 |
ויתרה מזו: יש משהו מצחיק קצת בשמירה והצגה של ספרים היסטוריים במוזיאונים. כאשר אנו שומרים יצירה של רמברנדט, נניח, אפשר לטעון שיש בקווים הספציפיים שצייר האמן חד-פעמיות, שהיא היצירה האמיתית, וכל העתק יהיה כבר יצירה שונה (נעזוב כאן את ניסוי המחשבה המתבקש על העתק אטום-אטום).
אבל כאן מדובר על ספר שהעיקר בו הוא, אכן, תוכנו. כל העתק של טקסט זה, בין אם משורבט על גליל מגבות נייר או כקובץ במחשב, יכול לשמש את חוקרי הטקסט באותה המידה. עצם קיומם של אנשים שירצו לחקור את הטקסט הוא כבר מוזר קצת, אבל זה דיון אחר.
תאמרו, מטרת שמירתו של הספר במוזיאון היא לא לצורך מחקר, אלא להנאת הציבור. אבל אז יש לתהות, ממה בדיוק הציבור נהנה כאן. שוב, אם עיקר הטקסט הוא תוכנו, אז מי שעשוי להנות מהספר יהנה מכל עותק שלו. ברור שרוב ציבור מבקרי המוזיאון לא יכול בכלל להבין את תוכן הספר (כתוב בלטינית, מדבר על פיזיקה ומתמטיקה, ובמושגים מיושנים...). ממילא גם המוזיאון לא נותן לאנשים לדפדף בספר כרצונם.
אז ממה אנחנו נהנים, כשאנו מתענגים על חווית המגע (ולו בעין, דרך ארון זכוכית) עם "הספר ההיסטורי"? נדמה לי שממין הילה של קדושה שיש בספר, מ"הערך ההיסטורי" שלו כמייצג רגע חשוב בהיסטוריה של הרוח האנושית. וכאן זה כבר נהיה כמעט מביך: "פרינקיפיה מתמטיקה" הוא רגע חשוב עבור רובנו (רוב קוראי האייל ודומיהם), בגלל חשיבותו בהתפתחות החשיבה המדעית והרציונלית, שרובנו רואים עצמנו נאמנים לה. ומה לחשיבה מדעית ורציונלית ולייחוס קדושה שכזו לספר?
בכל זה אני לא בא להוציא עצמי מהעדר: גם לי זה כואב (אם כי רק קצת), וגם אני הייתי מתרגש (רק קצת) מלראות במוזיאון את הספר. אבל חשוב לתהות על כך. נדמה לי שבעיקר נחשף כאן הרובד הלא רציונלי ביחס החיובי שלנו לרציונליות.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש