|
||||
|
||||
קראי לי נאיבי, אבל מי צריך, באופן אידאלי, לרצות את הלימודים, הממסד או התלמיד? הרי זה אינטרס של התלמיד ללמוד, וזה גם אולי הפעם האחרונה שיתנו לו משהו טוב(?) בחינם. אבל מה, אנחנו חיים במציאות הפוכה בה נכפה על אדם (סקופ: תלמיד הוא אדם) שכבר יכול לחשוב ולבחור, ללכת בתלם. התוצאה, בשילוב עם קוקטיל הורמונים הוא מרד, ותוצאה הפוכה. (לא, אם תהית, זה לא מבוסס על נסיון אישי) במקום להעביר את האחריות לגב התלמיד לגבי עתידו, תוך כדי הבהרה שעליו לשאת בתוצאות מעשיו, מכריחים אותו ללמוד, ואז הוא מפריע לאותם אלו שכן בחרו ללמוד. מורה והשכלה הם מותרות מבורכות של העת החדשה, אבל הם עדיין צריכים את בחירת הלומד, אם לא ירצה ההוראתו של מורה מסויים, או נושא מסוים, למה לכפות? לראיה, ברב הקורסים באוניברסיטה אין חובת נוכחות, ועדיין השיטה עובדת טוב ואנשים יוצאים מושכלים. |
|
||||
|
||||
כלומר, לא זה שאנחנו חיים בו. אני מסכימה איתך שבאופן עקרוני מדובר באינטרס של התלמיד. נחש מה? יש אפילו כמה שמבינים את זה כבר בתיכון, ולא צריכים לחכות להשלמת בגרויות בשביל שייפול האסימון. אבל נכון לעכשיו המצב הוא לא כזה. ואם כבר לדייק, אז מרבית התלמידים לא מקבלים משהו כל כך טוב, וגם לא יותר מדי בחינם. מהחוק חינוך חובה חינם נשאר רק החוק והחובה. לא יותר. _______ העלמה עפרונית בין עבודה אחת לשנייה. |
|
||||
|
||||
בלי לשבח יותר מדי את מערכת החינוך או את חוק חינוך חובה חינם, הרי עדיף שבכ"ז נשאר החוק והחובה. עדיף על לא כלום ואפילו עדיף על המצב ההיפוטתי שהיה נשאר החוק והחינם, אבל החובה היתה נעלמת. בהודו יש חינוך (אולי מספיק עם זה, על איזה חינוך אנחנו מדברים? - השכלה) חינם. כולל מכללות. אבל מה, זאת לא חובה. אז לא עדיף שהילד יעבוד בחלקת האורז המשפחתית (או יקבץ נדבות) ולא יבזבז את זמנו על השטויות שמכניסים לו לראש בבית ספר? |
|
||||
|
||||
והעובדה שמדובר בחובה גורמת לכך שגם מי שלא מעוניין להיות בבית הספר יהיה בו, וגם מי שמעדיף ללכת לים יישב במקום על החוף על הכיסא מול המורה. כמו שאני רואה את זה, העובדה שכולם מחוייבים להגיע לבית הספר (נו, נניח) גורמת לזה שגם מי שלא מתאים לו יגיע, ויותר מזה- מי שמגיע לא מרגיש שניתנת לו בחירה. באחד הדיונים הישנים עלתה השאלה למה אנשים מוכנים להשקיע שעות רבות ללא תמורה (כשהכוונה כמובן לתמורה כספית). לדעתי התשובה היא פשוטה- אם אתה מאמין במשהו ומבין את חשיבותו, אתה תסכים להשקיע בו. מבחינתי לימודים (או השכלה או תעודת בגרות, זה בכלל לא רלוונטי) נכנסים לאותה הבחנה. אני מאמינה שאם כל אחד היה צריך לעשות לעצמו את ההחלטה האם ללכת לבית ספר או לא, ומחליט בסופו של דבר כן ללמוד, הוא היה עושה את זה בהרבה יותר נכונות.1 1 כשלמדנו למבחן הפסיכומטרי, לא היו שום בעיות משמעת בכיתה. לא בדקו נוכחות ולא בדקו שיעורים, ולמרות זאת, כולם עשו מאמצים עצומים כדי להגיע לכל אחד ואחד מהשיעורים. למה? כי הבחירה להגיע לשם הייתה שלנו. אף אחד לא הכריח. כל אחד עשה את השיקול לעצמו, ותהליך המחשבה גרם לכך שנסביר לעצמנו למה זה חשוב *לי* לעשות את זה דווקא *עכשיו*. |
|
||||
|
||||
לדעתי הצגת הבעיה כחובה מול רשות היא פשטנית מדי. למרות שעברו כמה עשורים מאז עזבתי את מערכת החינוך, נראה לי כי הבעיה הגדולה יותר היא הפער, או אפילו הסתירה, בין היומרות החינוכיות של בית הספר, לבין התנהלותו בפועל. אם בתי הספר היו מסתפקים בתפקיד הצנוע ללמד (כן, כמו שכתבת כש*למדנו* למבחן הפסיכומטרי וגו'), או לחילופין היו מציגים דמויות ודפוסי התנהגות חינוכיים (1), האנטגוניזם לבית הספר היה יורד פלאים (נכון, הוא היה נשאר - בשוליים), גם כאשר הביקור בבית הספר היה נשאר בגדר חובה. _________ (1) אני בכוונה לא נכנס לדיון מיהם דמויות חינוכיות ומהם דפוסי התנהגות חינוכיים, ובוודאי שלא לְמה לחנך. |
|
||||
|
||||
בעמותה למען החתול גובים קצת יותר ממאתיים ש''ח עבור חתול מאומץ. (זה מכסה את כל החיסונים, בטוח רפואי לחודש, ואם החתול בוגר גם את עלות העיקור) הסיבה הרשמית היא כיסוי הוצאות, הסיבה האמיתית היא שאנשים מעריכים יותר משהו שהם שילמו עבורו מאשר את מה שהם קיבלו בחינם. כמו שאדם חושב פעם נוספת לפני שהוא נוטש חתול שהוא שילם עבורו, כך גם לימודים שעולים כסף יזכו ליחס יותר רציני מאשר לימודים שהם גם חובה וגם חינם. |
|
||||
|
||||
את מפספסת את הנקודה. זוכרת את בעל זבוב ? "חברה הלוקה בכל תחלואיה של החברה האנושית" ? מערכת החינוך לא אמורה לתת רק השכלה. להיפך, רוב המשתתפים במערכת הפדגוגית בימינו מדקלמים את הסיסמא "לא השכלה אלה כלים לרכוש השכלה". מה שמערכת החינוך אמורה לספק (לדעתי) מעל הכל הוא *חינוך* (ונא לשים לב: "מערכת ה*חינוך*" ולא "מערכת *ההשכלה*", לעומת "מוסדות ל*השכלה* גבוהה"). מערכת החינוך אמורה לחנך את הילד והמתבגר כדי שהוא יוכל להשתלב בחברה האנושית. וכדי שבעל זבוב לא יקרה שוב במציאות. זה שהיא לא מבצעת את התפקיד הזה, ושזו בין השאר גם פונקציה של משאבים שמקצים לה, זה סיפור אחר. אבל בשם המטרה הזו רצוי ואולי אפילו הכרחי להחזיק את הילד בבית הספר. לא במחיר של שלילה מוחלטת של החופש הפרט שלו, אבל בהחלט תוך הגבלת חופש הפרט בתחום הסביר. וכל זה כמובן לא משנה את העובדה שאני הייתי מרסק את המכשיר, או פותח אותו ומנסה להבין איך הוא עובד כדי לעבוד על המערכת, או סתם נותן אותו לחבר שלי - ונהנה מכל רגע. |
|
||||
|
||||
"כדי שבעל זבוב לא יקרה שוב במציאות" - רק להזכיר: סיפור "בעל זבוב" מעולם לא קרה במציאות! זה סיפור. אולי סיפור בעל מסר חברתי, אלגוריה אם רוצים. ועם זאת, סיפור. |
|
||||
|
||||
זו צורת ביטוי. אני יודע שהספר לא התרחש במציאות, אבל אני משוכנע שהתופעות המתוארות בו קרו גם קרו. רוצה דוגמא קלילה פשוטה ואקטואלית ? האונס שבוצע בידי הנערים מרמת השרון. איך ייתכן שחבורה של בני טובים בגיל יחסית מתקדם (זו הקדמה לכל מי שיעלה בעתיד את הטיעון של "בסדר, אבל בגיל 16 כבר...") מסוגלים לעשות מעשה שכזה ? מסוגלים. כאן ועכשיו. לא אי בודד, לא לפני כמה עשורים, ובלי עוני או אלימות במשפחה. ומהבחינה הזו, בקנה מידה ותנאים שונים, "בעל זבוב" חוזר ומתרחש במציאות יום יום. |
|
||||
|
||||
זו הדילמה הישנה נושנה בה אנו פוגשים כל הזמן: האם לחתור אל האידאה (תוך מעבר חבלי לידה קשים) או לנסות להגיע לאופטימום של המציאות הקיימת (תוך קיבוע המשגה ע"י נוחות). שתי האפשרויות מוּנעות ע"י כוונה להיטיב אולם לעיתים פועלות זה כנגד זה. |
|
||||
|
||||
וואו, ממש אפשר לשמוע מדבריך את המורה תיקווה או רוחמה או אביבה אומרת: "אני את החומר הזה כבר יודעת. זה לא בשבילי השיעור הזה ואני לא מקבלת שעות נוספות. אם לא תשתקו לא תדעו ואז נראה אתכם בבחינה. כמו שמערכת החינוך נראית, קשה לשלב בין האינטרס (שברור להרבה תלמידים, לדעתי) ובין הדרכים להגיע אליו. |
|
||||
|
||||
באוניברסיטה התפתחו מושגים כמו "מדעי הדשא" ו"חופולוגיה". אנשים מעבירים את זמנם בצילומים חסרי טעם של סיכומי שיעור של אחרים, בכתב יד שהם לא מבינים. מבריזים משלושה שיעורים בשבוע ואחר כך מתחננים וממציאים תירוצים מוזרים למתרגלים, למה לא יכלו להגיע. בסוף הם מקבלים תעודה וקוראים לה "פיסת נייר שאפשר ל*** איתה". ברור שאלה לא כולם, ובכל זאת - יש מספיק חבר'ה כאלה כדי שיהיה אפשר לאפיין אותם ולהתייחס אליהם. אנשים הם עצלנים, ובאוניברסיטה כמו במקומות אחרים, ולא תמיד הם הולכים *רק* במטרה אחת (להשכיל), ולא תמיד הם משיגים את המטרה הזו. |
|
||||
|
||||
לא כל מי שהולך לאוניברסיטה הולך במטרה להשכיל. יש מי שהולך על מנת לקבל תעודה (וההשכלה במקרה הטוב היא אמצעי), יש מי שהולך למצוא בן/בת זוג, יש מי שהולך בשביל להשתיק את ההורים, או כי כולם הולכים, ואני מניח שיש עוד סיבות. מי שהולך על מנת להשכיל, גם משכיל. |
|
||||
|
||||
יפה, אבל זה לא מאשר לנו את ההנחה ''אנשים יוצאים מושכלים'', גם לא את ההנחה שאם מוסד מסוים הוא זכות ולא חובה, זה יסנן מתוכו את אלה שלא תואמים את מטרתו הרשמית. השגת יוקרה חברתית, למשל, היא סיבה טובה לעשות תואר, אבל זו רק מטרת לוואי של האוניברסיטה. |
|
||||
|
||||
יוקרה חברתית - או ליתר דיוק, רכישת מקצוע והבטחת הכנסה לחיים - הם היום המטרות העיקריות לעשיית תואר. גם אני פעם האמנתי שהאוניברסיטה צריכה לחזור לאידיאל היווני העתיק של מוסד אליו פונים אלה המעוניינים בהרחבת אופקים. זה עבר לי מזמן. |
|
||||
|
||||
"זה עבר לי מזמן." למה? |
|
||||
|
||||
הסתכלתי סביב וקלטתי שהגיע הזמן להתמודד עם המציאות. ידעת שארבעים אחוז מהסטודנטים לתואר ראשון בארה"ב לומדים business? |
|
||||
|
||||
אכן הגיע הזמן להתמודד עם המציאות. צריך לשנות אותה. אם אין כח לעשות מעשה, אפשר להתחיל בלהשאר נאמנים לעצמנו ולמה שאנחנו חושבים שהוא *נכון*. |
|
||||
|
||||
כן כן, הסברתי את זה במשך שנים לכל מי שהסכים לשמוע. ואני מן הסתם הדוגמא הטובה ביותר, בהיותי דוקטורנטית. עם זאת, מעבר להיותי נאמנה לעצמי, אני לא רואה איך אפשר לשנות. יש הצעות? |
|
||||
|
||||
לא היו לי יומרות להציע דרכי שכנוע יעילות. התיחסתי אל "פעם האמנתי" ואל "זה עבר לי מזמן". הממ... סתם הצעה אפשרית: הקמת מוסדות/אירגונים אלטרנטיביים לאונ' (בהתחלה בהיקף מאוד מצומצם, כמובן). בשל טכנולוגיות התקשורת הנוכחיות, העלויות לכך יכולות להיות אפסיות. מן אונ' וירטואלית שכזאת, עם תוכנית לימוד ודיון מסודרת. (עכשיו אני חוזר לעיסוקי האונ' האמיתית... יש תרגילים להגיש. לילה טוב.) |
|
||||
|
||||
לפני כמה מלבנים חיפשה נוגה את ''המוסד אליו פונים אלה המעוניינים בהרחבת אופקים''. במקום לדמיין הקמת מוסדות חדשים, אפשר להתבסס על הקיים - בתוך האוניברסיטאות עצמן. מתגובות אחרות שלך אני מבין שאתה מרגיש שהאוניברסיטה ''ממוסחרת''. כולם לומדים אותו דבר, את המרצים לא מעניין מה אתה באמת רוצה לדעת, יש מבחנים וציונים ו''השיטה'' לא עובדת. אולי בלימודים לתואר ראשון (שבהם יש מסלולים מוכנים, והם לא תפורים לפי מידה), הביקורת שלך מוצדקת במידה מסויימת. בלימודים לתואר שני ושלישי המצב שונה לחלוטין, ולו בגלל שהדגש הוא על עבודה עצמאית וחדשנית (ברמה זו או אחרת). אני מציע לך לבחור נושא שמעניין אותך (במסגרת החוג בו אתה לומד, גם הוא לא קשור לקורס ספציפי) ולשאול את אחד מחברי הסגל האם הוא יכול להמליץ על חומר קריאה בנושא. אולי יפנו אותך לחבר סגל אחר, אבל אם אתה בחוג הנכון, תמיד יהיה מישהו שישמח לדבר איתך. אני מניח שאם תחפש, תופתע לטובה. |
|
||||
|
||||
יש לי את ההרגשה שדווקא אביב אכן מנצל את זמנו באוניברסיטה להרחבת אופקים. השאלה היא מה תעשה כדי לשנות את פניו של המוסד ככלל, כשלדעתי מרבית התלמידים לא מעוניינים לחלוטין בחומר הנלמד, אלא בפיסת הנייר איתה הם יצעדו משם בעוד שנתיים-שלוש. גם לי יש שניים-שלושה תלמידים בכל סמסטר שמבקשים הפניות לחומר נוסף בנושא; עם זאת, על כל תלמיד כזה, ישנם עשרה שרק מחכים לגמור עם זה כבר. |
|
||||
|
||||
חוץ מלחלק לסטודנטים שבבים-רושמי-נוכחות, נראה לך שיש משהו שאפשר לעשות כדי לשנות את הגישה של מרבית הסטודנטים, שרק "מחכים לגמור עם זה כבר"? אני פסימי. המחוייבות של האוניברסיטה, עם זאת, היא להשאר מקום שיכול להרחיב את האופקים של אותם שניים-שלושה שרוצים בכך. |
|
||||
|
||||
אני מעולם לא ביקשתי חומר קריאה נוסף. אני יודע להשתמש במנועי חיפוש בעצמי, תודה רבה, ובד"כ גם ככה אין לי זמן לקרוא מעבר למה שאני מחוייב לו, והניסיון הקבוע לקרוא גם קצת ספרי קריאה בזמני החופשי (ואתם עם ה-7000 תגובות בחודש שלכם לא עוזרים, אגב). אבל כשנותנים לי לכתוב עבודה, בד"כ אני עושה מספיק מחקר כדי להביא איזה 5-10 מאמרים מעבר לביבליוגרפיה הבסיסית. שנה שעברה הגשתי עבודה למרצה שלי שכללה הפניה למאמר שהמרצה שלי בכלל לא הכיר (למרות שהגעתי אליו דרך ביבליוגרפיות של מאמרים מתוך הסילבוס...). הייתה לי סיבה להגיד את כל זה... אה, כן - גם ככה מרצים מצפים מאיתנו להרבה מעבר למה שסטודנט עם עוד כמה קורסים, עבודות, מבחנים, וגם הצורך לממן את כל התענוג, על הראש. אני לא חושב שזהו הקריטריון הנכון לבדוק איזה תלמידים מעוניינים להרחיב אופקים ואלו לא. ואני אומר זאת שוב: באוניברסיטה *עיקר* הציון צריך להקבע ע"י עבודות, לא ע"י מבחנים. |
|
||||
|
||||
כללי אצבע כאלה ("עבודות אין - מבחנים אאוט") מאד תלויים בחוג והפקולטה בה אתה לומד. בביולוגיה גיליתי (שימו לב כל המתעתדים ללמוד ביולוגיה בעתיד): שיחס הנקודות למאמץ המשתלם ביותר הוא למתן הרצאות (סמינריונים), אחר כך למבחנים, והכי גרוע עבור עבודות ודוחות. (מכל השלושה דרך אגב למדתי) |
|
||||
|
||||
לא מעניין אותי יחס הנקודות למאמץ. אני מתאמץ הרבה מאוד בשביל כל עבודה, ומקבל ציונים בהתאם. השאלה היא יחס רלוונטיות של ההישג לחומר או לגורמים אחרים. כדי להצליח במבחנים, בד"כ, אתה צריך זכרון טוב, ולא הרבה יותר מזה. אין לך זכרון טוב? הלך עליך. אם כל מה שהם בודקים זה הזכרון, אז למה לעשות מבחן לכל קורס? שיעשו לי מבחן זכרון אחד וידעו פחות או יותר כמה אני אקבל בכל המבחנים השונים. |
|
||||
|
||||
כמו שאמרתי, דברים משתנים מחוג לחוג. אולי החוג שלך זקוק לאיזה ניעור. שלי היה בד''כ בסדר ורלוונטי. |
|
||||
|
||||
מבחן זיכרון היה יכול לחזות את הסיכוי שלך להצליח במבחנים בהמשך. הוא לא היה מלמד אותך את החומר. |
|
||||
|
||||
אז זהו, שגם המבחנים לא. דוחסים דוחסים, מקיאים הכל על הדף, ושוכחים מזה. זה בניגוד לעבודות, שיש בהן (בד''כ) דרישה לניתוח ומקוריות מינימלית כלשהי, ומעבר לכך - הן גם נשארות זמינות לסטודנט בהמשך, למקרה שיחפוץ, במקרה, לחזור לנושא עליו כתב עבודה. |
|
||||
|
||||
ב''אפקט ההכבדה'' (שאני לא לגמרי בטוח שהוא קשור לעניינו אבל אני אנסה להוכיח שכן בכל זאת) גורס פרופ זהבי שבמהלך תקשורת בחברה, כל חברה אנושית או חייתית, על מנת לשכנע את הזולת בכנותך ואמינותך, עליך לגרום לעצמך לפגיעה מכוונת, או, הכבדה. הרעיון העומד מאחורי זה הוא שרק מי שמוכן לקורבן מתכוון ברצינות, בעוד שהמבלפים לא יהיו מוכנים לקחת את הבלוף שלהם כ''כ רחוק. שלוש שנים, בלבול מוח רציני והרבה כסף זו הכבדה רצינית עבור מי שלא מעוניין באמת בהשכלה. תוסיפו לזה את הזילות שפושה במעמד התואר הראשון והמצב במשק, ותיווכחו שזה בודאי מדיר את רגליהם של לא מעט שוחרי ''מדעי-הדשא''. ואלו שלא נבהלו מההכבדה קרוב לודאי ירדו מהרכבת האקדמית אחראי תואר ראשון, וינסו להפיק את המירב מהדיפלומה שלהם בעולם האמיתי. לגבי התלמיד המתעניין ועשרת המשתעממים, כל מה שעוזי אמר. האוניברסיטה נועדה להיות גן פורח עבור אלו שרוצים להגביר חוכמה, אפילו אם היא משכנת גם עשבים שוטים. (אני כנראה במצברוח מאו-צה'טונג היום...) |
|
||||
|
||||
להגיע אל חומר קריאה מענין אפשר לבד (פשוט נכנסים לספריה). אפשר גם ע"י המלצה של חבר, אפשר ע"י המלצות של אנשים באייל הקורא :) ואפילו אפשר, כמו שהצעת, ע"י המלצה של מרצה. מה לעשות שחומר קריאה, עם כל הכבוד שמגיע לו (ומגיע), זה לא תחליף למוסד אקדמי מתפקד. "השיטה" לא עובדת. מה שאתה מציע זה: עזבו את ה"שיטה" בשקט ותרחיבו אופקים לבד. האונ' מספקת לתלמיד מספר דברים: 1) מסגרת לימודית 2) הרצאות 3) תרגולים 4) דיונים (בצורותם השונות) 5) למידה בצוותא 6) ספרים ומידע טקסטואלי(או מידע בכל צורה אחרת) מה שאתה מציע זה לבצע את 6, על דעת עצמך ובלי 1-5. את זה אני כבר יודע לעשות. בשביל זה לא צריך מוסד אקדמי. מספיקה דלת פתוחה לספריה. לגבי השוני הגדול בתארים מתקדמים- אינני יודע. רמזים מכיוונם של אלו שלומדים (ולמדו) בתארים מתקדמים, שאני מקבל מאנשים שאני מכיר, גורם לי לפקפק קצת בטענה ש"בלימודים לתואר שני ושלישי המצב שונה *לחלוטין*", אבל זה רק פיקפוק. אני מניח שיש אמת מסוימת בטענה זו. עד כמה? אני באמת לא יודע. נוגה חיפשה את "המוסד אליו פונים אלה המעוניינים בהרחבת אופקים". היא, בניגוד אלי, כבר אחרי תואר ראשון. עובדה מענינת. כש"השיטה" לא עובדת לאורך זמן ואנשים זקוקים לשיטה, לא יעזור כלום: בסופו של דבר, שיטה חדשה נוצרת. חוק טבע שכזה (אונ' ראו הוזהרתן). ____________________ סימתי את התרגיל :) יש זמן לסופ"ש נטול לימודים. הולך לבדוק בעיתון, מה לעיר יש להציע. |
|
||||
|
||||
מה, אתה לא ישן כבר? ומה הכוונה ב"היא, בניגוד אלי, כבר אחרי תואר ראשון. עובדה מענינת"? נדמה לי שהשיטה לא עובדת כבר הרבה מאוד זמן. נדמה לי גם שהמקור לבעיה הוא בטבע האנושי, ולא בממסד. אולי לא כולם רוצים לבלות את זמנם בלימודים בשנות העשרים לחייהם. הרוב הגדול מעדיף לראות סיטקומז ולא תכניות מדע בדיסקברי צ'נל. הרוב הגדול קורא "ידיעות". הרוב הגדול בחר את "למבדה" לשיר המאה. |
|
||||
|
||||
והרוב מצביע ליכוד. |
|
||||
|
||||
אני לישון? NEVER! סתם... עוד כמה שורות קוד ואני אכן קפוט. אני סתם מתכנת איזה משהו על המחשב וקופץ לאייל כשנמאס לי לטפל באיזה באג מעצבן (כמו שאפשר לראות, היו לי הרבה כאלה הלילה). בכלל, צריך לישון בשעות היום, ביום שישי, כי צריך כח בשביל לדפוק ת'ראש, ביום שישי בלילה. הכוונה ב"היא..." : מסתבר שלא רק אנשים בתואר ראשון מבקרים את השיטה. אנשים שעברו תארים מתקדמים יותר, כנראה גם קצת מקטרים. המקור לבעיה הוא הטבע האנושי? נהפוכו! אם הטבע האנושי היה מתאים לשיטה, אז לא הינו מדברים על בעיה. כולם היו מבסוטים ומרוצים. לא כולם רוצים לבלות את זמנם בלימודים בשנות העשרים לחייהם, זה נכון, אך יש מספיק אנשים שהיו רוצים לעשות זאת ובטח אם היה איפה לעשות זאת כמו שצריך. אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים שמדברים על דפיקות השיטה. אנחנו לא כל כך מיוחדים :) הרצון לדעת ו"להרחיב אופקים" הוא לא רצון חיזרי, אלא דבר די בסיסי בטבע האנושי. חלק מהבעיה באונ' היא ההנחה ה"דיפולטית", של חלק מהסגל, שאף אחד לא באמת מתעניין בחומר הלימוד. נבואות שמגשימות את עצמן. גם בזמנם של היוונים, אותם הזכרת קודם, הרוב העדיף שעשועים ולא את זיבולי השכל של כל המציקנים הסופיסטיים האלה שהסתובבו סביבו ושאלו שאלות. אך הנה, למרות הכל, את מדברת על אידיאל האקדמיה מיוון העתיקה. רוב *מוחלט* שקורא את אותו העיתון זה CASE מיוחד של עמישראל. קשה למצוא דוגמא דומה בעולם המערבי. לרוב שבחר את "למבדה" לשיר המאה, אני מאחל רק טוב (אולי גם כמה דברים פחות נעימים). אפשר להתנחם קצת בכך שבחרו אז שיר של "פינק פלויד" במצעד אחר בתחנה המתחרה. אז היה רוב ששמע את הגועל נפש המכונה רשת ג'... לא הייתי ממהר להגיד, בגלל זה, שרשת ג' זה הטבע האנושי. _________________ אלוקי אברקם! כבר בוקר!? הולכים לישון. |
|
||||
|
||||
- אני מסכימה עם עוזי בכך שבתארים מתקדמים התופעה נדירה. גם כתלמידה לתואר שני בעברי, וגם כמורה לסטודנטים לתואר שני בהווה, התרשמתי שרוב תלמידי התארים המתקדמים אכן רוצים לדעת. - הטבע האנושי אכן מתאים לשיטה. הבעיה היא בעיני ובעיניך (תתפלא, אבל אתה *כן* מיוחד). זכורות לי שיחות עם בני כיתה מהתואר הראשון שלי, שגרמו לי לתת אגרופים בקיר מרוב תסכול כשגיליתי שאני כנראה היחידה שבחרה בחוג בו בחרה מטעמי עניין, ולא משיקולים של קל-להתקבל-קשה-להתקבל וכיו"ב. השיטה עובדת מצויין בשביל כולם, חוץ מהמעטים שבמעטים שאניח שאותם אתה מייצג. ועכשיו גם אני הולכת לישון. |
|
||||
|
||||
אפשר להסביר לי בבקשה למה השיטה לא עובדת? עוד מישהו חושב ככה? כי אני חושב שעל כל חסרונותיה, היא מספקת ידע ויכולת וקוצרת מחקר, תוצאות, והייטק. חבל שזה כ"כ טרנדי להיות אקדמאי. הייתי עדיף שכולם יקבלו חינוך בסיסי הגון בבי"ס ואז ימשיכו בחייהם (אחרי שירות למדינה, כמובן). אני חושב שאלו שפועלים בלא גיבוי האופנה הם האנשים הראויים, על פי רב. אחרי הכל, לפי כמה שנים כו-לם רצו להיות עורכי דין, אחר כך מחשבים, היום, מי יודע, אולי ביולוגיה מתחילה להיות פופולרית. לא יכול להיות שכל האנשים האלה מוצלחים ליעוד העכשוי, הם סתם שטים בזרם, ויום יבוא ויגלו שיש להם ביד תעודה למקצוע שלא מעניין אותם. |
|
||||
|
||||
אני לא מציע לוותר על מה שקיים - להיפך. אבל אם המטרה היא "הרחבת אופקים", אפשר לנצל את המערכת גם בשביל זה. עד עכשיו (וגם בדיון הקודם) השתדלתי להיות "ממלכתי", ולענות מנקודת המבט האקדמית הכללית. ככל שאנחנו מנסים לפתור בעיות ספציפיות, הגישה הזו מפסיקה להיות תקפה, ו(כמו שארז ציין) הרבה תלוי בתחום הלימודים. יש הבדל גדול בין תחומי ידע רחבים ועמוקים. במתמטיקה, למשל, סטודנט בשנה ראשונה לא יכול לקרוא בערך 98% מהספרים בספריה (וסטודנט בסוף התואר - אולי 95%). אין הכוונה שהוא לא ירד לסוף דעתו של המחבר או שהוא יפספס משהו מהדקויות - הוא פשוט לא יכול לקרוא את הספר, כי בעמוד הראשון יש עשרה מונחים שהוא לא מכיר, ועד סוף הפרק הראשון ההוכחות הסתמכו על עשרות עובדות שהוא לא פגש מעולם. לכן ההנחיה האישית כאן היא חיונית, ודלת פתוחה לספריה לא תעזור. |
|
||||
|
||||
משעשע. בצורה עמומה כלשהי, רעיון דומה של כמה חברים שלי הוא מה שהביא אותי להרהורים הראשונים שהביאו לבסוף לאייל הקורא (אחרי שהגעתי למסקנה ש''אוניברסיטה'' זה טיפ-טיפה יומרני מדי, אבל מגזין זה דווקא אפשרי). |
|
||||
|
||||
- זה לא נכון, יש לא מעט אנשים שעושים תארים בחוגים שלא מקנים להם מקצוע ואין להם אורינטציה מקצועית בכלל. - כדי שתהיה אוניברסיטה צריך כסף. הכסף מגיע משכר לימוד ומהקצבה ממשלתית. אם האוניברסיטה לא תיתן ערך כלכלי (למדינה, בצורת ידע שניתן להפיק ממנו תועלת כלכלית ולסטודנטים בצורך איזושהי הגדלה של יכולת ההשתכרות שלהם) היא לא תוכל להתקיים. |
|
||||
|
||||
-תארים במדעי הרוח והחברה לא מקנים מקצוע, אך מאפשרים חדירה אל מגוון רחב של משרות הדורשות תואר ראשון *ולא משנה במה*. הכניסה אל משרות אלה חסומה בפני מי שאין לו תואר ראשון. -ערכה הכלכלי-חברתי של האוניברסיטה הוא היותה כלי המיון העיקרי של שוק העבודה. הטיעון שלך מחזק את שלי - ידע ממנו מרוויחה המדינה שמספקים החוקרים (שולי), ודיפרנציאציה מעמדית-כלכלית שמושמת על הסטודנטים (מרכזי). |
|
||||
|
||||
את זה אני לא מבין. למה לא קמים ארגונים עם ביצים שמוכנים לגייס לשורותיהם אנשים אחרי צבא, ללא תואר, שעברו סדרה מתישה של מבחנים וראיונות? הם יוכלו לשלם להם פחות כסף בהתחלה, ולהעלותו בהתמדה אם השכיר מוכיח עצמו כהשקעה ראויה. ואילו החבר'ה שקיבלו עבודה יהיו מאד מאושרים על ההזדמנות שניתנה להם, כמו גם על הויתור לרקוד במחול איוולת במטרה להשיג כל תואר לשם התואר. |
|
||||
|
||||
הנה, ענית בעצמך לשאלה שהצגת למעלה (''למה השיטה לא עובדת''). ''תואר לשם התואר'' הוא העניין. ושוב, השיטה עובדת מצויין מזווית חברתית-כלכלית ומנקודת המבט של מרבית הסטודנטים, ועובדת רע לדעתם של שוחרי הידע המעטים, אשר גם נוטים להתדיין באייל בזמנם הפנוי. השיטה נתפסת על-ידינו כלא עובדת בדיוק בגלל אנשים מלאי אידיאלים כמונו. מרצים שניגשים לכתה בידיעה שהסטודנטים עושים תואר לשם התואר, מנהלים את הקורס באופן שונה מאוד מאלה הניגשים לכתה בהנחה שהסטודנטים מעוניינים בנושא ושואפים לידע. כסטודנט, אני משערת שכבר הצלחת להבחין בין השניים. ואז ישנם הסטודנטים האידיאליסטים, שמבחינתם השיטה לא עובדת בגלל אותם מרצים המלמדים מתוך נקודת הנחה שהסטודנטים עושים תואר לשם התואר, ואותם סטודנטים לא מקבלים מהקורס את מה שהם חשבו שיקבלו. |
|
||||
|
||||
זה נכון, וזה עצוב, אבל התופעות הללו הן אפסיות לעומת אפס-המוטיבציה שיש בבי"ס. למה? כי הרבה יותר קשה להסביר לעצמך (או לאמא) למה אתה מבזבז מרצונך משהו כמו 30,000 ש"ח על דמי לימוד (לא כולל הוצאות נלוות ומגורים), בעוד שבי"ס זה גם חובה, וגם חינם (טוב,נו..זול למדי). השילוב של הגעה מתוך בחירה, ותשלום ראוי (בד"כ לא מכבדים מה שניתן בחינם) נותן תוצאות. |
|
||||
|
||||
מה רע בפועל "לנגב"? האם מהיום עלי להתחיל ל*** כלים? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |