בתשובה לאיילת בועזסון, 25/11/02 15:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מניחה שלא ילכו. מעבר לעניין המעשי של ילכו או לא ילכו, הדברים האלה גורמים לי להרהר באופן כללי באמנות ובחיים ובקשר ביניהם. הפיגועים, בהם אני נמצאת רבות בשל עבודתי, מחדדים עוד יותר את הנושא: לא אחת ולא שתיים אני מוצאת עצמי מתקוממת מול צלמים וסתם תיירים שעומדים במקום הפיגוע ו"תופסים פריימים". גם אם אינם מפריעים לעבודה. אצלם זה סוג של אמנות. אני יכולה להבין זאת, אבל קשה לי מאד להסכים עם זה. ______ הבהרה: הנקודה כאן אינה הפיגועים אלא עשיית אמנות מסבל של אנשים. "אמנות מזעזעת", אם תרצי. אמנם התערוכה אינה מושתתת על סבל אנושי כיון שהם מתים בכל מקרה, אבל כיון שהיא נוגעת בערכים שהורגלנו לכבדם (כבוד המת) היא מעלה שאלות על מהות האמנות באופן כללי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושבת שהתערוכה מעלה שאלות על מהות האמנות. נכון שהתערוכה פרובוקטיבית אבל לא מוכרחים בגלל זה להסתכל עליה כמו על אמנות (אפילו שאי אפשר לראות אותה כמו תערוכת אנאטומיה רגילה). בקיצור, מזה שאמנות הרבה פעמים פרובוקטיבית לא נובע שכל דבר פרובוקטיבי זה אמנות. וגם לא צריך לחבר את זה לפיגועים, בצורה שעשית, כי הסנסציה שאחריה רודפים עיתונאים וסקרנים היא בטח לא אמנות. ממה שהבנתי התערוכה נוגעת בשאלה האם תופסים מרחק מהמתים בגלל הכבוד אליהם או בגלל שנגעלים מהגוויה ומפחדים ממנה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מצאתי לינק, אבל צלמים וכתבים רבים מתייחסים לעבודתם כאמנות, ואף ישנן התייחסויות רבות בנוסח זה בטקסי הענקת הפרסים למיניהם. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |