 |
|
 |
||
|
||||
 |
1. הפלשתינאים ככלל, מעניינת אותי "המנטליות" של הישראלים בני עמי הרבה יותר משל שכני - שהרי אלו קרובים אלי יותר. אין דבר המאפיין את המנטליות הישראלית יותר מגורם ההפתעה. ניתן לראות את זה בדברים הקטנים של חיי היום-יום - הכיסא הריק של רפי, העובדה שאנחנו מסוגלים להתרגש בכל פעם מחדש מאותן פרשות עבשות מלפני עשרות שנים, הריצה המטורפת מאייטם חסר חשיבות אחד לאחר בחדשות, כאילו בבריחה מתמדת בפני השיעמום הטורדני שביציבות. אני לא ממש בטוח מה מקורו של אותו מאפיין חשוב - האם זה כרוך באותו ערב בנובמבר? בצפירה הנוראה ההיא, אשר פילחה את השקט לפני כמעט 30 שנה? בבטחון המוחלט ש"הזמן משחק לטובתנו", אשר המציאות גוזרת עליו להתנפץ לרסיסים? נראה כאילו הבריחה של הישראלים מהמציאות הינה בריחה מודעת, אשר תכליתה איננה אלא הקתרזיס המשחרר שבהפתעה, כאשר המציאות מדביקה אותנו לבסוף ומאלצת אותנו להיישיר מבט. זו היא בריחה כמעט מטאפיזית, אשר קיימת לכאורה גם אצל אלו אשר עיסוקם המרכזי הוא התמודדות עם המציאות - בדומה להפתעה, אשר כאילו מופיעה אצלנו במישור הלאומי אפילו כאשר אף ישראלי ספציפי לא ממש מופתע. נדמה לי שהיה זה נחום ברנע, או אולי דורון רוזנבלום, אשר תיאר את ראש הממשלה תאור מדויק למדי - כסטודנט החש הקלה ומתפנה להמשך הדרך אפילו לאחר שנכשל בכל בחינות הסמסטר. השלום לא כל כך עבד? טוב נו מילא, נעמיד פנים שזה נגמר כבר, ופשוט נמשיך הלאה כאילו זה מאחורינו. מהפיכה אזרחית, זוכרים? נדמה כאילו הלוך הרוח הזה תפס את כולנו במישור הלאומי. אומנם כולם ידעו כי כל התאריכים המקודשים או לא כבר חלפו, כל הדד-ליינים כבר פוספסו, כל הפסגות כבר נכשלו, אבל...אבל מה בעצם? שום דבר. כלום. הכל כרגיל. אין נציגות מרשימה יותר להלוך רוח זה מאשר סיומה האנטי-קליימקסי של פסגת קמפ-דויד. אחרי ימים ושבועות של דיבורים על קץ ההיסטוריה במזרח התיכון, לכאן או לכאן, אשר ייקבע או-טו-טו, עוד כמה שעות...או שלא. אולי זה סתם יתפוגג לתוך הכלום, בדיוק כשם שהגיע, ויניח לנו לחזור למסכי ה50 אינץ' שלנו ולמזדה של החברה. קל להתעלם מהמציאות כשהמציאות מיטיבה עמך, וקשה עד מאוד להתעלם ממנה כאשר היא הופכת עליך את עולמך. משום כך הפלשתינאים התרגשו כל כך מתאריכי יעד, מעוד איזו פסגה, מנסיגה-שמסיגה, ומכל השלום-שמלום הזה, הרבה יותר מאיתנו. ומשום כך אנחנו מתרגשים כל כך היום. הרי המבוי הסתום כבר היה קיים מזה זמן רב, הייאוש היה לעובדה קיימת, והכשלון ניכר לעין. אבל מה? לישראלי הממוצע, זה ממש ממש לא הזיז את הקצה של האצבע הקטנה. הרי מה אכפת לתל-אביבי אם הפלשתינאים שולטים על 20% מהשטח או על 80% מהשטח? זה מוסיף לו לנטו? חוסך לו ארנונה? משפר את איכות הסביבה? המבוי הסתום שאליו הגיע תהליך השלום לא השפיע כלל וכלל על חיי היום יום של הישראלי הממוצע, ומשום כך ניתן היה להתעלם ממנו. הדבר כמובן שונה במקצת אצל הפלשתינאי הממוצע, אשר איכות חייו מושפעת ישירות מההצלחה או הכישלון של אותו תהליך עצמו. ואז, כמו בטרגדיה יוונית, מגיעה ההפתעה. לצד אחד כמובן. הפלשתינאים לא ממש מופתעים מפרץ האלימות, ולו משום שהם יזמו אותו במלואו. יהיה זה טיפשי להאשים את שרון במהומות הללו, בדיוק כפי שיהיה זה טיפשי להאשים את ערפאת לבדו. לאף אחד מהם אין את הכוח לגרום לפרץ אלימות שכזה ללא דגירה מתמשכת של שנים. ופתאום, בהפתעה מוחלטת, גם הישראלים מכירים לפתע במשבר, ובמבוי הסתום, ובכשלון. פתאום, גם הישראלים מתעוררים ומכירים במציאות. בוודאי שהישראלים מבינים אך ורק כוח - שהרי עד שלא מופעל כוח, המציאות לא ממש משפיעה על חייהם. וישנם שאומרים, כאילו אין זה מובן מאליו, שהפלשתינאים הם אלו שיוזמים את המהומות, וצה"ל איננו אלא מגיב. שהפלשתינאים מפירים את הסדר, וצה"ל, גם בהורגו ילדים קטנים בסערת הקרב בנצרים, איננו אלא משיב את הסדר על כנו. והרי זה נכון. תמיד תמיד הפלשתינאים הם היוזמים, והישראלים הם המגיבים. תמיד תמיד פורצת האלימות מצד הפלשתינאים, והישראלים נגררים (ואכן, באיפוק מירבי, יש לציין). היש תימה בכך? האם מישהו שמע אי פעם על מקרה היסטורי של מרד אדונים? האם היה מקרה בודד בו הפרו השליטים את הסדר? הרי את הסדר קובעים הישראלים, והסדר קובע שצה"ל יהיה בנצרים. הסדר הוא סדר ישראלי. הסדר הוא הסדר של הכובש. הוא טוב לכובש, ורע לנכבש. הוא טוב לאדון, ורע לעבד. ברור הדבר שהעבד הוא הנוקט אלימות על מנת להפר את הסדר, והאדון לעולם איננו אלא מנסה להשיב את הסדר על כנו. שהרי הסדר קובע כי האדון הוא אדון, והעבד הוא עבד. ולכן נגזר על הנכבש להרוג כדי להפר את הסדר, ועל הכובש להרוג כדי להחזיר את הסדר על כנו. כל עוד הסדר מתקיים - הנכבש סובל והכובש יכול לחיות בשקט ובשלווה. שהרי הסדר הוא שלו, ולטובתו. 2. ערביי ישראל את תוצאות המלחמה הפנימית שלנו, ראיתי רק במבט חטוף אחד, לרגע קט. הסעתי חבר (מיעוט) לביתו שבעכו, ובדרכי ראיתי את תוצאות המהומות של יום קודם לכן. שמעתי שהתנהל שם ממש קרב יריות בין תושבים לבין המשטרה. למרות הבטחות חברי על כך ש"היום כבר בטוח" להסתובב בעכו, לחצתי על דוושת הגז קצת יותר, והתחמקתי מהעיר במהירות האפשרית. עצבנות עזה אחזה בי כל משך שהייתי הקצרה בתוך העיר בה אני נוהג לבקר לעיתים בנסיבות אחרות, שלוות יותר. למרות הנטיה הכמעט מיסטית של כל ארוע בישראל להתפוגג לתוך מלל אין סופי וחסר כל חשיבות לטווח הארוך, עושה רושם שמאורעות הימים האחרונים בישראל מהווים בכל זאת איזה קו שבר. שדים רעים יצאו מן הבקבוק - הייתכן אחרת? - בהפתעה גמורה. סתם כך, לאחר שנים של מלחמות מול אומות ערביות, לאחר אינתיפאדה של שנים המכניסה לפרופורציה הראויה את ארועי הדמים בשטחים, לאחר פיגועים ופיגועים שמנגד, ארעה ההתפרצות. קווי דמיון לארועים בשטחים קיימים גם כאן - בעיקר היחס הכפול למציאות. אפליית המגזר הערבי היתה ידועה לכולם, אולם הטרידה בעיקר את הערבים עצמם. זה הגיוני, שהרי היא משפיעה בעיקר על הערבים. אולם לא רק על אפלייה מדובר כאן - שהרי גם אם הערבים הם המגזר המופלה ביותר בארץ (אולי חוץ מהעובדים הזרים), הרי שיש מגזרים אחרים, עם בעיות משלהם, ומעולם לא נרשמו שם קרבות יריות בנשק חם. וישנם גם ארועים מוזרים. כבר כתבתי בעבר על עיצוב ראיית המציאות ע"י דווחי התקשורת, וכבר דיברו אנשים על כך שמהאזנה לאמצעי תקשורת אחרים בימים האחרונים ניתן להגיע למסקנה שמדובר על שני עולמות אחרים. ובכל זאת, מספר ארועים מחלחלים פנימה. אזרחים ישראלים ירויים בעורף, מטווח קצר. בנשק חי. אני לא מכיר הפגנה שמסבירה תוצאה כזו - אני בקושי מכיר אפילו סיטואציה מלחמתית שמצדיקה מן מצב שכזה. קראו לי תמים, אולם לדעתי המחדל המשטרתי כאן הוא עניין לוועדת חקירה. אזרחים ישראלים הם אינם אוייבים - הם הופכים לאוייבים כתוצאה מיחס מסויים. בחיפה, עיר מגורי, החלו לירות על מפגינים אש חיה לאחר שנגמרו כדורי הגומי והגז המדמיע. במקומות אחרים, ירו כדורי גומי משום שקבוצות קטנות של שוטרים חשו מאוימות ע"י קבוצה גדולה, גדולה מדי, של מפגינים. ויש את העניין של נצרת, היום. העניין עוד בבדיקה, אולם ממה שידוע כיום עולה שארוע של התנגשות בין בריונים ערבים ויהודים מנצרת ונצרת עילית נגמר בשני הרוגים, שלושה פצועים אנוש, שני פצועים קשה, ועוד כשלושים פצועים קל עד בינוני. כן, כולם ערבים. אחד ירוי בעורף. כיצד ניתן היה להפריד בין הבריונים היהודים לערבים ע"י כדורים חיים לצד הערבי ומעצרים בצד היהודי? שני הצדדים זרקו אבנים, שניהם סיכנו חיים, ובמקרה דנן כנראה שאפילו הבריונים היהודים יזמו את הארוע. מה קורה כאן במדינה שלנו, מבלי שאפילו מספרים לנו? האם ייתכן שניתן לעצור מפגינים, אפילו כאלו שזורקים אבנים, ללא ירי? זה עבד בפראג, שם פרקו את המדרכות וזרקו אותן לעבר השוטרים. הם השתמשו בסוסים, זרנוקי מים, ועוד אמצעי פיזור הפגנות, אשר לפי מה ששמעתי כאן החליטה המשטרה לדלג עליהם. תוך דקה עברו שוטרים לירי כדורים חיים על אזרחי ישראל. האם לתגובת המשטרה יש חלק בהסלמה? בוודאי. אם המשטרה היתה יורה לעברי כדורים חיים, גם אני מן הסתם הייתי נכנס הביתה להביא את הנשק. אלא שהמשטרה לעולם לא היתה יורה לעברי, גם לו זרקתי אבנים. אני יהודי, והמשטרה בצד שלי. כבר כתבתי במקום אחר על העוורון של השמאל היהודי בכל הנוגע לערביי ישראל, ועל אמונתו התמימה שלו רק יתנו להם קצת שוויון הם יתרצו, במקום לדרוש עוד ועוד שוויון, בכל תחום בחייהם כאזרחי ישראל. אולם הדרישה הזו לשוויון, אשר נאלץ להתמודד עימה בדרך זו או אחרת, היא דרישה של אזרחים, המעוניינים להיות אזרחים. היריות עליהם בוודאי שלא יפתרו דבר, ועלולות לדרדר אותנו מהר מכפי שאי פעם פיללנו לתהום. עם הפגנות של אזרחים, גם אם הם זורקים אבנים, מתמודדים ללא כדורי גומי וכדורים חיים. אם לא יורים על הפגנות, הן גם לא יורות חזרה. 3. לבנון נראה לי שכדאי לשוב ולהזכיר את עובדות היסוד בלבנון. חיילים אפשר היה לחטוף גם כשישבנו ברצועת הביטחון, קטיושות אפשר היה לשגר גם כשישבנו ברצועת הביטחון, ועם אותן הבעיות שעימן אנו מתמודדים כעת היה עלינו להתמודד לו נשארנו בלבנון. בנוסף, בערך 9.7 חיילים לא היו היום בין החיים. יצאנו מלבנון לא משום שאנו סומכים על נסראללה או משום שהסורים נהפכו להיות חובבי ציון, אלא משום שרצועת הביטחון היתה נטל ביטחוני עלינו ונכס אסטרטגי לסורים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים בהחלט, רק שתי הערות: היום החיזבאללה יכול להגיע עמוק יותר לשטחה של ישראל. יש מקרים בהם הכובש כן טובח ללא קשר לתגובת הכבוש, ראה מלחמת העולם השנייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם זה באמת הגיוני שהדבר היחידי שעצר את החיזבאללה מלירות קטיושות על חיפה במשך עשר שנים זו העובדה שהוא לא השיג קטיושות בעלות טווח גדול קצת יותר? בזמן הזה הם היו יכולים לשלוח חיזבאללון קטן ל MIT כדי שילמד אווירונאוטיקה ויבנה קטיושה מתאימה בעצמו, שלא לדבר על השגת איזה דוגמית או שתיים מאיראן. מסקנה? לחיזבאללה כנראה היה אינטרס להגביל את עצמו. אינטרס זה, ולא רצועת הביטחון, הם שמנעו פגיעת קטיושות בחיפה, או אף בתל-אביב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |