בתשובה לאביב י., 23/10/02 23:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז ככה: אני אנסה לענות על שתי נקודות שהעלית – הז'ארגון, וההבט הסוציולוגי/כלכלי (להבדיל מהאמנותי) של הפ"מ. אם יהיו עוד, נטפל בעוד. בינתיים זה נראה לי די הרבה. הלכתי ושלפתי את המחברת החבוטה מימי הקורס "מודרניות ופוסט מודרניות" שהעביר ד"ר אבי קורדובה (איש יקר ומרצה נפלא) לפני כמה שנים. וניגבתי את האבק כדלקמן: המושג פ"מ 1 נטבע בידי אחד ארנולד טוינבי, בהקשר ל"ירידת הציוויליזציה המודרנית" (אמר המורה). בתחילת שנות השבעים, חוקרים כמו ג'וליה קריסטבה וז'אן פרנסואה ליוטאר החלו להשתמש במושג הזה כבר בשנות השבעים. התמות הפ"מ אינן חדשות לגמרי, ואפשר למצוא ניצנים/מקורות שלהן כבר אצל מרקס או ניטשה (שני מבקרים של המודרניות בגרסה הבורגנית שלה), ולהבדיל אצל הסוריאליסטים. וחמש תמות עיקריות, מוטיבים שחוזרים בחשיבה הפ"מ, הם אלה, לפי קורדובה: 1. התפכחות מהנרטיבות הגדולות של המודרניזם. מושגים כמו קידמה, נאורות, הומניזם, מדע, מאבדים את ההילה שלהם. חשוב להבין – לא קיומם נשלל, מה שנשלל היא ההבטחה כי המושגים האלה יגאלו את האדם. ההיסטוריה כבר לא נתפסת כמהלכה של התבונה. נולד הלך רוח ריאקציוני, שהתעייף מהמלכתם של אלים תבוניים. 2. שלילה של עקרון הזהות. הדגשה של האחרות (אותו "אחר" שעוסקים בו כל כך הרבה). הזהויות שבורות ומרובות, העצמי מפורק, ונתפס כהצטלבות של השפעות שונות. 3. הטקסט אינו מייצג אמת – במודרניות יש ניסיון לפענח טקסטים, הפ"מ מטיל ספק ביכולתו של טקסט להציג אמת (אבל לא אכנס לזה, כי זה קשור לאמנות ואולי גם להיסטוריוגרפיה). 4. פרובלמטיזציה של המציאות – הרעיון שאין לנו גישה ישירה למציאות במובן הריאליסטי שלה, ואנחנו חווים אותה רק דרך טקסטים, ייצוגים וסימולקרות3 . לא מדובר בהכחשה של המציאות. אמר קורדובה: הפ"מ אינו אפיסטמולוגיה, לא פילוסופיה ולא ניהיליזם. הוא מבט סוציולוגי. הוא בא לעורר מודעות לעובדה, שההתייחסות שלנו למציאות עוברת בהכרח דרך הצלמים והדימויים שעליהם גדלנו. הפ"מ יכול להיות פוליטי, אבל לא בחלוקה המסורתית ובשיטות המקובלות של ימין או שמאל. 5. מחשבה חתרנית – "חגיגה של החיים", אנטי תזה לפוריטניות, וגם ניסיון לאסתטיזציה של המציאות. הארכיטקטורה לא תהיה עוד פלדה, בטון וזכוכית (כמו במודרניזם) אלא חיקויים מרהיבי עין בנוסח לאס וגאס ודיסנילנד. משפט חשוב: את האמת היחידה שלו מוצא הפ"מ באמנות, כיוון שהיא פיקציה במוצהר. עכשיו נגיע לסוציולוגיה. שאלת הזהה והאחר, שעלתה לראשונה אצל הפילוסוף עמנואל לוינאס, מעסיקה מאוד את הפ"מ. במקום עקרון הזהות שהעסיק את המודרניזם, הפ"מ רואה זהות מפורקת בעלת מקורות שונים. ריבוי קולות, היגיון לקוי, הצטלבויות של רעיונות שונים, וכל אלה מובילים ל*תפיסה פלורליסטית*. זה לא רק מוביל לתפיסה של האחר כדבר שאינו סותר את העצמי, אלא גם לשינוי התיאוריות של הכוח. בניגוד למודרניסט כמו ובר, שדיבר על שליטים ונשלטים, הסוציולוגים הפ"מ טוענים שהכוח אינו מחולק בצורה ברורה ושהוא מפוזר בין אליטות שונות. כבר אי אפשר לדעת נגד מי לערוך הפיכה, במילים פשוטות. עניין הסימולקרות חוזר אצל בודריאר כשהוא מנתח את הכלכלה של הקפיטליזם המאוחר. הוא מתאר חברת המונים שצורכת חזיונות והצגות, וכבר שכחה מהו המקור. בהקשר הזה, בודריאר ניבא גם את "סופו של החברתי" – במקום מבנים סוציולוגיים גדולים כמו חברה, קהילה או מעמד, יש המון נעדר צורה של פרטים, שמתתפים במחזה באופן פאסיבי. הסובייקט במציאות כזו הופך חסר פנים, מנוון ומרוקן ממשמעות. הוא אינו רוצה לדעת כלום מעבר לדימוי ולצריכת הדימוי4. צריך לומר שיש גם סוציולוגים פ"מ שניסו להציע מודלים אלטרנטיביים של יחסי סובייקט-חברה. הסוציולוג מישל מאפסולי למשל מנסה להציג דימויים של חברותיות פ"מ. נקודת המוצא שלו היא שלילת ההנחה המודרניסטית, שהחברה היא מוסד מוסרי שמתרבת את היחיד. הוא מדבר על רשתות חברתיות שמחליפות מקום זו עם זו, על מיתחמים ארעיים ולוקאליים כמו פארק או קניון, שהפרט הוא "חלק מהגיאוגרפיה הרגשית שלהם". ההמונים מתחלקים לקהילות קטנות על בסיס רנדומלי וזמני – הנוכחים בקניון בזמן מסוים, העומדים בכיכר העיר באירוע מסוים וכן הלאה. ההתקהלויות הרגעיות האלה זכו לכינוי "השבטיות החדשה". אין חשיבות למטרה המוצהרת שלהן (הפגנה למשל) אלא לאנרגיות הנפשיות שמשתחררות במסגרתן. התפיסה הזו כמובן נוגדת את זו של ובר, שניתח תופעות חברתיות במונחים של פעולה חברתית. קצת על כלכלה, אבל ממש קצת - דניאל בל דיבר על החברה הפוסט-תעשייתית והקפיטליזם המאוחר (שאינם זהים בהכרח לפ"מ, אבל לא נדקדק בזה עכשיו). לדברי בל ישנו סדק בקפיטליזם המשפחתי המסורתי – העובדה שהשליטה בתאגידים לא עוברת בירושה, וההפרדה בין בעלות לניהול, גרמו לעליית מעמד מנהלים חדש. בעלי ההון עדיין שולטים במשאבים, כלכלית ופוליטית, אבל מבנה הבעלות על התאגידים מורכב ורב מימדים (משקיעים קטנים, מנהלים וכו'). מה שנוצר הוא "קפיטליזם מנדריני", שבו יש יותר חשיבות ושליטה בידי השכבות המינהלתיות, הבירוקטריות והטכניות. התוצאות הן צמצום הפרולטריון התעשייתי, עלייה של סקטורים לא רווחיים כמו נותני שירותים ועלייה בחשיבותו של הידע והמידע. איך זה מתקשר לפ"מ? תקרא את "הדברים" :-) יש עוד ועוד, אבל כשאתה בא לטעון או להפריך את כל הסיפורים האלה, קח בחשבון שהתחכמו לך מראש :-) . תיאורטיקן בשם קאלינסקי טבע את המושג "פולינודה" – רטוריקה שמודה בכשל של עצמה. והפילוסוף ואטימו דיבר על "מחשבה חלשה" – בניגוד למחשבה המכוננת של דקארט למשל, המחששבה הפ"מ אינה אוניברסלית ואינה ודאית, היא גורסת פיוס וגם מכירה בחולשותיה המתודולוגיות. 1 למה פוסט-מודרני? להרגשתי, זה היה יכול להיות גם סאב-מודרני, פארא-מודרני, אקס-מודרני או כל קישור אחר, אבל הוא נשען על המודרניות. חשוב לזכור שעיקרו הוא הסתכלות, ביקורת ושלילה של הקיים, ולא חתירה להמצאת דבר חדש. ולכן הסטריאוטיפ שהוזכר קודם, כאילו פ"מ "מבלבל את המוח", לא בהכרח בלתי-נכון :-) 2 סימולקרה – צלם. מושג של בודריאר, דימוי שמייצג דימוי. 3 זה מושג של פוקו, שקרא לעצמו אנתרופולוג של תרבויות וניסה "להטריד את האבחנה שלנו בין הזהה והאחר". 4 אל תטעו – בודריאר לא מאשים את התקשורת, הממשלה או אף אחד אחר. לדעתו, האדם יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא ממשיך לדרוש את הדימויים התפלים מן המדיה, ביוזמתו שלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה, יש לי קורס אצל ברקת ובחינם :-) תודה יא משקיענית (כבר בריאה?). קראתי פעם אחת. מחר עוד פעם ואז תשובה (אם יהיה לי מה להגיד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הולכת ומתאוששת :-) בכל אופן, אתה יכול להגיב אם יש לך שאלות או דברים לא ברורים. מצד שני, אם הבנת הכל ואין לך מה לשאול, השגנו משהו, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב... לאחר קריאה שניה, החלטתי לעשות קצת שיעורי בית בנושא (ים של רפרנסים, איפה מתחילים?), לפני שאני מתיחס. זאת למרות שהאמור למעלה רק מגביר את התחושה שלי שאכן מדובר בזרם בעל אפיונים פסבדו-אינטלקטואלים מובהקים, שכל ערכה לזיהוי שטויות יכולה למצוא, לאחר נבירה בחומר. לפעמים צריך ללכת עם תחושות הבטן של "האיש מן הישוב". אכן השגנו, קבלי ח.ח.1 _________________ 1 ועוד ח. אחד, סתם בשביל הטיפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארנולד טוינבי הוא מחשובי ההסטוריונים במאה העשרים, אם לא החשוב שבהם. כתב עשרות ספרים, ביניהם A study of History בעשרה כרכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד על הפירוט, אך נדמה לי שהתבלבלת קצת בהערות הצד. ל"סימולקרה" נתת בטעות את המספר שלוש, ולא שתיים, ושכחת לציין מה הוא המושג של פוקו שמסומן בתור מספר שלוש למטה. (ניחוש שלי: "חגיגה של החיים") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויה - כבר בירכתי את עצמי על ההודעה הארוכה ביותר שכתבתי אי פעם באייל1, וראיתי את עצמי נוגסת בעוגת שוקולד ענקית מתנת המערכת, ועליה הכיתוב "עוד הרבה כאלה", והנה מעירים לי על בלבולים בהערות השוליים. חנק איתכם, בחיי. אז ככה: * סימולקרה= צלם, כפי שכתוב בהערת שוליים מס' 2. * "חגיגה של החיים" הוא דווקא מושג של באחטין, והוא זה שדיבר על השתחררות מקללת הפוריטניות, על הדגשת האלמנט הקרנבלסקי בתרבות וכן הלאה. * פוקו נכנס לתמונה דווקא בעקרון הזהות ובמושג הפלורליזם - מן הנכונות להכיר באחר (המטורף, למשל) נובעת ההכרה שאין בעצם קונצנזוס. החברה היא פיצולים-פיצולים, וכך גם הסובייקט. * וההערה האחרונה דווקא בסדר גמור. 1 אכן, צריך להיות חולים בשביל זה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |