|
||||
|
||||
הרעיון אשר מופיע בממנטו (עלילה המוצגת ע"י סצנות המסודרות אחורה בזמן) הוא רעיון שהשתמשו בו רבות. רעיון כמעט זהה הופיע אפילו באחד הפרקים של סיינפילד (ויש דוגמאות רבות אחרות). במאי ממנטו הכניס לרעיון אספקט נוסף שהוא אובדן הזיכרון של הדמות הראשית (הכנסת מניע לסגנון אך שימוש בסגנון קיים). לדעתי הסרט הוא מסוגנן ולא יוצר סגנון חדש. (אני אישית אמרתי שהסרט נחמד אבל ממש לא גאוני כפי שהציגו אותו, מסיבה זו ממש) נשאלת השאלה: האם הדוגמאות של ממנטו ודומיו, מעידה על כך שאנו חיים בעידן בו יש פחות "יוצרי סגנונות" מבעבר? אולי רק היחס בין יוצרי הסגנונות לבין משחזירי הסגנונות השתנה, בעוד המקוריות כשלעצה (אותו "ניצוץ פנימי" מדובר) ממשיך להתקיים בתרבותינו כתמול שלשום? |
|
||||
|
||||
ממנטו הוא סרט גאוני לא רק בגלל הסיגנון, אלא גם בגלל הצורה שבה הוא מציג את זה - הרבה יותר טוב מהפרק ההפוך בסיינפלד. |
|
||||
|
||||
יותר טוב, אבל לא מספיק בשבילי, על מנת להחשיבו כגאוני (אם היינו מדברים על "ברזיל" למשל, המצב היה שונה...). אך טעמנו האישי איננו נושא הדיון1. על טעם ועל רי... _ 1 אין לי מצב רוח לקבל כרטיס צהוב נוסף. |
|
||||
|
||||
עוד לא ראיתי את ממנטו ( יושב אצלי ברשימת הסרטים) אבל: יש סרט תיעודי בשם "אסיר התודעה" אאלט שמתאר אדם שבעיקבות מחלה כלשהי, לא מסוגל לזכור יותר מחמש דקות אחורה. הסרט פשוט מהמם. למשל, כל פעם שאישתו יוצאת לרגע מהחדר וחוזרת הוא מתנפל עליה בחיבוקים כאילו לא ראה אותה שנים. הוא גם מופתע מהמראה שלה ( מאיזה שהיא סיבה הזכרונות הקבועים שלו נגמרו בתקופת המחלה). הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות ברצף זה לנצח על מקהלה. |
|
||||
|
||||
ראיתי אותו פעם בטלויזיה. איפה השגת אותו? |
|
||||
|
||||
APU 3105
Authors : Wilson, B.A., Wearing, D. Title : Prisoner of Consciousness: A state of just awakening following Herpes Simplex Encephalitis Reference : In R. Campbell & M. Conway (Eds.), Broken Memories: Neuropsychological Case Studies. Oxford: Blackwell, 15-30 Year : 1995 Key Words : encephalitis, memory disorders Abstract : We report the case of Clive Wearing, a gifted musician and scholar who, at the height of his career, became infected by herpes simplex encephalitis in 1985. His amnesia is extremely severe in comparison with other reported cases, particularly in regard to both his retrograde amnesia, which extends back for virtually the whole of his life, and his episodic memory. As well as his episodic deficits, Clive has marked semantic memory impairments for both visual and verbal material. He believes he has just woken up and this state of awakening has persisted for over eight years. His musical ability appears to be relatively unaffected by his amnesia. We describe the onset of his illness and the nature of his memory dysfunctioning. We consider other musicians who have suffered brain damage, and we compare Clive to some of the well known amnesic patients in the literature. |
|
||||
|
||||
וואוו... איזה אושר, לפגוש את אשתו מחדש כל חמש דקות עוד פעם ועוד פעם? אולי אנחנו מפסידים משהו עם הזכרונות שלנו. |
|
||||
|
||||
להיפך. יש את הקסם של הפגישות הראשונות, ההתרגשות והאופוריה. אבל יש את היופי של קשר ארוך ועמוק. אינטימיות, קרבה, זכרונות משותפים, הכרות מהותית בין שני אנשים. חוסר הזכרון לא מאפשר לו להכיר את אשתו לעומק, הוא לא יכול לבנות דמות מלאה ושלמה שלה מתוך אוסף של פרטים שנתקלים בהם תוך חיים שלמים. מה שיש לו, זה אוסף של סטוצים קצרצרים. לדעתי זה לא מש משהו לשאוף אליו. אבל אשתו מסכנה ממש. היא כבר לא חשה את ההתרגשות של פגישות ראשונות, אבל היא גם לא יכולה להגיע איתו לאינטימיות של קשר ארוך טווח. להיות תקועה כל החיים בקשר שלא מתקדם לשום מקום נשמע ממש רע. שלא לדבר על זה שהוא לא זוכר ימי הולדת, ימי נישואים, וגם לא זוכר לשאול אם הבוס התנצל אחרי שרבת איתו אתמול. איכס. |
|
||||
|
||||
כן, בסוף הסרט מספרים שהיא כבר לא יכלה לסבול את זה יותר והעבירה אותו למוסד. |
|
||||
|
||||
אבל *יש* לו את היופי של קשר ארוך ועמוק. הקשר לא ממשיך להתפתח, אמנם, אבל את כל העבר של הקשר יש לו, ובשיאו, כל הזמן! אשתו בטח מסכנה, היא הרי לא על אותו גל איתו. אם גם היא היתה עוברת את אותה תאונה כמוהו היה יכול להיות הרבה יותר טוב. ובני זוג שלא זוכרים ימי הולדת, נישואים ומריבות עם בוסים יש בלי עין הרע גם בין אלה שלא עברו תאונות... |
|
||||
|
||||
אתה לא מבין. תראה: הוא רואה את אשתו, הוא נורא התגעגע אז הוא מתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות. היא לא ממש מתלהבת, היא נראת קצת מודאגת, מוטרדת, ומאד קרירה. היא מתנערת מהחיבוק, הולכת לעשות משהו אחר וכללית מתנהגת כאילו אתה מטרד. זה נראה לך אושר? |
|
||||
|
||||
אה, אוקיי. הבנתי. אפשר את הזיכרון שלי בחזרה, בבקשה? |
|
||||
|
||||
אל תשכח שרגע אחרי זה אתה שוכח שהתייחסו אליך כאל מטרד. |
|
||||
|
||||
אני תוהה אם יש משמעות כלשהי למושגים כמו ''אושר'', ''סבל'', ''כאב'' כאשר אין זיכרון. כל המשמעות של המונחים תלויה פחות בחוויה עצמה ויותר בתחושות שלנו לאורך רצף של זמן. למשל כאב חזק שנמשך זמן קצרצר יתפס כהרבה פחות מעיק מאשר כאב קל וממושך (או כאב חזק וממושך, חלילה). נראה לי שהיינלין הזכיר באחר מספריו טיפולים רפואיים שנעשים כאשר המטופל נמצא במצב בו הוא לא יוצר זכרונות כדי לחסוך לו את הסבל של כאב מתמשך. כל כאב הוא שניה קצרצר ונפרדת שנשכחת מיד. |
|
||||
|
||||
ול פיליפ ק דיק יש סיפור בו קונים זכרון של טיול במקום טיול (כמובן שעשו מזה סרט עם שוורצנגר). |
|
||||
|
||||
פעם פיתחתי לעצמי תיאוריה שכל החיים מתמצים ברגע האחרון שלהם - מה שאני זוכר אז, הוא מה שחשוב. כל מה שאני לא זוכר ברגע הזה, כאילו לא היה מעולם. מכך ביצעתי זינוק לוגי והנחתי שכל מה שאני חווה עכשיו הוא בהכרח אך ורק הזכרון של אותו אני ברגע המוות, ולכן אם אני זוכר משהו עכשיו, זה סימן שאני אזכור אותו אז. ואז באה הסניליות וטפחה על פני. |
|
||||
|
||||
כן... שמתי לב באיזשהו שלב בחיי שכל פעם שאני מגלה זכרון קדום חדש, אני בעצם מאבד אותו, כי בפעם הבאה שאני נזכר בו אני לא נזכר באותו אירוע עצמו אלא בעצם בצורה בה נזכרתי בו בפעם האחרונה. כל פעם שאני נזכר עוד פעם, אני מזהם את הזכרון בעוד פרשנויות ותוספות מודרניות עד שלא נשאר ממנו שום דבר חוץ מעותקים מעוותים של עותקים מעוותים. אני מסיק מזה שהזכרון הוא פשוט רשת של אסוציאציות. בהתחלה זה מילא אותי בתחושת אובדן מכך שאני מאבד עד זכרונותי היקרים ביותר וחסר אונים לעשות משהו בנידון, ואז עברתי לנקודת השקפה שמה שחשוב בחיים זו החוויה העכשוית ולא הזכרון. היזכרות יכולה להיות חוויה עכשוית. |
|
||||
|
||||
שמעתי פעם שיש משהו שנקרא "זכרונות שיקריים" (FALSE MEMORIES) שמגיעים בעיקבות פסיכואנליזה או היפנוזה, הטענה היא שהרבה מהחטופים בידי החייזרים בעצם זוכרים את מה שהתרפיסטים תקעו להם לראש ( בטעות 1). בכלל, עניין החטיפה בידי חייזרים זה נושא משעשע. פעם לבני היו דימומים מהאף. חיפשתי באינטרנט על NOSE BLEEDS ולמרבה הפליאה עליתי על אתר שמטפל בחטיפות עי חייזרים 2. שם קראתי על כינוס של חטופים שנערך בארהב. בערב השני של הכינוס נחטפו שניים מהנוכחים. לצערי איבדתי את הלינק לפני שנים ( הבן שלי התאושש מאז). 1 לא שמעתי על בלבניזם לפסיכיאטריה. 2 דימומים מהאף זה אחד הסימפטומים. מסתבר שהחייזרים תוקעים כל מיני פרובים לאף של החטוף. |
|
||||
|
||||
היתה פעם תוכנית על היפנוזה במסגרת שידורי האוניברסיטה הפתוחה, שבה הראו שתילת זכרונות בזמן היפנוזה. הדבר היפה היה שהזכרונות נשתלו פשוט ע"י סדרה של שאלות מנחות תמימות למדי. משהו בסגנון של "האם יתכן שהדימום באף נגרם בזמן שנחטפת ע"י החייזרים ?". |
|
||||
|
||||
1)האם ייתכן שהדימום נגרם בזמן שנחטפת עי החייזרים שהשתמשו בקרן שיתוק כדי למנוע התנגדות ולאחר מכן העלו אותך על רכב החלל שלהם (שמונע באנטי חומר ומכיל מחוללי אנטי גרביטציה כדי לבטל את תופעות העיוות של המסע בעל-חלל) ובצעו בך ניסויים חודרניים כדי להבין מאיפה המין האנושי רכש את האון הגנטי (עע )העצום שלו המהווה את הגורם העיקרי המגן עליו מפני השתלטות בידי חוצנים? 2)מה היה צבע החולצה של החייזר? |
|
||||
|
||||
''האוף טופיק'' הזה גולש וגולש. אודה לקוראים אם לא יהפכו את הדיון בפוסטמודרניזם לצ'ט סתמי. |
|
||||
|
||||
ואם נקרא לזה פאסטיש אז תתרצה? |
|
||||
|
||||
תגובה 148447 |
|
||||
|
||||
דובי, בחלק ב' של דיון 826 על האני, כתבתי שאנחנו "אוסף התפיסות, הרגשות, המחשבות והמחשבות על מחשבות ורגשות" שמתרוצצות במוח כל הזמן. אנחנו נבנים מחדש כל הזמן מתוך כל הדברים שנשמרים במוח בתוספת המידע החדש שזורם לתוך הגוף. אם נזנח את השניות בין "אני" ל"זכרון" ונראה את המערכת כדבר אחיד, נראה אולי שאתה צודק שגם הזכרון של דבר מה מהעבר הרחוק איננו אלא בניה שנעשתה "זה הרגע" מתוך "חומרי הנפש" שמאוכזנים איכשהו במוח. |
|
||||
|
||||
הכתבה "וזהו סוף הזיכרון" בידיעות אחרונות - ראיון עם פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן, שמספר שכבר היום, באופן שיגרתי, לפני בדיקה גסטרוסקופית מזריקים משכך כאבים ותרופה בשם מידזולם או דורמיקום, המוחקת את הזיכרון לכמה דקות, כדי שהמטופל ישכח את אי הנעימות בבדיקה ולא יפחד לעבור אותה שוב בעתיד. עוד בכתבה - download של מידע ישירות אל המוח, אי נחיצותו של כתב בעתיד, קריאת מחשבות ועוד. חלק א' - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2610579,00.h... חלק ב' - http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2610594,00.h... |
|
||||
|
||||
אובדן הזיכרון ב"ממנטו" הוא לא אספקט נוסף ולא תחבולה נוספת - הוא איחוד של הצורה והתוכן. זה קריטי בשיפוט של יצירה, וזה גם מה שמבדיל את הסרט מהפרק ב"סיינפלד". המבנה ההפוך של "ממנטו" אמור להכניס אותך לעולמו של הגיבור, לתת לך הרגשה שאתה מתאמץ לפענח את חייו מתוך רסיסי האינפורמציה, ממש כפי שהוא מתאמץ לעשות זאת. וגאוני? מי אמר? הוא פשוט סרט משובח ומעולה :-) |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |