בתשובה לברקת, 24/11/02 12:46
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אחרי כמה לימוד? אחרי כמה התנסות? אחרי כמה חשיפה לדברים? בחברה המודרנית, איש אינו יכול לחיות ללא חשיפה לאומנות יוצרת. ארכיטקטורה, סרטים, בשמים ואפטרשייבים - ואלו עוד רק הדברים היומיומיים. ספרות, רדיו, קולנוע, פרסומות - כול סוגים של אומנות. מה אעשה, ובכל אלה אני מוצא הרבה יותר עומק מאשר בכל מיני יעני-אומנות כפי שהוצגה במאמר? אבל לא. אם אני לא מתלהב, משמע אני בור. כי אם לא הייתי בור, הייתי מתלהב ומבין. רק אנשים חכמים מבינים את החוכמה והעומק באומנות מודרנית. מסקנה - אנחנו לא אנשים חכמים. מעגל אכזרי. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
או "לא מרשה"? ולמה אתה חושב שאני מבינה יותר? ולמה אתה אומר שאתה לא חכם? אלה המילים שלך ולא שלי, ובשום מקום לא רמזתי לענייני אינטליגנציה. רק לנורמות. שוב - אני שואלת מדוע מי שלא למד ולא הבין מרשה לעצמו להפגין זאת בשמחה כזו, כמו פרח על הדש. לא על הקביעה עצמה אני מדברת, אלא על התקפות שלה מפי הדיוטות בתחום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שזו אמנות. אמנות אמורה להיות לכל מי שיכול לעבור את הסף הבסיסי ביותר - עיוור לא יוכל להנות מצילום, אדם שאינו דובר רוסית לא יוכל להנות מספר ברוסית שלא תורגם לשפה שהוא מכיר - מעבר לדרישות הללו, כל אחד צריך להיות יכול להבין, באיזושהי רמה, את היצירה. לאו דווקא להנות ממנה, אבל לפחות להבין מה הקטע. תקראי לזה עקרון ההכבדה - אני צריך, במינימום, לדעת שהייתי צריך להשקיע קצת עבודה כדי להשיג את ה"הישג האמנותי האדיר" של הדביל התורן במוזיאון. אולי זה ההבדל בין אמנות למדע - שזה די אוטומטי לדעת שאני אזדקק ללא מעט עבודה כדי להשיג את ההישגים של המדענים, אבל אני לא תמיד חושב ככה לגבי יצירות אמנות. לרוב, למעשה, אני חושב את ההפך הגמור. לזכותו של דושאן אפשר לפחות להגיד שהוא היה הראשון שחשב על זה. אבל יש כל-כך הרבה "אמנים" כיום שמציירים עיגולים1 ופסים, עד שאפילו את זה אי אפשר להגיד עליהם. 1 הייתי פעם בתערוכה שכל הציורים בה היו עיגולים על דפים. הייתי פעם גם בתערוכה שכללה את ה"יצירה" הבאה: דף מחברת משובץ שנתלש, עליו כתוב, בקווים מקווקוים, "שלום לכולכם". הידד. לבחור היה משעמם בשיעור חשבון, ואני צריך להגרר למוזיאון כדי לראות את זה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל *הבנת* את אורלי קסטל-בלום, לא? פשוט לא *אהבת* את הסיפורים שלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי את המילים. הבנתי אפילו את ה''עלילה''. לא הבנתי למה זה נמכר כספר. או למה ק''ב מתגאה בעבודה שילד עם יכולות כתיבה ראשוניות יכול היה להוציא תחת ידיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ילד עם יכולות כתיבה ראשוניות"? ילד באיזה גיל? השאלה שלי היא לא אם הבנת את המילים והעלילה, אלא אם הבנת מה ק"ב מנסה לומר במה שהיא כותבת. מדוע היא משתמשת בסלנג זה או אחר, מדוע היא מדגישה את הישראליות באלמנטים של אלימות, מלחמה ופציעות גופניות, מדוע היא משתמשת באלמנטים פנטסטיים, איזו אמירה כל הדברים האלה משרתים. זה נקרא להבין. יודע מה? אתה אפילו לא חייב להבין *מדוע*, רק לראות את הדברים האלה ולדעת לקרוא להם בשם. אם עשית כל זה, קנית לך את הזכות לקטול אותה חופשי - ק"ב תהיה שרלטנית, חסרת כשרון ומזויפת בדיוק במידה שאתה תגיד. אבל אז, לכל הפחות, קביעתך תהיה מנומקת. ואז, לכל הפחות, לא תגיד ש"כל ילד יכול לכתוב את זה" (ואני אפילו לא כל כך אוהבת את ק"ב, כה יסלח לי האל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי ספרים אחרים שלה. קראתי ספרים מצויינים שלה. מה שהיא פרסמה שם בהחלט ראוי לשם ''סיפורים לא רצוניים''. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |