 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאת שושנה גולדפינגר מניין נשים – נעמי רגן, התאטרון הלאומי "הבימה" הצופה במשפט מנין הנשים של חנה, החרדית ממאה שערים, נשטף בזה אחר זה ברצף של סעיפי אישום ליענקלה, בעלה של חנה (קיום יחסים עם בחור בישיבה, אונס וגילוי עריות במשפחה, אונס ואלימות קשה כלפי אשתו וגניבת כספים) שכל אחד מהם לחוד היה ראוי למחזה שלם לצורך ברור וניתוח. במחזות העוסקים במשפטים ועלילות הדם המפורסמים כדוגמת הסוחר מונציה של שייקספיר (המשקף את האוירה האנטישמית של ימי הביניים באירופה), שעל מסורתם נעמי רגן התבססה, מצאנו סעיף אשמה אחד מרכזי כאשר המחזאי או הסופר טורחים לרקום מסכת מורכבת ומנתחת את הרקע החברתי תרבותי וכן האישי פסיכולוגי לאותו "חטא". כיצד אנו הצופים אמורים להתמודד עם העומס בלתי אפשרי של חטאים, האם היינו "קונים" כזה כתב אישום המופנה לחייל ישראלי המשרת בשטחים על ידי סופר בוגר יחידה קרבית, או גילוי סודות מ"חדר התרבות" מפיו של חבר קיבוץ? עומס ההשמצות כלפי הציבור החרדי אינו מובן כאשר מקובל כי הבימוי והפרשנות המודרנים גם למחזות קלאסיים מכוונים את הצופה לראיה אוניברסלית שחוצה את מרחבי הזמן, המקום והסביבה המידית של תופעות אנושיות קשות. את טיעון האני מאשים - acusse'J יש להפנות לנעמי רגן ולחברה הישראלית אשר בתקופה של משברים וקשיים בכל התחומים והחזיתות סומכים את ידיהם על ראש השעיר ומעבירים אליו את כל חטאי החברה. ההאשמות נופלות על קרקע פוריה – הרי התקשורת כבר קבעה, כבר אין צורך להוכיח כי מדובר בפרזיטים שאינם נושאים בעול הביטחון ואם כך כל האשמה נוספת מתקבלת בברכה. נמצא השעיר המושלם שישא את כל חטאינו מגניבה ועד אלימות במשפחה מגילוי עריות ועד אונס. בתחנות השונות של חיי, בלונדון, בקיבוץ שעלבים, ברמת גן, בני ברק ותל אביב, ראיתי כי מעשי נבלה כמו מעשי חסד, נעשים בכל מקום ובכל חברה. אני מודה על כך שזכיתי להשתייך לקהילה המאפשרת לי כאשה לגדול ולצמוח בחלקה הקטנה שניתנה לי תוך קבלה מאנשים חכמים וטובים ואפשרות להושיט יד תומכת לאחרים. יש לשאוף להוביל את החברה החילונית לאמץ את הנורמות המקובלות במערב של קבלה אמיתית של השונה תוך חיפוש המכנה המשותף – ההומני ברוח מילותיו של שייקספיר בפי שיילוק: " Hath not a Jew eyes?...dimensions, senses, affections passions...? If you prick us, do נפעל להוקיע את ההתקה (displacement) שממנה סבלנו ועדיין סובלים מיעוטים בכל העולם כאשר מושלכים projection)) אותם החולשות והפגמים שנמצאים בכל חברה ושאנו מתכחשים להם על האחר והשונה.we not bleed?" נספח א' ציטוטים מתוך החוברת של "הבימה" על ההצגה: "אין שום מקום בחברה החרדית ובמקרים רבים בעולם הדתי בכלל שבו אישה יכולה לקום ולומר את אשר על ליבה" "זה ה'אני מאשים של האשה הדתית"' "אני מאמינה שנשים חרדיות הן נושא ראוי לטיפול ספרותי ותיאטרלי" "(הן) חיות על פי חוקים חסרי גמישות ששוברים את ליבן" "נשים דתיות שמסרבות לסבול בשתיקה נענשת... על ידי הדין הנורא של ניתוק כפוי מילדיהן" נספח ב' סעיפי כתב האישום של יענקלה בעלה של חנה: - קיום יחסים הומוסקסואליים (בכפיה?) בזמן היותו בחור ישיבה. - אונס וגילוי עריות של אחותו. - אונס אישתו. - אלימות קשה כלפי אשתו עד כדי סכנת חיים. - גניבת כספים מאשתו ושותפתה. נספח ג' תגובות למחזה: (בסוף ההצגה) "להתראות בנות – הביתה לקבל מכות" (אשת תקשורת חרדית) "היא לא כותבת מילה אחת חיובית על חרדים" "היא מוכרת את העולם הבא שלה עבור העולם הזה" (בהתייחס להצלחה המסחרית שלה) (עובד בכיר בארגון חרדי) "כשתחקירנית פופוליטיקה פנתה אלי לקראת דיון בנושא שאלתי אותה אם כאשר גבר חילוני מדביק מגהץ על הגב של אשתו היא פונה לטומי לפיד לקבלת תגובה – הפניתי אותה לעורכי הדין של הצדדים." (איש הסברה חרדי) "ההשמצות נופלות על קרקע פוריה – אנחנו הרי יודעים שהם לא משרתים בצבא ולא עובדים." (גבר חילוני בלובי של התיאטרון) "ספריה של נעמי רגן מצטרפים לספרים שכתבו נשים על נשים בחברה החרדית כמו יוכי ברנדייס ויהודית רותם, ונתפסים כחלק מכלל הז'אנר של הכתיבה הנשית כאשר למודי המגדר מפנים את תשומת הלב לכתיבה זו. הרומנים של נעמי רגן מספקים את היצר המציצני שלנו וחומר לנגוח החברה החרדית. היא מצביעה על תופעות שליליות הקיימות בכל חברה והצבור החילוני רואה בכך כשלון של דרך החיים החרדית. בספרים שלה אנחנו לא מוצאים את העומק הפסיכולוגי, הרבדים הלשוניים או המורכבות העלילתית הקיימים בספרים של חיים פוטוק המתארים את הקהילה החרדית בארה"ב או סופרים חשובים כמו ברנרד מלמוד ובשביס זינגר." (מורה לספרות) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מאיפה זה הועתק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לך גם איזו שהיא דעה על המאמר? hirsh13@hotmail.com
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר הספציפי לא מעניין אותי במיוחד. בתגובה אליה התייחסתי, נעשה cut-and-paste קלאסי, אומנם צויין מי המחברת, אך לא צויין איפה הדבר פורסם במקור וזה מעצבן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גוגל אומר שזה הגיע מעמוד שבנתה שושנה גולדפינגר בפלאנט נענע בתיאור האתר בנענע כתוב: שושנה גולדפינגר, מורה לספרות, מציגה מאמר הדן בהצגה ``מניין נשים`` של נעמי רגן, ושנוגע בסכסוך הדתי-חילוני בישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב לדעת. דומה שהיה ראוי יותר לו הגב' היתה מזדהה בשמה מלכתחילה ובכך מאפשרת להתייחס לדבריה כמאמר המקורי ולא כאל עוד cut-and-paste (שעדיין נעשה כאן - אך מקבל משמעות אחרת אם נעשה בידי המחברת המקורית). ובאופן כללי, אני פחות מעריך cut-and-paste מאשר מאמרים מקוריים או קישורים אליהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתר שלם בשביל מאמר אחד? אנדר-אצ'יברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברכות לכותבת, הגב' שושנה גולדפינגר על המינוי לוועדה המייעצת למבקר המדינה |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |