 |
הגעתי לפגניות בעקבות עבודה שכתבתי לאוניברסיטה אודות תקופת ציד המכשפות ובעקבות סמינר של פרופ' אבנר דה שליט מהאוניברסיטה העברית על פילוסופיה סביבתית, שבין השאר עסקה באקופמיניזם ובקשר בין מגדר, טבע ואלוהות.
אני מניחה שכמו כל בן אדם מאמין (ולצורך זה הוא יכול להיות פגני, נוצרי או יהודי) - האמונה מעניקה לי שלוות נפש מסוימת. מצד שני האמונה הפגנית היא אמונה חוקרת מטבעה ולא אמונה של קבלת הדברים כאמת מסיני, וזה מתאים לצורת החיים המודרנית שלי ולחשיבה האקדמית שאני מקווה שיש לי.
מבחינה אישית ויותר חוויתית, וכמו שכבר אמר כאן מישהו, הפגניות היא דת טובה לנשים. היא מאפשרת לתת ביטוי לאמונה דתית ולפולחן דתי שלא מדכא את הנשיות, אלא חוגג אותה ומעלה אותה על נס. מבחינתי זה שחרור נהדר.
כישוף עבוריי הוא דרך של קבלת אחריות דתית. אני יכולה לספר שלמדתי בבית ספר דתי וכל בוקר התפללתי שחרית אבל אף פעם לא אהבתי להתפלל ולא התחברתי לרעיון של "תפילה ותחנונים". לא אוהבת להתחנן ולהתרפס, כזאת אני. כישוף הוא מבחינתי דרך יותר אחראית וחזקה להתקשר עם האלוהות. עכשיו אני גם לא יכולה "להאשים" את אלוהים שלא עונה לתפילות שלי, אלא יודעת שאני צריכה "לעבוד עם" האלוהות מתוך עצמי כדי שדברים בחיי ישתנו. אגב, זה גם אומר שלעולם לא תקום מין "מפלגת ש"ס פגנית" שתנצל את מצוקותיי ואמונותיי. כי האמונה מחייבת היסמכות עצמית ואחריות.
אני גם רוצה לתקן כאן רושם. לא אני ולא כל פגני המכבד את עצמו הוא מישהו שיושב כל היום ומטיל כישופים. לא משעמם לנו בחיים. יש לנו עבודה, קריירה, משפחה, תחביבים ותחומי עניין חוץ מהאמונות ומהפרקטיקות הדתיות. כישוף הוא כמו תפילה וכמו שמתפללים כשיש עבור מה, כך מכשפים כשיש עבור מה. וזה לא קורה כל יום. הייתי אומרת שהפגני הממוצע מטיל כישוף פעמיים שלוש בשנה ולא יותר (פרט לכשפים ה"טקסיים" שהם חלק מהחגים או מחגיגות ירח מלא).
פולחן פגני זה כיף. יש טקסט פגני יפהפה שנקרא מצוות האלה. כתבה אותו דורין וליאנט שהיתה כהנת של ג'רלד גרדנר, מייסד הויקה. הטקסט כולל את הציוויים של האלה למאמיניה ומקריאים אותו בטקסים. אחד המשפטים שהאלה אומרת הוא "כל מעשיי השמחה והעונג הם פולחניי". לפי התפיסה הזאת, גם לשבת מול סיינפלד ולהתפוצץ מצחוק זה פולחן פגני. גם לעשות אהבה. וכך גם הטקסים והחגים הם משהו מאוד מהנה ומאוד חוויתי. מה גם שאין "מצוות" ואין "חובה" לחגוג שום דבר ואף מועד. הכל רשות ואין "עונשים" למי שלא יחגוג. ואם לא פוגע בשום דבר, עושים מה שבא לנו.
הקהילה הפגנית בארץ מאוד קטנה ומונה עשרות ספורות של אנשים. הייתי מסתכנת ואומרת שמדובר בפחות ממאה. כך שכל מי שדאג לשלומם של ילדי ישראל, גם יכול להירגע. אנחנו מיעוט שבמיעוט, אזוטריה שבאזוטריה. אנחנו יודעים לעשות הרבה רעש באינטרנט כאילו היינו מאה אלף, זה כן (-:
הפגנים הישראלים שאני מכירה אישית שונים מאוד זה מזה. יש אנשים בגילי, סטודנטים ואקדמאים בני עשרים פלוס, אבל גם מבוגרות יותר, בנות ארבעים פלוס וחמישים פלוס, שנמצאות בנושא עוד משנות השישים והשבעים ולא האמינו שיום יבוא ומישהו יחשוב את הדבר ללגיטימי גם במדינת ישראל.
האם שינה הדבר את חיי? כן, אבל לא מן הקצה אל הקצה. להתחיל להאמין באמונות פגניות זה לא כמו לחזור בתשובה וזה לא דורש שינוי דראסטי של אורחות חיים. השינוי הוא יותר מחשבתי ומתבטא בדברים הקטנים: אני יותר שמה לב לטבע ולסביבה, בדרך כלל יותר סובלנית כלפי אחרים, מרגישה יותר חזקה מבחינת שליטה על חיי. אם לא כוללים את ההשתתפויות שלי בטקסים כמה פעמים בשנה, ואת השניים וחצי כישופים שאני מטילה בשנה, הרי שחיי הם חיי אדם "חילוני" רגיל. עבודה, משפחה, לימודים...
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש