בתשובה לדורון יערי, 24/10/02 11:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
צרצר? מותר לשאול באיזו שכונה אתה גר? אבל בעצם, בדירה הקודמת הייתי רואה מחלוני יונקי דבש בפעולה. ובדירה הזו אפשר לשמוע ציפורים בשבת בבוקר. מעבר לזה, רק כמה אטבי כביסה נושרים מהעצים, זה כל הטבע שתקבלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל זה לא מפריע לי לאהוב אותה. אני חושב שרוב מי שאוהבים את תל אביב לא גרים במרכז שלה, לפחות לא לאורך זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...אבל תל-אביב היתה אהבתי השנייה בישראל (הראשונה היתה איש-אחד, שבגללה באתי אליה). תל-אביב של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היתה כל כך חיונית וכל כך תוססת, שהיה קשה לישון, מרוב אנרגיות של אנשים יצירתיים בסביבה. בסתיו שנת 90 נחתו על אדן חלוני דוכיפת ואז עוד דוכיפת, ושילחו אותי במהירות לפתוח את המילון כדי שאוכל לדבר על האירוע בעברית תקנית. בחורף 91 מצאתי את עצמי מרגישה בפעם הראשונה שייכות לקרקע כלשהי בישראל: אי אפשר היה להוציא אותי (ואת העובר שבבטני) מהעיר, אפילו עם טילים. כשהעובר נולד (בירושלים) וגדל הוא הוציא לי את הלב והנשמה, יום אחד, בגינה ציבורית ברחוב הנביאים, כשפתח את שפתו והגיר דמו אל תוך החול שבע-הדם של ישראל. חייתי באותה התקופה על קו 24, בין הוצאת ספרים וחברת תרגום, כשבאמצע ביתו ומשרדו של האיש מהפסקה הראשונה. תל-אביב של לפני שנתיים היתה שונה מאוד מזו של לפני חמש שנים (למשל). אינדיקציה אחת לכך היא שרוב המקומות שעבדתי בהם עזבו את העיר (אולי בגללי? לא.) רוח היצירה והיצירתיות פחתה, התפוצצה לה. החתולים ברחובות (כולל שלושת אלה שמצאו את דרכם אלי ונמצאים כרגע על מיטתי, משרטטים בגופם קודקודי משולש פרווני של הפסקת אש זמנית.) בקיץ 2000 היה מפלס החיוניות של תל-אביב נמוך כל כך שניתן היה לטעום את המלחמה. באותו הרגע ויתרתי על העיר האהובה (13 שנים במרכז העיר, אוהבת כל מדרכה וכל פיסת בטון שטביעות רגליהם של כלבים וחתולים וציפורים ואנשים ואופניים עברו בה.) 13 שנים, בלי שאף אחד יכריח אותי. האיש ההוא מת עוד ב-98. ועדיין, לידה בתל-אביב היא רעיון מפוקפק-משהו (במיוחד אם רוצים להחזיק בתינוק במקום למסור אותו למשמורת אחיות) ועדיין, אני מתגעגעת למלצרים היחפים של בננה ביץ' ולחול-עם-קפה-הפוך-גדול-במאג שממסגר מלמטה את תצפיותי על הים התיכון. (סליחה. הייתי חייבת. תל-אביב, 13 שנים במרכז. עדיין אוהבת. לא אשוב לעולם.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שמחה שעזבתי ב-99. תל-אביב השתמרה אצלי כמו שהיתה לפני מה-שזה-לא-יהיה ששינה אותה עם פרוץ האינתיפאדה השניה. היום, כשאני מבקרת, עולה לי חיוך ענק על הפנים ברגע שאני מגיעה לעיר. מה קרה ב-2000 שגרם לך לעזוב מקום שאת כל-כך אוהבת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היינליין אמר (בספרו "ששת", Friday במקור) שישנם מספר סימנים של חברה מתפרקת, חברה שכבר אין לה את הדבק החברתי להחזיק את עצמה. הוא תיאר את השירותים הציבוריים, את הנימוסים בין אדם לחברו, את מוסר התשלומים ואת רמת הביטחון (בגוף וברכוש) של אדם. בכל אחד מהסממנים האלה, ישראל פשטה את הרגל. (גם הרבה מארה"ב, אני יודעת, אבל לא כולה ולא רוב small town US). שינוי עצום לרעה התרחש בכל הסממנים האלה גם-יחד במהלך קיץ 2000. היינליין צפה (בספר אחר) שלקראת ההתמוטטות של החברה התרבותית נראה את הדרך המועדפת להתאבדות כיריה לכל עבר (and let the riot squad settle the question.) הוא לא תיאר חיילי קמיקזה (שאני זוכרת) אבל אני רואה זאת כנקודה רחוקה על אותו וקטור. כלומר, היינליין תיאר מצב של חברה מתפרקת ואני ראיתי את המצב מסביבי. היו גם שינויים מהותיים באווירה. במקום מהגרים מרוסיה שרצו לבנות ולהיבנות היו מהגרים אחרים, שרצו בעיקר להשתכר ולהשתכר בה (דמייני שין ימנית ושמאלית שם, אוקיי?) האקלים העסקי היה רעיל. אנשים התחילו לירוק עלי גם מחוץ להפגנות. מערכת החינוך לא איפשר לבני אופציה של מחונן + ליקויי למידה ("אסור ודי! תהיה גאון או תהיה מטומטמם אבל אל תבלבל לנו את הקטגוריות המסודרות!") מורות צעקו על ילדים. בכוונה. היה נורא חם. יותר נורא מקודם. הרגשתי את המלחמה מתקרבת (זה היה העניין הקובע, מבחינתי: המלחמה התקרבה ולא רציתי לעבור *עוד* מלחמה ולסכן את ילדי ואת בנזוגי ואותי.) (אני יודעת שגם ארה"ב הולכת למלחמה ושבכתובת הנוכחית שלי יש סיבה לדאגה. אבל כאן יש בערך חצי עם שלגמרי לא רוצה להילחם. בתל-אביב אם היו כאלה, הם הסתתרו. ואני לא מדברת על הבעת דיעה אלא על אותו קונצנזוס חברתי של ייאוש שיש בישראל ואין בארה"ב.) הרגשתי שהמדינה בוחנת את אפשרויות הקיום כדמוקרטיה מערבית, מסתובבת, מפנה עורף, ובורחת מהאפשרות הזו כל עוד רוחה בקרבה. (בינתיים, אחרי שהגעתי הנה, קראתי הרבה ספרי היסטוריה וקצת פרוטוקולי כנסת ואני רואה שזו לא היתה התפתחות חדשה. אבל בקיץ 2000 ידעתי עוד הרבה פחות מאשר אני יודעת היום.) אבל על אף אהבתי לתל-אביב, הייתי תמיד נטע זר בישראל ותמיד רציתי לחזור הביתה. אבל מכיוון שעלות החזרה הביתה היתה ויתור על משמורת על בני נוסח Not without my Daughter(והסתבר שרק למשך שנה וחצי, אבל לא ידעתי זאת מראש) תמיד מצאתי דרכים להמשיך לחיות בישראל. בקיץ 2000 זה נראה בלתי-אפשרי מדי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוהב את תל אביב ואני בכלל גר במרכזה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציפורים קיבלו אישור מהרבנות הצבאית להשמע דווקא בשבת? זאת שערוריה. אי אפשר לדחות את הציפורים ליום חול? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הציפורים דווקא באות כל יום. רק שרעשי מכוניות וקריאות ''אלטע זאכן'' מחרישים את שירתן העליזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קריאות "אלטע זאכן" מחרישים את שירת הציפורים העליזה? בחיי עיר מוזרה תל אביב: או שסוחרי הגרוטאות בה משכימי קום, או שהציפורים בה ממש חרפניות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יודעת שזה מוזר, אבל לפני כמה ימים התעוררתי בשבע וחצי בבוקר מקריאות "אלטע זאכן". בדרך כלל הם עוברים לא לפני 11 . ואגב כך הרהרתי לי אם הם בכלל עוד מסוגלים להתפרנס בימינו, ומי בכלל קונה מהם, או שהם עוברים רק מתוך הרגל, כי לא נעים מהסוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש סיפור כזה של קישון, על רוכל נושא מזודה שנהג לפקוד את ביתו בקביעות ולהציע את מרכולתו: סכיני גילוח, סבון טואלט, שרוכי נעליים וכו', והוא (המספר) מעולם לא קנה דבר. יום אחד החליט קישון לעשות מעשה טוב, וביקש לקנות ממרכולתו של הרוכל, אלא שזה התעלם מבקשתו, והמשיך להכריז על מרכולתו. כאשר נאבק עמו קישון ע"מ לזכות במוצר כלשהו, התברר שהמזוודה ריקה (כי מלאה היא נורא כבדה, וממילא איש אינו קונה). מדוע, אם כן אתה ממשיך לעבור ולהציע את מרכולתך? שאל קישון, והתשובה כמובן: "צריך להתפרנס ממשהו". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי, נכון :-) וזה גם עובד למערכון, לא זוכרת בידי מי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בוצע ע"י יוסי בנאי ואבנר חזקיהו (בתכנית יוסי חיזקי יונה?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכול מאוד להיות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר ויותר עם טנדרים, במקום סוסים. ואפיק הפרנסה שלהם השתנה: הם מוצאים / מקבלים את הפריטים הנקובים ברשימה המוקלטת / אף מקבלים תשלום תמורת ההורדה של המקרר ולקיחתו. ואת המרכולת מוכרים לסוחרים בשוק הפשפשים / מקומות אחרים / אספני מתכת / כיוצא בזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עם כל אהבתי למקום, צר לי לבשר לך שלא היית רואה מחלונך יונקי דבש, כי אם צופיות. גם אני רואה צופיות בביתי ההרצליאני, יכול להיות שערן יראה יונקי דבש כשיחזור לניו-זילנד (לא לפני שיממן לי ארוחת מלכים) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |