חדש" ב" "יופי, ביי" או: א: "היי, מה הענינים"? ב: "אל תשאל" (רומז שזה הזמן לברוח משיחה) א: "למה, מה קרה?" ב: "אה, צרות, שלא נדע" (עדיין אפשר לברוח בצורה בלתי מחייבת ע"י משהו כמו "טוב, הכל עובר בסוף") א: "מה?" ב: "אשתי ברחה עם החלבן והחותנת עברה לגור אצלי במקומה והילדים הצטרפו לכת השטן ואני עוד מחכה להשתלת הלב-ראות-כבד שאני צריך אבל אין לי כסף לממן אותה כי החברה שלי פשטה רגל" וכו'. לסיכום סתם "שלום" או "בוקר טוב" לא מאפשר לצד השני לפתוח בשיחה, בעוד "מה נשמע" משאיר את האופציה הזאת פתוחה לשימוש במקרי חירום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוהג לענות ב''ברוך השם'' שמלווה באנחה עמוקה והינהון שאומרים שבעצם המצב חרא אבל אני לא רוצה לדבר על זה. זה עוזר לי לקבל קיצורי מילואים והנחות מסמגדי מילואים דתיים וירקנים שומרי מסורת, בהתאמה כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפרופו אנגלוז עברי: השימוש כאן באייל בביטוי "הערות רגל" צורם לי כל פעם מחדש. מה רע ב"הערות שוליים" העברי? בכלל, מההתבוננות שלי, נראה שככל שהאדם משתמש יותר באינטרנט, כך יש יותר אנגלוזים בשפה העברית שלו. זוהי אמנם תגובה טבעית לגלישה הרבה באנגלית, אבל זה עדיין צורם לי בעין (למרות שגם אני חוטאת בכך פה ושם) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני תמיד הנחתי ש''הערות רגל'' נאמר בהומור, אינגלוז מודע לעצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו גרים בארצות הברית, ואנחנו נתקלים בהרבה מקרים של אנגלוז עברית. למשל: כשאמא של חברה שלי רוצה להגיד שהיא תבוא לקחת את הילדים שלה בשעה מסויימת, היא אומרת אני אבוא להרים אותם (I am going to pick them up) או כשאחי הקטן רוצה להגיד שהוא עבר על החומר למבחן, הוא אומר לפעמים הלכתי על החומר (I went through the material) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגובה 87125 וכבר פגשתי ישראלים כאן שאצלם הצ'קים קופצים (bounce) ולא חוזרים, שעושים נקודות (make a point) במהלך ויכוח, ויש עוד המון. פעם קראתי על כך ששפה הנלמדת בגיל מאוחר "מתיישבת" במוח באיזור שונה לגמרי מזה של שפת האם, מה שהופך את הבלבול למעניין הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ידידה שחזרה מארה"ב שאלה אותי איפה יש פה "מזרקה". שנינו הבנו שמדובר ב- water fountain. יענו מתקן לשתיית מים שבארץ משום מה קוראים לו 'קולר' (שזה גם באנגלית). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביטוי המאונגלז הכעור ביותר הוא "עושה שכל" (make sense). בעברית אומרים "נשמע/נראה הגיוני". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביטוי המאונגלז הכעור ביותר הוא "עושה". בעברית יש עוד פעלים פרט ל"עשה". "עושה שכל" זה "נשמע/נראה הגיוני", או פשוט "הגיוני". "עושה עליה" זה "עולה", ושיא השיאים הוא כמובן "לעשות אהבה". אפשר להתעלס, לתנות אהבים, אפילו להזדיין או לאהוב ר"ל, אבל לעשות אהבה? לכו לעשות משהו מועיל למען השם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אותי מחריד שאומרים על שחקן קולנוע שהוא "עשה את X בסרט..." . דווקא לגלם זה מילה יפה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כמו באחת מבדיחות דוד לוי שנמצא (לפי הבדיחה) צועד בביתו על גבי הר של ניירות, וכששאלוהו למעשיו ענה: "אני עובר על החומר". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, והוא גם קם בבוקר, לבש את החלוק, נכנס למטבח, עמד, הצדיע למקרר ואמר "בוקר טוב ג'נרל אלקטריק"! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכששאלו אותו איך הוא מקלקל את מכוניתו שוב ושוב ,ענה: "לא יודע. אני כל פעם מתניע ושם רייס ומשום מה זה מתקלקל". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או שכיוון את התנור ל-OFF כדי לחמם הודו. לשמוע את דויד לוי מדבר יותר מצחיק מהבדיחות קרש הללו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מספרים על יהודה שרת (אחיו של משה שרת) שישב עם קבוצת צעירים ממקהלה שניהל באיזה חדר אוכל בקיבוץ. אחת הבחורות בקבוצה פנתה אליו תוך כדי הסעודה ואמרה: "האם אתה יכול להעביר לי את המרק ?". יהודה שרת אמר "כן", והמשיך לאכול. כשראתה שהמרק לא מגיע אליה פנתה אליו שוב באותם מלים: "האם אתה יכול להעביר לי את כלי המרק ?", ושוב הגיב ב "כן" והמשיך לאכול כרגיל. בפעם הרביעים שפנתה אליו כך אמר: "יעל. שלוש פעמים פנית אלי קודם ושאלת אם אני יכול להעביר לך את כלי המרק, ואני אמרתי שאכן אני יכול. מדוע את חוזרת ושואלת ?" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אצלי במשפחה שואלים "אתה רוצה להעביר את המרק?", וכל ילד מתבגר עובר את השבועיים בהם הוא עונה "לא" וחושב שזה נורא מצחיק. ואז הוא מתרגל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ולא. התכוונתי לכך שאם בעיות הקליטה נובעות מסיבות אינהרנטיות של הקבוצה הנקלטת כדאי לרכז את המאמצים בקבוצה עצמה, ולעומת זאת אם חלק ניכר מהבעיות קשור ליחס החברה מוטב להפנות יותר משאבים בכוון של שינוי היחס הזה. נגה ניסחה את זה טוב יותר, אבל אני לא רוצה שיווצר הרושם שאני בעד סלקציה גזענית של מהגרים (*כמובן* שאני בעד סלקציה כזאת, אבל אני לא רוצה שכולם יידעו). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |