בתשובה לעוזי ו., 29/11/02 1:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עוזי, 1. הערה טכנית: מקובל לראות בואן גוך-אמן מודרני (דומני שאתה מנסה להתייחס לזרמים באמנות הפוסטמודרנית, אם כי יש גם ציירים מודרניים מופשטים כג'קסון פולוק לדוגמה). 2. לך ואך-גוך נעים לעין כי כשנולדת הוא כבר עבר קנוניזציה, אולם רבים מבני תקופתו לא הכירו "בנעימות" כזו, ציוריו לא עשו עליהם רושם, וסיפור מצוקותיו הכלכליות עקב כך ידוע. 3. השיח האמנותי מלווה לא רק את היצירות הפוסטמודרניות. כך, למשל, הסוריאליסטים פילסו את דרכם לזירה האמנותית בשלל קונטרסים ומניפסטים. אבל גם הם לא המציאו זאת, ביקורת אמנות, הערכת יצירות וניסוח תיאוריות אסתטיות היו עיסוק אינטנסיבי של אנשי התרבות במאה ה-19. 4. השיח הפרשני אכן משחק תפקיד משמעותי בתהליך הקנוניזציה של יצירות אמנות, ספרות וכו'. אבל השיח הזה פועל לא רק על יצירות פוסטמודרניות, אלא על כל יצירת אמנות, גם על היצירות הקלאסיות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואני תמיד חשבתי שואן-גוך הוא אימפרסיוניסט. (אלא אם כן אימפרסיוניזם ומודרניזם זה אותו הדבר) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אימפרסיוניזם זה זרם אמנותי, אחד מיני רבים במודרניזם. ואן גוך אימץ לתקופה קצרה ביותר את האימפרסיוניזם (וגם את הפויינטיזם) כשעבר לפריז ב-1866. אולם הסגנון שפיתח מוגדר בד"כ בתולדות האמנות כפוסט-אימפרסיוניזם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסעיף 2 נגעת בטיעון שכיח המושמע לעתים קרובות בויכוח בין חסידיהם של אמנים עכשוויים מוערכים לבין אלו המסרבים להתפעל מאמנות זו. אומר אז הסטודנט לאמנות בארשת נצחון לבן שיחו: "הרי גם ואן גוך נדחה ע"י בני זמנו!" (וכן קפקא, באך והרשימה ארוכה). במלים אחרות, כל מי שרואה בדיקטים מושלכים אקראית על רצפת המוזיאון פעולה אופיינית יותר לשרלטנים מאשר לגאונים "מסופח" בעל כורחו אל מועדון צרי האופק הבין דורי שקיצר את חייהם של אמנים דגולים. אבל בטיעון זה יש מספר כשלים. ראשית הכשל הלוגי: אם דוחים אותך היום אין בכך שום ערובה לכך שבחלוף דור תוכר גדולתך ע"י כל. סטטיסטית רוב אילו שנדחו ע"י בני זמנם (ואף חלק לא קטן מאלה שהיו חביבים עליהם) נשכחו לחלוטין בחלוף הדורות וכנראה בצדק גמור. שנית, האם מישהו יהין לטעון ברצינות שרפי לביא (נניח) הוא בשיעור קומתו של מוצארט? לדעתי הוא רחוק מאוד מלהיות אפילו סאליירי. שלישית, וזו הנקודה העיקרית: נכון שיש תקדימים לכך שמלוא גאוניותו של אמן הוכרה רק כמה עשרות שנים לאחר מותו (כמו למשל במקרה של באך או שוברט). השאלה היא מהו "האיחור הסביר" בקבלת אמן לקנון ובפרט בתקופה בה העברת האינפורמציה והתחלפות סגנונות מהירה לאין שיעור. כמה זמן עוד נצטרך לחכות (עפ"י מצטטי תקדים ואן גוך שהוזכר לעיל) עד הקנוניזציה של האמנים הנערצים עליהם? דחיית האונגארד של המאה העשרים ע"י רוב אוהבי המוזיקה הקלאסית היא כבר ענין בן עשרות שנים. האין זה סביר להניח שבמקרה זה הקנוניזציה לא תתרחש לעולם? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם בתגובתי לעיל נטען שאם בני תקופתך דוחים אותך זאת ערובה לגאוניותך - או לחלופין לצרות האופק של בני דורך?בדוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, כמובן שלא חשבתי שזה מה שטענת. למעשה (כדברי כל פרח פוליטיקאים מצוי) "הוצאתי דברים מהקשרם" בצורה מודעת בגלל הדמיון *המילולי* בין אותה פסקה לבין טיעון שהושמע באוזני לא אחת. במסגרת הדיון שהתפתח כאן נראה לי ראוי להתיחס לטיעון זה. אם הבנת כי שמתי בפיך את טיעוני אותו סטודנט לאומנות היפותטי איתך הסליחה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |