 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל עדיף מבכלל לא. בשל קריסתו הסופית של מחשבי הנושן (פנטיום 133 שקניתי עוד משומש במקום ה-486) נמנעה ממני כל גלישה באינטרנט. אך כעת, מצויד במחשב חדש שמנועיו נשמעים בכל הבית בערך, אני יכול להגיב לשיר הנחמד הזה. ובאמת אהבתי את השיר. אף שמגבלותיו לא נעלמו ממני אני מתחבר מאוד לסוג זה של שירה: שירה חושית. שיר הפונה אל החושים, המתאר מראות, המעביר צלילים. שיר שאינו עוסק קודם כל באיזו פילוסופיה או טענה אידאולוגית (לשם כך יש פרוזה) אלא פונה אל חושיו של הקורא ומעלה בפניו כהרף עין עולם ומלואו, או ליתר דיוק, תחושה של עולם ומלואו. קודם כל השיר קצר, מה שמאפשר "הכלה" שלו. לא הולכים לאיבוד בין הפרטים הרבים, המידע המועבר ניתן לתפיסה חושית פשוטה. מה שמתואר במראה אחד תואם את מה שהיינו קולטים במראה אחד. דומני כי מאפיין הבולט של התיאור השיר הוא שימוש במה שנקרא "איכויות נטולות גוף". אם תשימו לב, כל התיאורים בשיר הם אמורפים: צללים, רוח, נהר מימי, שעת שקיעה. הכול נוזלי, לא מוצק, משקף מעבר. כך גם השימוש בגוף ראשון רבים. הדובר מדבר מתוף קבוצה ומכניס את הקורא גם לתוכה. זה לא "הם": קבוצת אנשים רחוקה שניתן להצביע עליה אלא "אנחנו", דבר שקשה לראות כי האחרים מקיפים אותך וגם בכלל חושך. כל אלו נושאים, אף שזה סתם פרט חסר חשיבות למען האמת, איכויות סימבוליסטיות בולטות בסגנון "ליל קיץ" האלתרמני ואחרים, וכן מטענים סימבוליים: נוף של מעבר, של נוזליות, של התחלפות. אווירה חגיגית של הטבע לקראת איזה מעשה גדול שנעשה בו. אבל זה לא העיקר פה. העיקר פה לדעתי, או ליתר דיוק, לתחושתי ולחושיי (ןזה העיקר בשירה לראייתי), הוא התמונה המשוחזרת. צללים חורקים ברוח. קודם כל שימו לב לדמיון בין צללים לצלילים. המילה כאילו משחקת על שניהם. אני קראתי צלילים בתחילה. צללים הם חמקניים, נוזליים. מה שחורק הוא מה שהם צמודים אליו, כמו ענפים של עצים ישנים או חלון בבית נטוש. התיאור אינו ישיר אלא עקיף, מיטונימי. לא החלון חורק אלא הצל שלו. משהו רחוק ולא ידוע מרעיש, הרוח מגיע מרחוק בקצב מסוים, אנו (מי? לא ידוע) צועדים לאטנו. לאט, לא ברור, בין עמידה לתזוזה. קשה לראות בחושך, קשה לדייק. אנו נכנסים אל הנהר, דמויות אפלות במים שחורים, איכויות נוזליות מתמזגות. נקודת התצפית היא מתוך החבורה (אנו) קדימה, אל הנהר. שומעים צלילים, מביטים אל המים ופוסעים אליהם. מבט אחרון משקף לדעתי את מה שנראה טרם הכניסה למים, תמונה אחרונה לפני הטבילה אל השמיים ואז אל המים. לילה נתחב לתוך פינו מתאר לראייתי פשוט בליעת המים השחורים. הגבול בין המים לאוויר נחצה כבר מזמן. דמות שחורה הולכת בלילה אל מים שחורים. המים נתחבים לפה כמו שמטפחת נתחבת לפה כדי להשתיק או להרדים. כאילו הטבע מוציא פה איזה גזר דין לאדם. חונק אותו ובולע אותו אל קרבו.כך עולה גם מן הנימה העצובה משהו של השיר. השיר הקצר שומר על אחידות תצפיתית - מן הדמות הלאה - מה שמקל הקליטה וההחייאה של המתואר. השיר חושי מאוד, חי מאוד. ראשית מתואר המראה והצליל ומושרית התחושה הכללית ואז מתחיל המהלך באופן שמאפשר לנו להרגיש אותו ממש. בה כוחו של השיר לדעתי, אבל אני משוחד, לדעתי זה מה שצריך להיות כוחו של כל שיר. עם זאת, יש לשיר המגבלות שלו. הסכין המדוברת יכולה להיות רק הנהר עצמו, אשר במרחק נראה כנוגע בשמיים. נזכור גם כי הארץ מחשיכה מלמטה למעלה: קרוב זה חושך כשרחוק נראה עוד קצת אור. אף שלסכין קשר לבליעה של הנהר ולאווירת גזר הדין אין זה דימוי טוב לגזר דין שמוציא הטבע (עדיף מים מטביעים) אך יתרה מזו: כבר נאמר כי הנהר הוא גרון. אז גם גרון וגם סכין, שני דימויים לאותו דבר ועוד סותרים, זה קצת מקשה לדעתי. שבירת השורות נראית גם לי מאולצת במקצת ובעיקר לא כבונה או תורמת, גם הצירוף אלתוך נראה לי לא במקום אם כי צירוף שתי המילים האלה דווקא הוא בחירה טובה. נהניתי לקרוא. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נהניתי לקרוא את הניתוח שלך... :-) שתיים-שלוש הערות: בשירים שאני כותב באחרונה אני נוטה בהחלט לשבירת שורות, לפעמים בין שורה לשורה,ולפעמים אף בין בית לבית,ראיתי שבירה כזו לראשונה בזמנו בשירים של אשר רייך,ואימצתי לי אותה,סיבות?... קשה לומר,אולי עדיף שלשיר,לפחות בשירים שלי,אני לא מדבר על שירים של אחרים,תהיה איכות של חלון שבור,הפוער שיני-זאב חדות,מאשר של חלון שלם. הצירוף "אלתוך",הוא צירוף שאני משתמש בו באופן קבוע,אולי אני צריך קצת להיגמל ממנו... הסכין שבסיום השיר,היא,לטעמי לפחות לא הנהר,הסכין היא לא סכין ממשית,או מטפורית,אלא זו רק תחושה של הדובר/ים בשיר, כאילו שמי-הדמדומים הנראים כרצועות-רצועות של אודם ושל חשיכה,נראים כמשהו שסכין חתכה אותו,וכן גם השמיים האדומים,נראים כבשר חי,שנחתך ע"י סכין,אבל בהחלט לא התכוונתי שהסכין היא הנהר.... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא המעשה. או ליתר דיוק, התוצאה. לרצף סמנטי יש תכונה מוזרה: כאשר מחברים את כל המילים המדויקות מקבלים תוצאה שאינה סכום החלקים אלא משהו אחר, לעתים יותר, לעתים פחות. מה ההבדל בין ציור לצילום? השני מדויק מן הראשון ובכל זאת, לראשון יכול להיות אפקט חזק מזה של השני, גם אם הוא מדויק פחות. על המשורר, לדעתי לפחות, להקפיד לא רק להעביר את שרצה להעביר אלא גם לא להעביר את מה שלא רצה להעביר. השיר כולו מתאר מראה ולכן הבנתי את הסכין כמטפורה למשהו שממוקם במרחב. זו המשמעות שמקנה הרצף לנקודה אחת בו. וידוי פתאומי פשוט לא מסתבר מן החומרים. לגבי שבירת השורות, אני אישית סולד מזה. המקרה היחיד שאני מצדיק את התופעה היא ביצירת אפקט נקודתי: צלילי, תחבירי, סמנטי, עמימות או דברים כאלה. יצירת הקבלה כללית בין הצורה הגרפית לזו של המשמעות, היא, איך לומר, קצת מפוספסת לדעתי, כללית מדי. אני אישית סבור כי שירים מובנים ברמת הנקודה ולא ברמה הגלובלית. כדאי למשורר לדעתי לראות עצמו קודם כל כקורא, להתמקד קודם כל במה שמובן בטוח: מילים, צלילים, תחביר. אנלוגיות מורכבות וגלובליות הן קצת יותר קשות להבנה ולכן קלות לפיספוס. והכי חשוב: כאשר המסר הכללי ומתוחכם פוגע בהבנה הנקודתית ההדיוטה, יש לשים לב לדברים ולבחון אם זה שווה את זה. בדרך כלל, מה שקובע רושם משיר הוא הנאת הקריאה הראשונית, המגע התמים והטהור. לא איזה תיחכום פילוסופי בעל מסר כזה או אחר. כך זה אצלי לפחות.שיר הוא דבר חושי. הוא מדלג על השכל ונקלט קודם בחושים: צליל, צבע, מגע. בואו נשאיר אותם כך ונותיר את ההתפלספות לפרוזאיקונים (שמוטב שישאירוה לפילוסופים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב,נשאיר את ההתפלספויות לפרוזאיקונים,אבל אני,בכל אופן, בכל זאת כשאני כותב,חש נטייה לשבירה של השורות,וזה הגיע כבר עד-כדי-כך,שכשאני קורא שירה,לא פעם זה מפריע לי אם השורות שם לא שבורות גם כן... אז כאמור,ללא התפלספויות,אני פשוט מעדיף,או חש נטייה כשאני כותב לשבירת השורות,מי יודע- וכאן שוב באה התפלספות- :-) אולי בדומה איכשהו לסינקופות בג'אז... אולי באמת,אם מזכירים מוסיקה,יש לי כאן נטייה,בשבירת-השורות,מצד אחד ליצור משהו שהוא לא-הרמוני ונעים,עם קצוות מעוגלים,אלא משהו דיסהרמוני,אני רק אציין שאני מאוד אוהב מוסיקה קלאסית מודרנית,כמו גם ג'אז חופשי/אוונגרדי,כך שאולי יש לי נטייה ליצור משהו דומה, לא-הרמוני,כאמור,ואולי עם נשימה לא אחידה,וכאמור יכול להיות שאני מושפע באיזשהו אופן מהמוסיקה החביבה עליי... דרך אגב,לא היתה לי שום כוונה ליצור צורה גרפית של חלון שבור,אלא התכוונתי רק באופן כללי לכך,שכשאני כותב,האיכות של חלון שבור מעניינת אותי יותר מן החלון השלם,אולי זו נטייה,או התעניינות,במה שהוא פגום ולא שלם... טוב,סליחה על ההתפלספות... :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שהדג שתיקתו בכל, והוא עלה על הקרקע, כמו שאומרים, והקים מאחז בלב האייל. זה מסתדר עם החוק הבינ-מגזיני ? לגבי השיר, הפכתי בו ולהלן הערותי : הערה שולית - האם אפשר, לדעתך, לוותר על ההאים (הצללים, הדמדומים, המקצב, ההזוי, הג'אזי) בתחילת המילים המפורטות בסוגריים ? הערת משפט (עודף ?) - האם 'לאטנו אנו פוסעים אלתוך המיסיסיפי' נחוץ ? (נראה לי שדי ב 'המיסיסיפי, אנו מעמיקים אלתוך גרונו האפל') המשפט הראשון אינו מוסיף אינפורמציה חיונית לשיר. סיום שיר - הייתי תוחב משהו אחר אל פינו, לא לילה. מכיוון שיש דמדומים ויש אפל, הלילה נמצא ברקע, ולא צריך לתחוב אותו לפינו, הקוראים. תחיבת דבר מה אחר לפה, תעשה את הסוף טוב יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |