 |
|
 |
||
|
||||
 |
שאלת הרלטיביזם היא אחת השאלות המקוממות ביותר ביחס לאחדות מהתיאוריות הפוסטמודרניות. עד כה דחיתי את הדיון בה מכיוון שהיא אינה קשורה למאמר לעיל, שהציג את ספרו של ג'יימסון, והיא בעצם "אוף טופיק". אך מכיוון שזו שאלה המטרידה רבים, ומכיוון שמצאתי קישורית למאמר מאת התיאורטיקן החשוב סטנלי פיש, המציג עמדה פוסטמודרנית ביחס לרלטיביזם באופן ברור וצלול ביותר (בלי אף מילת ז'רגון אחת!) להלן תמצית עמדתו: אין מערכת אוניברסלית של ערכים, סדרי עדיפויות ואמיתות מוסריות המקובלת על כל בני האנוש (לו הייתה כזו לא היו בעצם מחלוקות, אלא לכל היותר בירורים רציונליים של השאלה מה נגזר מן המערכת). מצד שני, אין זאת אומרת שאי אפשר לטעון טענות "אמיתיות", כלומר, פיש אינו שולל מראש את האפשרות, שלמשל, הוא עצמו, טוען טענת "אמת". כל מה שהוא אומר זה שאין מערכת אוניברסלית שיכולה לערוב לכך שכל אדם בר דעת ישתכנע מטענותיו (שהוא עצמו מאמין בהם עד עמקי נשמתו). הלוז של הטיעון מנוסח במאמר כך: הנקודה שרבים מחמיצים, היא שאין תלות בין שתי הטענות הבאות (הן אינן סותרות) כשהן באות מפיו של אותו אדם: (1) אני מאמין ש-X הוא אמת. (2) אני מאמין שאין מנגנון, תהליך, חישוב או מבחן, שבאמצעותם אני יכול בהכרח לשכנע בעמדתי אדם בר דעת שהגיע למסקנה אחרת (לא ששכנוע כזה מועד לכשלון מראש, אלא שהצלחתו היא אפשרית אך אינה ודאית.) כדי להצהיר דבר-מה בלא הסתייגויות, מובן שעליי להאמין באמיתותו, אבל איני חייב להאמין שאצליח לשכנע באמת הזאת את כל האנשים הרציונליים. הטענה שדבר מה הוא אוניברסלי וההכרה בכך שאיני יכול בהכרח להוכיח זאת אינן תלויות זו בזו. שני הדברים אינם מוציאים זה את זה. הטיעון במלואו, כולל דוגמאות, מופיע במאמר שכתב פיש ל"הארפר מגזין" בעקבות 11 בספטמבר, ואף שהוא מעט ארוך, אני לפחות ממליץ מאוד לקרוא אותו (בפרט לכל מי שעוקב באייל אחר דיונים בין ליברלים לדתיים, כגון הוויכוח בין נתן רון ודובי ק. לגילית תחת המאמר "דרך מוות מפוארת?"; יש במאמר התייחסויות ספציפיות לוויכוחים בין ליברלים לדתיים). למאמר המלא: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
במרכז הגליון האחרון של מגזין הפילוסופר (חצי ממה שכתוב שם אני לא מבין) עמדו מאמרים בנושא הפ.מ. כשמאמר המערכת מספיד אותה. מעניין שכמו פיש, גם העורכים קבעו שהארועים הקשים של 9/11 נעצו את המסמר האחרון בבלון (או בארון, לדעתי זה תלוי בהשקפה) של הפ.מ. באותו יום המציאות נקשה בדלת של התורה הזו שכבר גססה במשך שנים. מציאות כמובן במידה שפוסטמודרניסטים מוכנים להודות שהיא בכלל קיימת, מהבחינה הפילוסופית, משום שעבורם אין למציאות סיפר (פ' צרויה ודגושה) מרכזי, אלא שישנם שברים של מציאויות תלויות במתבונן. נראה לי שאיכשהו זה עדיין קביל - הרעיון שהדעה שלך לא יכולה להיות תקפה יותר משל דעתו או נקודת מבטו של משהו אחר. אבל, העורכים טוענים שעבור הפוסטמודרניזם, כל הרעיון של הכחשת קיומה "הסבר למציאות אמיתית" היא עירבוביה של ריחוק אירוני ומשועשע שלא הסתבך בשום דיון על "רעיון האמת". בניגוד לרלטיביזם (ואם אני מבין נכון, לא כל רלטיביסט הוא בהכרח פוסטמודרניסט), יחד על איבוד האמת האובייקטיבית (עד כמה שיש כזו במסגרת של הנחות מסוימות) הפ.מ. לא הציעו שום רעיון או הסבר חלופי. יתרה מכך - הם טוענים שכל נסיון לחפש "אמת" הוא דבר נואל וטפשי. לטעמי, למרות שכולנו מכירים את פופר (כדי שתאוריה מדעית תהיה תקפה היא אמורה להיות ברת הכחשה), הרי בכל זאת אספנו לנו במשך הדורות כל מיני אמיתות שלפחות מבחינה פרקטית אנחנו מחזיקים מהן "אמת מוחלטת" - למשל, ידע רפואי בסיס על תפקוד הלב או תנועת גרמי השמים. פיש כותב על זה בפסקה השניה "אין אמת, אין ידע, אין מציאות, אין מוסר, אין שיפוט". ואכן, אם פוסטמודרניזם טוען, אליבא דפיש, "שאין צידוק ואישוש אובייקטיבי לשיפוט אתי" הוא צודק כשהוא שואל "אובייקטיבי לפי איזה מובן?". למשל, לא צריך להניח שום סמכות חיצונית שתקבע מהו מוסר ותבדוק אם אכן אנחנו מבצעים ועומדים בקריטיריונים שהיא קבעה - אם לא היה אלוהים איש את אחיו יאכלו. מוסר כהתפתחות פנים-מערכתית, של מערכת המנהלת את עצמה, את יחסי הגומלין בין אדם לאדם (ואח"כ פורמליזציה ואבסטרקציה משוכללת של יחסים בסיסיים במסגרת חוק כתוב, תקשורת מילולית וכו'). אבל מתוך הרלטיביזם הזה אי אפשר להסיק שאין קריטריונים ברורים להתנהגות א לה פ.מ., אלא שהשיוויון שאליו המערכת מגיעה מפעם לפעם מהווה את אותה "אמת פרקטית אובייקטיבית" - כך לפחות אני נוטה לחשוב. אם פיש כותב על פי הדוקטרינה של הפ.מ. "בארה"ב אי אפשר לגנות בצורה אמינה את ההתקפה של מרכז הסחר העולמי והפנטגון" אז עד כמה שאני מבין, לזכות הפ.מ. אפשר להגיד שהוא לימד אותנו שצריך להסתכל על הדברים מנקודת מבטו של האחר, של האויב, ולו רק כדי שנוכל לגנות בצורה יותר אמינה את מעשיו, ומבחינה פרקטית להתגונן ולתקוף אותו (מזכיר לי מה שכתבתי ב<דיון 696< "קדימה, לא לאחור" אחרי ההתקפה הטרוריסטית בניו יורק וושינגטון). במאמר שהזכרתי (לצערי הם לא מפרסמים מאמרים באינטרנט כך שאני לא יכול לתת קישור) כתוב שפ.מ. מחפש גאולה לא דרך חיפוש דרכי הסבר אלטרנטיביות, או למעשה חלופה לאובייקטיביות, אלא שהגאולה הפ.מ.ית היא בחגיגת אובדן האובייקטיביות. 9/11 מוטט את התאוריה הזו - אם בודרילארד היה יכול לטעון שב 1991 מלחמת המפרץ לא ארעה, אז ב 2001 העולם התפוצץ בפניו ואי אפשר להכחיש את זה. אם ננסה לעשות ל 9/11 את מה שבודרילארד עשה ב 991 יהיה רע ומר - "המציאות" קיימת - אנחנו לא יכולים יותר לשחק בהכחשת מה שהעולם האמיתי טובע בהכרה שלנו. עורכי המגזין קובעים (כמו סטנלי פיש, אני חושב) שהכחשה פוסטמודרניסטית כזו היא "סכנה פוליטית ועצלנות אינטלקטואלית". רק אנשים שרחוקים מהתוצאות הקשות של הפנומנה הריאלית יכולים להרשות לעצמם שעשוע אירוני פוסטמודרניסטי יקר שכזה. במקום אחר פיש שואל "למי יש סמכות לקבוע מהי הגירסא האמיתית של האיסלם?" כשהוא מנסה לראות אם בין-לאדן באמת פעל ממניעים דתיים או סתם השתמש בתרוצים דתיים. דווקא הדת היהודית (ואני חושב שגם המוסלמית) פתרו את הבעיה הפוסטמודרניסטית הזו (אין סמכות וכל פרשנות דתית היא לגיטימית). יש פרוצדורה ומסורת ברורה של העברת סמכויות מדור לדור, מי זכאי לקבל תואר, מה צריך ללמוד כדי להיות זכאי, מהן חובות הקהיליה בקבלת הסמכות וכו'. כך גם נקבע מהי ההלכה או הפרשנות המוסמכת (פחות או יותר) ומכאן - מהי הפרשנות "הנכונה" משום שמסגרת החשיבה הדתית מנוגדת בתכלתית הניגוד לחשיבה הפ.מ.ית - ישנה מסגרת קשוחה ואקסיומטית של תורה קדושה שהיא דבר האל וכל פרשנות צריכה להישאר מוגבלת בתוכה. "דיני ראיות" דתיים כאלה קיימים בעצם גם במדע שקובע מהי תיאוריה שמתקבלת על ידי קהילית המדענים, וכאמור, איזה עובדות הופכות לאמיתות-פרקטיות. אני לא בטוח איך פ.מ. יכול להסתדר עם פרוצדורה שהוא עצמו מקעקע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי רון, הערות אחדות ביחס לתגובתך: א. מהניסוח בפיסקה הראשונה של דבריך, חוששני שלא הצגת נכון את עמדתו של פיש בנוגע לפומו/911. פיש אינו טוען שב-911 הוצא האוויר מהבלון של הפומו. המאמר שלו הוא מענה לכל אלה שקפצו על המציאה וניסו לעשות זאת. אפשר שהבלבול נובע מכך שבתחילת דבריו הוא מצטט ארוכות את כל הטוענים שהפומו ת.נ.צ.ב.ה, ורק אחרי כן משיב להם, ומציג את עמדתו. אני מדגיש שוב שפיש אינו טוען כי המדע מופרך או שאין מציאות אובייקטיבית. הוא לא מוציא מכלל אפשרות שניתן להעלות טענות אמיתיות. טענתו היא שאין מערכת אוניברסלית שבאמצעותה ניתן לשכנע בהכרח אדם בר דעת בתקפותה של טענה X. כך, לדוגמה, בגלל העדרה של מערכת אוניברסלית כזו, פרופ' ליבוביץ', הרציונליסט האולטימטיבי, יכול היה להחזיק באמונתו הדתית. ב. השימוש שלך בביטוי "הדוקטרינה הפוסטמודרנית" מסלף את "רוח הפומו". אם בכלל יש מכנים משותפים כלשהם לגוני הפומו השונים, הרי שאחד מהם הוא התנגדות לדוקטרינות. הפוסטמודרניזם אינו "משנה סדורה". הוגים פוסטמודרניים רבים המבקרים את הנאורות אינם באים להציג חלופה דוקטרינרית חדשה תחתיה. חלק מהותי של הביקורת הוא הקביעה שכל "גרנד נרטיב" הוא בעייתי. הפומו אינו מנסה להקים "מגדל בבל" חדש במקום זה שהקימה הנאורות. הוא אינו מאמין שמגדלי בבל כאלה הם ברי הקמה, ג. היות שהגעתי לעניין מגדלי בבל אצטט כאן דייב רובינזון (מחבר הספר "ניטשה והפוסטמודרניזם"): "איש אינו יודע באמת מהי משמעות התווית פוסטמודרניזם... ייתכן שפוסטמודרניזם אינו אלא תווית נוחה למערכת עמדות, אמונות ותחושות באשר לשאלה, מהי משמעות החיים בתום האלף השני. הוודאויות היחידות לגבי הפוסטמודרניזם הן, שהוא ספקני מאוד וכי ספק זה נגזר מעיסוק אובססיבי בשפה ובמשמעות. בעיית השפה היא, אולי, גישתנו הטובה ביותר לספקנות הפוסטמודרנית." התמוטטות מגדלי התאומים אינה ממוטטת את ביקורת השפה של ויטגנשטיין, את התיאוריה הבלשנית של פרדיננד דה-סוסיר או את הגותו של דרידה. ד. אפילו את הגותו של בודריאר, שנחשב גם בקרב פוסטמודרניסטים רבים, למפריזן קיצוני, אין התמוטטות מגדלי התאומים ממוטטת. בודריאר אינו טוען שמגדלים אינם מתמוטטים ואנשים לא נהרגים במלחמות. אולם הוא טוען שהייצוג של האירועים הללו הוא כזה שמיטשטש ההבדל בין בדיון למציאות. במונחי המשל של בורחס, שהזכרתי במאמרי: הבעיה הקריטית שאנו ניצבים בפניה כיום אינה העדפה מודעת של המפה המדומיינת על פני הטריטוריה הממשית אלא חוסר היכולת שלנו להבדיל בין השתיים: "משהו נעלם: ההבדל הריבוני ביניהן...כבר אין זאת שאלה של חיקוי או שכפול ואפילו לא של פרודיה," אלא היעדר האפשרות להבחין בין מסמני ממשות לממשות עצמה. בודריאר אינו מכחיש קיומם של רגעים בודדים שבהם נפער חור ענק ב"מפה המדומיינת". כך היה ב-911 וברצח רבין לדוגמה. ההלם ברגעים הראשונים של רצח רבין, היה בין השאר כל כך חזק משום שלפתע, לדקות ספורות, ניצבנו בפני המציאות הממשית, ומאז שוב אפוף רצח רבין במסמנים תלושים שמפיקה המדיה. אגב, בעניין הטענה שהפומו מחפש גאולה לא דרך חיפוש דרכי הסבר אלטרנטיביות אלא בחגיגת אובדן האובייקטיביות. הוגים פוסטמודרניים שאני מכיר (אולי יש אחרים) מתארים תופעה כזו, אך לא כאידיאולוגיה חליפית, לאידיאולוגית גאולה דתית, אלא כתיאור מצב (מונח נפוץ בהקשר זה הוא "הקרנבליות הפוסטמודרנית", מדובר בניסיון לפרוק את האימה המצטברת מן הידיעה שאין גאולה). גם לבודריאר יש מה להגיד על זה (אך רק ארמוז כי הארכתי כבר יותר מדי). בודריאר אינו חוגג את המצב: "מה שנותר כעת הוא אלימות ללא גאולה, התרגשות ללא מטרה, אימה ללא קתרזיס אריסטוטלי המביא לזיכוך והבנה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון, המאמר המצורף יכול לעניין אותך, ולו משום שלסטנלי פיש יש בו תפקיד מרכזי, נאשם מתגונן. ג'והן קארי, העורך של שירת מילטון, פירסם מאמר בו הוא טוען ששמשון הגיבור לא היה אלא טרוריסט שהקריב את חייו למען מטרותיו שלו תוך הרג של חפים מפשע. לכן, טוען קארי, במיוחד אחרי 9/11 צריך להחרים את הפואמה של ג'ון מילטון (המחבר המפורסם מהמאה ה17 של Paradise Lost) "סמסון אגוניסטס" ולהפסיק ללמד אותו בבתי הספר. אבל מסתבר שההתקפה על "יצירה שמפארת טרור" היא רק מסווה להתקפה על סטנלי פיש, ההוגה הפוסטמודרניסי. קארי מתקיף את פיש שכתב בספרו על מילטון "הערך היחידי שאפשר לתת למעשיו של שמשון הוא הערך שניתן לו דרך ההקשר". סליחה על התרגום הצולע, הנה המאמר מהני"ט |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רון, תודה על ההפנייה. לשאלה איך יש לקרוא את המיתוס על שמשון עונה פיש: "It depends on what you want from poets. If you want to find political values or eternal sentiments you can agree with." בשאלה הזו עוסקת גם תגובה 36930 שכותרתה "אין לעשות משפט שדה לדמות ספרותית". |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |