בתשובה לטל כהן, 23/10/02 11:13
מקוריות 101936
טל,

המילה "מקוריות" באה כידוע מן המילה "מקור". כשמדברים במודרניזם על "אמן מקורי" הכוונה לכך שהיצירה כמו נובעת מנפשיותו הייחודית של האמן, שהמקור ליצירה הוא הסובייקטיביות הייחודית של האמן. ביאליק, משוררנו הלאומי, מנסח את התפיסה המודרניסטית הזו בשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר", ואצטט אותו כאן במלואו, שכן הוא מבטא את הרעיון של האמן, הסובייקט האינדיבידואלי, כמקור היצירה, בתמציתיות מופלאה:

לא זכיתי באור מן-ההפקר
אף לא בא לי בירושה מאבי,
כי מסלעי וצורי נקרתיו
וחצבתיו מלבבי.

ניצוץ אחד בצור לבי מסתתר,
ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא,
לא שאלתיו מאיש, לא גנבתיו –
כי ממני ובי הוא.

ותחת פטיש צרותיי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור-עוזי,
זה הניצוץ עף, נתז אל-עיני,
ומעיני – לחרוזי.

ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אישכם, הצתיו, יתעלם,
ואנכי בחלבי ובדמי
את הבערה אשלם.

ביאליק אומר לנו שאין לשירתו מקור אחר פרט לאותו ניצוץ בלבבו; את האור הוא מנקר מסלעו וצורו; הוא לא שאלו מאיש ולא גנבו; ממנו ובו הוא. והניצוץ האישי מעובד לחרוז, לשירה, לא באמצעים סגנוניים, סטייליסטיים, כי אם "תחת פטיש צרותיי הגדולות". השירה נוצרת בתוך "המונאדה" של האמן, עולמו הפנימי. וכשהחרוז נשלם הוא עומד כולו בסימן "דמו וחלבו" של המשורר שנתן לשירו את צורת נפשיותו.

במילים אחרות, התפיסה המודרניסטית הזו רואה בסגנון רק מעין תוצר-לוואי, תוצאת אישיותו החד-פעמית של האמן מעצם היותו "סובייקט" בעל אישיות מגובשת. התפיסה הביאליקית המודרניסטית מנוסחת אצל ג'יימסון באורח דומה: "האידיאולוגיה המודרניסטית-עילית של סגנון... היא מה שלא ניתן לטעות בו, והוא יחידאי כמו טביעות האצבעות שלך, שבדומה לגופך אין לו אח ורע... והוא-הוא המקור להמצאה ולחידוש סגנוניים."

טל, אני מקווה שעכשיו נהיר יותר הקשר בין "האמן כסובייקט" ובין סגנון, שבמאמר לא יכולתי להקדיש לו יותר משורות ספורות. לפני שאמשיך, עוד המחשה אחת בהקשר זה: אם סוקרים את תולדות האמנות, כמו בקורסי מבוא באוניברסיטה, קל להשתכנע שעד המאה ה-‏19 המסורת האמנותית משתנה לאט, והציירים, גם הבולטים והמופתיים שביניהם פועלים בתוך מסורת מוגדרת וההבדלים הסגנוניים ביניהם אינם גדולים. כשנוסעים לטיול באיטליה ומתבוננים במאות ואלפי (למי שיש כוח) ציורים מהרנסאנס, מוצאים דמיון סגנוני רב בין כל הציירים השונים – אין לנו שם השפע הסגנוני שמתחיל להיווצר בסוף המאה ה-‏19, שעה כל אמן מודרניסטי גדול, ואן גוך, מונה, פיקאסו, שגאל וכו' הוא למעשה סגנון בפני עצמו – זו תוצאה של האידיאולוגיה המודרניסטית של הסגנון המיוסדת על תפיסת האמן כסובייקט בעל אישיות חד-פעמית כפי שתוארה לעיל.

נמשיך. כשג'יימסון בא לסקור את התרבות הפוסטמודרנית הוא מזהה בה מגמה בולטת של ניכוס סגנונות מהעבר. דוגמא: אם ביקרת, טל, ב"משכן לאמנויות הבמה" בתל אביב, בוודאי שמת לב שלפניך ממש "פאזל" של סגנונות שונים – זהו בניין פוסטמודרני מובהק. הבניין הזה אמנם בפירוש *מסוגנן*, "סטייליסטי" כפי שנוהגים לעיתים לומר, אך אין לו סגנון במובן המודרניסטי שתואר לעיל. ניקח גם דוגמא מהתרבות הפופולארית: הביטלס או ג'ימי הנדריקס היו מקוריים במובן המודרניסטי ולעומת זאת מדונה היא תמצית האקלקטיות הפוסטמודרניסטית (בריטני ספירס וכריסטיאנה אגילרה הם אותה הגברת, אך אפילו לא בשינוי אדרת, למרות שהן מחליפות את חולצות הבטן הנוצצות שלהן כל הזמן).

דומני שעובדתית קשה לערער על האבחנה של ג'יימסון שיש מגמה ברורה בתרבות הפוסטמודרנית לנכס סגנונות מן העבר ולהשתעשע איתם. דבר אחר הוא התשובה של ג'יימסון לשאלה מדוע אנו עדים לתופעה כזו. (ועל ההסבר שלו בהחלט ניתן להתווכח).

טענתו של ג'יימסון היא שתופעה זו מקורה בירידת האידיאולוגיה המודרניסטית של הסגנון (במובן שביאליק שימש לו דוגמה); שאנו עדים לתופעה כללית של "ביזור הסובייקט" או התפרקותו. ומכיוון שהיות "סובייקט" הוא תנאי מוקדם ליצירת סגנון, הרי שעם התפוררות הסובייקט ואבדן היכולת ליצור חווית חיים לכידה, אבדה היכולת ליצור סגנון. במילים אחרות, היות שירדה האידיאולוגיה של האמן כסובייקט וכ"מקור" הבלעדי של יצירתו, אין באפשרותם של האמנים הפוסטמודרניים ליצור יצירות בעלות סגנון מקורי.

טל, אני מקווה שהצלחתי להסביר ולהנהיר את טענותיו של ג'יימסון (צריך לשים לב שהוא משתמש בהגדרה צרה למדי ומאוד מסוימת של המונח 'סגנון'). את השאלה, האם יש לקבל את ההסבר שלו לתופעת ה"פסטיש" הפוסטמודרני, אני משאיר בינתיים פתוחה, שכן הארכתי די. ואולי קוראים נוספים ינסו להביע את דעתם בשאלה האם כריס נולאן (במאי "ממנטו") יצר סגנון או שהוא רק יצר סרט מסוגנן.
מקוריות 101940
תודה על התשובה המפורטת. עם זאת, קשה לי להשתכנע שאין אמנים פוסמודרניים שאין להם סגנון משל עצמם - סגנון שבא מתוכם, ממש כמו ניצוצו של ביאליק. שתי הדוגמאות שהבאתי לעיל בעינן עומדות - וורהול ופיבן. אני חושב ששניהם מתאימים לרוב ההגדרות (המעורפלות בעיני עדיין, אבל לא חשוב) של פוסטמודרניזם; ובכל זאת, לטעון כי "אין באפשרותם של האמנים הפוסטמודרניים ליצור יצירות בעלות סגנון מקורי" נראה לי קצת מוגזם, לאור שתי דוגמאות (מקריות!) אלה.
מקוריות 102168
הרעיון אשר מופיע בממנטו (עלילה המוצגת ע"י סצנות המסודרות אחורה בזמן) הוא רעיון שהשתמשו בו רבות.
רעיון כמעט זהה הופיע אפילו באחד הפרקים של סיינפילד (ויש דוגמאות רבות אחרות).
במאי ממנטו הכניס לרעיון אספקט נוסף שהוא אובדן הזיכרון של הדמות הראשית (הכנסת מניע לסגנון אך שימוש בסגנון קיים).

לדעתי הסרט הוא מסוגנן ולא יוצר סגנון חדש. (אני אישית אמרתי שהסרט נחמד אבל ממש לא גאוני כפי שהציגו אותו, מסיבה זו ממש)

נשאלת השאלה: האם הדוגמאות של ממנטו ודומיו, מעידה על כך שאנו חיים בעידן בו יש פחות "יוצרי סגנונות" מבעבר? אולי רק היחס בין יוצרי הסגנונות לבין משחזירי הסגנונות השתנה, בעוד המקוריות כשלעצה (אותו "ניצוץ פנימי" מדובר) ממשיך להתקיים בתרבותינו כתמול שלשום?
מקוריות 102506
ממנטו הוא סרט גאוני לא רק בגלל הסיגנון, אלא גם בגלל הצורה שבה הוא מציג את זה - הרבה יותר טוב מהפרק ההפוך בסיינפלד.
מקוריות 102513
יותר טוב, אבל לא מספיק בשבילי, על מנת להחשיבו כגאוני (אם היינו מדברים על "ברזיל" למשל, המצב היה שונה...).
אך טעמנו האישי איננו נושא הדיון‏1. על טעם ועל רי...
_
1 אין לי מצב רוח לקבל כרטיס צהוב נוסף.
מקוריות 143661
עוד לא ראיתי את ממנטו ( יושב אצלי ברשימת הסרטים) אבל:

יש סרט תיעודי בשם "אסיר התודעה" אאלט שמתאר אדם שבעיקבות מחלה כלשהי, לא מסוגל לזכור יותר מחמש דקות אחורה. הסרט פשוט מהמם. למשל, כל פעם שאישתו יוצאת לרגע מהחדר וחוזרת הוא מתנפל עליה בחיבוקים כאילו לא ראה אותה שנים. הוא גם מופתע מהמראה שלה ( מאיזה שהיא סיבה הזכרונות הקבועים שלו נגמרו בתקופת המחלה). הדבר היחיד שהוא מסוגל לעשות ברצף זה לנצח על מקהלה.
מקוריות 143672
ראיתי אותו פעם בטלויזיה. איפה השגת אותו?
מקוריות 143678
הקרינו אותו פעם באיזה הרצאה.
עוד מידע 143689
APU 3105
Authors : Wilson, B.A., Wearing, D.
Title : Prisoner of Consciousness: A state of just awakening following Herpes Simplex Encephalitis
Reference : In R. Campbell & M. Conway (Eds.), Broken Memories: Neuropsychological Case Studies. Oxford: Blackwell, 15-30
Year : 1995
Key Words : encephalitis, memory disorders
Abstract :

We report the case of Clive Wearing, a gifted musician and scholar who, at the height of his career, became infected by herpes simplex encephalitis in 1985. His amnesia is extremely severe in comparison with other reported cases, particularly in regard to both his retrograde amnesia, which extends back for virtually the whole of his life, and his episodic memory. As well as his episodic deficits, Clive has marked semantic memory impairments for both visual and verbal material. He believes he has just woken up and this state of awakening has persisted for over eight years. His musical ability appears to be relatively unaffected by his amnesia. We describe the onset of his illness and the nature of his memory dysfunctioning. We consider other musicians who have suffered brain damage, and we compare Clive to some of the well known amnesic patients in the literature.

תודה 143822
מקוריות 143676
וואוו... איזה אושר, לפגוש את אשתו מחדש כל חמש דקות עוד פעם ועוד פעם?

אולי אנחנו מפסידים משהו עם הזכרונות שלנו.
מקוריות 143684
להיפך.
יש את הקסם של הפגישות הראשונות, ההתרגשות והאופוריה.
אבל יש את היופי של קשר ארוך ועמוק. אינטימיות, קרבה, זכרונות משותפים, הכרות מהותית בין שני אנשים. חוסר הזכרון לא מאפשר לו להכיר את אשתו לעומק, הוא לא יכול לבנות דמות מלאה ושלמה שלה מתוך אוסף של פרטים שנתקלים בהם תוך חיים שלמים.

מה שיש לו, זה אוסף של סטוצים קצרצרים. לדעתי זה לא מש משהו לשאוף אליו.

אבל אשתו מסכנה ממש. היא כבר לא חשה את ההתרגשות של פגישות ראשונות, אבל היא גם לא יכולה להגיע איתו לאינטימיות של קשר ארוך טווח. להיות תקועה כל החיים בקשר שלא מתקדם לשום מקום נשמע ממש רע. שלא לדבר על זה שהוא לא זוכר ימי הולדת, ימי נישואים, וגם לא זוכר לשאול אם הבוס התנצל אחרי שרבת איתו אתמול.

איכס.
מקוריות 143687
כן, בסוף הסרט מספרים שהיא כבר לא יכלה לסבול את זה יותר והעבירה אותו למוסד.
מקוריות 143701
אבל *יש* לו את היופי של קשר ארוך ועמוק. הקשר לא ממשיך להתפתח, אמנם, אבל את כל העבר של הקשר יש לו, ובשיאו, כל הזמן!

אשתו בטח מסכנה, היא הרי לא על אותו גל איתו. אם גם היא היתה עוברת את אותה תאונה כמוהו היה יכול להיות הרבה יותר טוב.

ובני זוג שלא זוכרים ימי הולדת, נישואים ומריבות עם בוסים יש בלי עין הרע גם בין אלה שלא עברו תאונות...
מקוריות 143710
אתה לא מבין.
תראה: הוא רואה את אשתו, הוא נורא התגעגע אז הוא מתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות. היא לא ממש מתלהבת, היא נראת קצת מודאגת, מוטרדת, ומאד קרירה. היא מתנערת מהחיבוק, הולכת לעשות משהו אחר וכללית מתנהגת כאילו אתה מטרד.

זה נראה לך אושר?
מקוריות 143712
אה, אוקיי. הבנתי.

אפשר את הזיכרון שלי בחזרה, בבקשה?
מקוריות 143741
אל תשכח שרגע אחרי זה אתה שוכח שהתייחסו אליך כאל מטרד.
מקוריות 143961
אני תוהה אם יש משמעות כלשהי למושגים כמו ''אושר'', ''סבל'', ''כאב'' כאשר אין זיכרון.
כל המשמעות של המונחים תלויה פחות בחוויה עצמה ויותר בתחושות שלנו לאורך רצף של זמן. למשל כאב חזק שנמשך זמן קצרצר יתפס כהרבה פחות מעיק מאשר כאב קל וממושך (או כאב חזק וממושך, חלילה).

נראה לי שהיינלין הזכיר באחר מספריו טיפולים רפואיים שנעשים כאשר המטופל נמצא במצב בו הוא לא יוצר זכרונות כדי לחסוך לו את הסבל של כאב מתמשך. כל כאב הוא שניה קצרצר ונפרדת שנשכחת מיד.
מקוריות 143964
ול פיליפ ק דיק יש סיפור בו קונים זכרון של טיול במקום טיול (כמובן שעשו מזה סרט עם שוורצנגר).
מקוריות 144065
פעם פיתחתי לעצמי תיאוריה שכל החיים מתמצים ברגע האחרון שלהם - מה שאני זוכר אז, הוא מה שחשוב. כל מה שאני לא זוכר ברגע הזה, כאילו לא היה מעולם. מכך ביצעתי זינוק לוגי והנחתי שכל מה שאני חווה עכשיו הוא בהכרח אך ורק הזכרון של אותו אני ברגע המוות, ולכן אם אני זוכר משהו עכשיו, זה סימן שאני אזכור אותו אז.
ואז באה הסניליות וטפחה על פני.
מקוריות 144400
כן... שמתי לב באיזשהו שלב בחיי שכל פעם שאני מגלה זכרון קדום חדש, אני בעצם מאבד אותו, כי בפעם הבאה שאני נזכר בו אני לא נזכר באותו אירוע עצמו אלא בעצם בצורה בה נזכרתי בו בפעם האחרונה. כל פעם שאני נזכר עוד פעם, אני מזהם את הזכרון בעוד פרשנויות ותוספות מודרניות עד שלא נשאר ממנו שום דבר חוץ מעותקים מעוותים של עותקים מעוותים. אני מסיק מזה שהזכרון הוא פשוט רשת של אסוציאציות. בהתחלה זה מילא אותי בתחושת אובדן מכך שאני מאבד עד זכרונותי היקרים ביותר וחסר אונים לעשות משהו בנידון, ואז עברתי לנקודת השקפה שמה שחשוב בחיים זו החוויה העכשוית ולא הזכרון. היזכרות יכולה להיות חוויה עכשוית.
מקוריות 144473
שמעתי פעם שיש משהו שנקרא "זכרונות שיקריים" (FALSE MEMORIES) שמגיעים בעיקבות פסיכואנליזה או היפנוזה, הטענה היא שהרבה מהחטופים בידי החייזרים בעצם זוכרים את מה שהתרפיסטים תקעו להם לראש ( בטעות ‏1).

בכלל, עניין החטיפה בידי חייזרים זה נושא משעשע. פעם לבני היו דימומים מהאף. חיפשתי באינטרנט על NOSE BLEEDS
ולמרבה הפליאה עליתי על אתר שמטפל בחטיפות עי חייזרים ‏2. שם קראתי על כינוס של חטופים שנערך בארהב. בערב השני של הכינוס נחטפו שניים מהנוכחים. לצערי איבדתי את הלינק לפני שנים ( הבן שלי התאושש מאז).

1 לא שמעתי על בלבניזם לפסיכיאטריה.
2 דימומים מהאף זה אחד הסימפטומים. מסתבר שהחייזרים תוקעים כל מיני פרובים לאף של החטוף.
מקוריות 144614
היתה פעם תוכנית על היפנוזה במסגרת שידורי האוניברסיטה הפתוחה, שבה הראו שתילת זכרונות בזמן היפנוזה. הדבר היפה היה שהזכרונות נשתלו פשוט ע"י סדרה של שאלות מנחות תמימות למדי.

משהו בסגנון של "האם יתכן שהדימום באף נגרם בזמן שנחטפת ע"י החייזרים ?".
אובגקשן! מנחים את העד 144741
1)האם ייתכן שהדימום נגרם בזמן שנחטפת עי החייזרים שהשתמשו בקרן שיתוק כדי למנוע התנגדות ולאחר מכן העלו אותך על רכב החלל שלהם (שמונע באנטי חומר ומכיל מחוללי אנטי גרביטציה כדי לבטל את תופעות העיוות של המסע בעל-חלל) ובצעו בך ניסויים חודרניים כדי להבין מאיפה המין האנושי רכש את האון הגנטי (עע )העצום שלו המהווה את הגורם העיקרי המגן עליו מפני השתלטות בידי חוצנים?

2)מה היה צבע החולצה של החייזר?
בקשה 144755
''האוף טופיק'' הזה גולש וגולש. אודה לקוראים אם לא יהפכו את הדיון בפוסטמודרניזם לצ'ט סתמי.
בקשה 144757
ואם נקרא לזה פאסטיש אז תתרצה?
מקוריות 148454
תגובה 148447
אנחנו נבנים מחדש ללא הרף 144621
דובי,

בחלק ב' של דיון 826 על האני, כתבתי שאנחנו "אוסף התפיסות, הרגשות, המחשבות והמחשבות על מחשבות ורגשות" שמתרוצצות במוח כל הזמן. אנחנו נבנים מחדש כל הזמן מתוך כל הדברים שנשמרים במוח בתוספת המידע החדש שזורם לתוך הגוף.

אם נזנח את השניות בין "אני" ל"זכרון" ונראה את המערכת כדבר אחיד, נראה אולי שאתה צודק שגם הזכרון של דבר מה מהעבר הרחוק איננו אלא בניה שנעשתה "זה הרגע" מתוך "חומרי הנפש" שמאוכזנים איכשהו במוח.
כנראה לא רק מד''ב 145408
הכתבה "וזהו סוף הזיכרון" בידיעות אחרונות - ראיון עם פרופ' ידין דודאי ממכון ויצמן, שמספר שכבר היום, באופן שיגרתי, לפני בדיקה גסטרוסקופית מזריקים משכך כאבים ותרופה בשם מידזולם או דורמיקום, המוחקת את הזיכרון לכמה דקות, כדי שהמטופל ישכח את אי הנעימות בבדיקה ולא יפחד לעבור אותה שוב בעתיד.
עוד בכתבה - download של מידע ישירות אל המוח, אי נחיצותו של כתב בעתיד, קריאת מחשבות ועוד.
חלק א' - http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2610579,00.h...
חלק ב' - http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2610594,00.h...
מקוריות 102582
אובדן הזיכרון ב"ממנטו" הוא לא אספקט נוסף ולא תחבולה נוספת - הוא איחוד של הצורה והתוכן. זה קריטי בשיפוט של יצירה, וזה גם מה שמבדיל את הסרט מהפרק ב"סיינפלד". המבנה ההפוך של "ממנטו" אמור להכניס אותך לעולמו של הגיבור, לתת לך הרגשה שאתה מתאמץ לפענח את חייו מתוך רסיסי האינפורמציה, ממש כפי שהוא מתאמץ לעשות זאת.

וגאוני? מי אמר? הוא פשוט סרט משובח ומעולה :-)

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים