בתשובה לטל כהן, 23/10/02 11:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ממנטו הוא ייחודי - אבל הוא נמדד כייחודי לא מול שאר יצירתו של אותו במאי, אלא מול סרטים שנוצרו לפניו ואחריו. תיאוריות אוטר (Author) אינן רלוונטיות לפ"מ כי אם למודרניזם. השאלה לגבי ממנטו (כמו לגבי סרטים מכוננים או פורצי דרך אחרים), היא האם סרט כזה היה יכול להיעשות - ולהתאים לרוח התקופה! - גם לפני ארבעים שנה, למשל. ובכן, התשובה היא לא - לא בתוכן ולא בצורה. אם אם תמצא יצירות שנכתבו מהסוף להתחלה, או עסקו באיבוד זיכרון, הן לא דומות. השווה את ממנטו ליצירה אחרת שנכתבה קטעים קטעים, מהסוף להתחלה: המחזה "בגידה" של פינטר 1. ב"בגידה" התחבולה הרטורית והסיפור על הולכת שולל של הדמויות באה להוליך את הצופה להבנה של האמת, לחשיפה של המסתתר מתחת לפני השטח. העובדה שבסוף המחזה הדמויות עומדות בעצם ב"תחילת הסיפור שלהן" באה להעביר תחושת כאב שבאה בעקבות הידיעה - שכן אתה רואה אותן לפני שהכל התחיל, ויודע שהן עוד יעמדו מול האמת, הטרגדיה של הבגידה. בממנטו, לעומת זאת, המבנה והסיפור מובילים בסופו של דבר את הצופה לתחושת יאוש וחוסר תכלית - להבין שהגיבור לא הבין כלום, שחייו הולכים וסובבים סביב עצמם ושאינו רוצה ללמוד לקח. וכל זה בתוך ההבנה שבעצם לגיבור אין נרטיב חוץ מהחזרה האינסופית בלופ. אפשר לקרוא לזה הכאב של חוסר הידיעה הנצחי. לכן, ממנטו הוא יצירה של הדור שלנו, ובגידה הוא יצירה של הדור הקודם. כל אחת מהן משקפת משהו של זמנה שלה. זה חלק מהייחודיות - מעבר לייחודיות "אינדיבידואלית" של במאי זה או אחר. 1 למי שלא מכיר - מובא שם סיפור של משולש רומנטי, גבר אשה ומאהב, שנחשף בסצינות המסודרות מהסוף להתחלה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מתנצל על הקיטורים מראש. התלונות הן אל חלל האוויר ולא כלפי אף אחד ממכובדי האייל. שאף אחד לא יעז להעלב מהקשקושים שלי :-) שניה. אבל אם העולם סביבנו מלא גם ביצירות המאופינות כפוסט-מודרניות וגם ביצירות המוגדרות כמודרניות, למה להשתמש במילה פוסט? אולי עדיף להגיד "צד-מודרניות"? אולי הפוסט זה רק אופנה חולפת והמודרניזם IS HERE TO STAY אחרי הכל? אולי זה בגלל שאני טמבל, אבל ככל שאני קורא יותר על פוסטמודרניזם, ככל שאנשים מתפלפים ומסבירים לי יותר מה זה פוסטמודרניזם (מלווה בד"כ בהרבה נפנוף ידים) וככל שאני נחשף ליותר הוגים פוסטמודרנים, אני מקבל את התחושה ש"האדם מן הישוב" יודע על מה הוא מדבר כאשר הוא חושב את זה: "וכך, עד מהרה, מגיע האדם מן היישוב למסקנה שמנסים להאכילו דייסה משונה שיכולה לערוב רק לחיכם של פסבדו-אינטלקטואלים מנופחי חשיבות עצמית. בקצרה, בקרב ציבור רחב נתפס היום הפוסטמודרניזם כתיאוריה שמטרתה לשבש את השכל הישר ולחתור תחת כל מה שיפה וטוב בחברת הרווחה המערבית. האמנם?" האמנם? לא בלתי סביר בעליל. אבל כנראה שאני חושב כך משום שאני "אדם מן הישוב" שמאוד נהנה מהסרט ממנטו ולא מבין מה כל כך "פוסט-מודרני" בו. אז הרעיון מקורי (לא כל כך, האמת) אבל מה הופך אותו לפוסט-מודרני? (אני מבין למשל למה הוא אקזיסטנציאליסטי... אבל פוסט-מודרני? למה?) המושג פ.מ. גורם לי להתכווצות שרירים מרוב הרמת גבות. מדוע אני מרגיש כך לגבי מושג זה, למרות שאני מצליח ללמוד ולהבין מושגים מורכבים מעולם האומנות, מהעולם המדעי (המדויק והלא מדויק) ומהעולם הפילוסופי? מה כל כך מיוחד בפ.מ.? "ממנטו הוא יצירה של הדור שלנו" מי הוא הדור "שלנו"? בני ה-10? בני ה-20? ה-40? ה-50? הסרט מיצג את כל הדורות הנ"ל? כולם היום פוסט-מודרנים? אין הבדל מהותי בין הדורות? יצירה אחת מיצגת את *כולם*? מטרת בנית מושגים היא *העברת מידע*, תקשורת בין אנשים, COMMUNICATION. יש מילים(או מושגים) אשר מתחילות לצבור בתוכן כל כך הרבה משמעויות (שונות, מעורפלות ואף סותרות), עד כדי שהן הופכות לאנטי-מילים. הרעש שבהן גובר על המידע שבהן. הטשטוש גובר על ההבהרה. "פוסט-מודרניזם" הוא מושג שכזה (או יותר נכון אנטי-מושג שכזה). הדבר היחידי שאני מצליח לזהות בפוסט-מודרניזם הוא פוסט-שפה או פוסט-תקשורת. כל אחד מדבר עם עצמו על כלום למען קטרזיס באמצעות מילים. האם מישהו יכול להסביר לי את המושג, *ללא* דוגמאות המבוססות על פרשנות סוביקטיבית של יצירות אומנות? _ אביב מדבר אל עצמו בגוף שלישי, עפ"י המנהג הפושט באייל, לוקח קצת פרוזק (אחרי הודעה ארוכה מדי) והולך לראות טלויזיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר נכון להגיד, וזה בעצם מה שהתכוונתי, שהוא סרט שמתאים לזמננו. "זמננו" במובן של אנשים שעברו את המילניום ושום באג 2000 לא קרה להם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כולם והכל פוסט-מודרנים היום. הסרט מיצג את הלך הרוח בקרב הזקנים והצעירים כאחד. האוכל פוסט מודרני, העולם פוסט מודרני, היצירה פוסט מודרנית וכמובן הפוסט פוסט-מודרני. הכל טוב ויפה, אבל מה זה פוסט-מודרניזם? מה משמעות המושג? מי הוא הפוסט-מודרניסט? היוצר בעל האפיונים הפוסט-מודרנים? מנתח היצירה, המנתח אותה באופן פוסט מודרניסטי? הצופה? המציאות עצמה? כולם? מי הוא הפוסט-מודרניסט? איש מדעי החברה אשר מאבחן את אפיוני החברה "לאחר חלוף העידן המודרני"? הפרט בחברה "לאחר חלוף העידן המודרני"? האומן? ההוגה? או אולי שוב כולם? האם זו השקפה פילוסופית של איך הדברים צריכים להיות או נסיון לאבחון המציאות האנושית כפי שהיא? אינני מבין רעיונות אנושיים חמקמקים, חובקי כל, שלאף אחד אין מנוס מהם. האם אפשרי להיות היום אדם "לא פוסט מודרני"? איך יראה אדם כזה? איך הוא יחשוב? מה הוא יחשוב על פוסט-מודרניזם? האם מישהו יכול להתחיל להסביר את המושג, *ללא* דוגמאות המבוססות על פרשנות סוביקטיבית של יצירות אומנות? האם אפשר לדבר על פוסט-מודרניזם ע"י כלים ברורים ומוגדרים היטב מתחום מדעי-החברה? האם אפשר לדבר על פוסט-מודרניזם בעברית, ללא יצירת מושגים פוסט מודרנים שרב בהם המטושטש על הבהיר? מדוע הפוסט מודרניסט מרגיש מחויב ליצור ז'רגון חדש על מנת לדבר? השפה האנגלית והשפה העברית לא עשירות מספיק? _______________ בהנחה שלא מדובר בעקיצה, לא ירדתי לסוף דעתך במשפט: ""זמננו" במובן של אנשים שעברו את המילניום ושום באג 2000 לא קרה להם." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יכולה להסביר עכשיו, ממיטת חוליי הקל. אולי מחר או בהמשך. בכל אופן, התשובה לשאלתך היא "כן", אפשר להסביר פוסט מודרניזם במושגים של מדעי החברה. פרדריק ג'יימסון מתמקד באמנות, אבל הוא לא תיאורטיקן הפ"מ היחיד. * גם המודרניזם יצר ז'רגון. כל צורת חשיבה חדשה או מחודשת משתמשת בז'רגון. ככה זה. אפילו ארווינג גופמן, שמה שהיה לו להגיד נגמר אחרי 5 דקות, יצר ז'רגון :-) * לא מדובר בעקיצה, מדובר בהתפייטות אישית שלי. אני מדברת על בני זמננו המתגוררים בעולם המערבי, שחוו מאורעות גדולים1 - כל כך גדולים, שהרגישו שאחריהם אין עוד מה להגיד וקשה למצוא דרך לחיות מחדש, אבל הנה הם ממשיכים לחיות והעולם איתם. מין תחושה שכזו. אתה יכול לחלוק על קיומן של תחושות שכאלה אבל אם אתה מקבל שהן קיימות, זו אחת מהן שאני קלטתי. 1 וכמובן, חגיגות המילניום ובאג 2000 הם רק דוגמה או סמל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התגובה. אשמח לשמוע הסבר לאחר שתבריאי קלות (ולחלוטין). רק לזכור בהסבר שיותר קל לי עם בהירות מאשר עם התפייטות (בוק שכזה אנוכי). אני יודע שמדובר בצורת חשיבה אחרת. הבעיה העיקרית שלי עם פ.מ. זה שאני לא מבין באיזו צורת חשיבה מדובר. פילוסופיה? אבחון האדם? היסטוריה? השקפה ערכית? תאור המציאות כפי שהיא? כפי שהיא צריכה להיות? האם טענות הפ.מ. הן טענות על הרצוי או על המצוי? *תיחום* זה מה שחסר לי בפ.מ. *תיחום*. החובקות כל הזאתי היא שגורמת לי לפקפק ברצינות העניין. יצירת ז'רגון באופן אובססיבי הוא מיותר. השפה האנגלית/עברית היא שפה עשירה מספיק בשביל להכיל יותר מרעיון אחד או שניים (מקור שתי השפות "קצת" יותר עתיק מן המודרניזם והפ.מ.). אם אי אפשר להבין את הפ.מ. ללא הז'רגון של הפ.מ. אז אי אפשר להבינו כלל. מילניום: כמובן שקלטתי תחושה שכזאת מחלק מצומצם של אנשים אבל רוב האנשים ציפו למילניום במשיכת כתף של חוסר אכפתיות מוצדקת (מה לנו ולאותו ישו?). מה הקשר בין פ.מ. לבין הפסודו-בהלה המתוקשרת מפני באג ה-2000 הדמיוני (שרק אנשים שממש לא מבינים במחשבים חששו ממנו)? מה כל כך יחודי בבהלה במילניום הזה לעומת בהלות דומות במילניומים קודמים? אז הצ'יפ החליף את הירח האדום. זה הכל. ___________ ועכשיו להתכסות ולשתות איזה ארל-גריי טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"שרק אנשים שממש לא מבינים במחשבים חששו ממנו". אתה קונה את התיאוריה שזאת היתה קונספירציה1 של אנשי מחשבים לעורר פאניקה ולעשות כסף קל? ____________ 1- נראה שאני כבר לא מסוגל לחבר הודעה שאינה מכילה את המילה הזאת. עוד באג, טל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מאמין שמדובר בקונספירציה. מצד שני זה גם לא היה ממש באג. בסה"כ היתה בעיה, שנגעה בעיקר למערכות תלויות תאריך ובפרט לגופים כלכליים. ההערכות לבעיה היתה, כמו תמיד, מאוחרת, היסטרית וכמובן מוגזמת. סביר, שכמו במקרה של רוב בועת ההיי-טק, גם על הטרנד של להכין קופות רושמות ומכונות כביסה לבאג 2000 קפצו מספר שרלטנים, שהצליחו להוציא כסף מאנשים חסרי כל הבנה בתחום. התוצאה הסופית לא היתה רעה, רוב הגופים שבהם היתה בעיה טיפלו בה בזמן, הרבה גופים אחרים ניצלו את ההזדמנות לשדרג את הציוד הממוחשב שלהם, חלק סתם שפכו כסף מיותר כמו רבים מהמשקיעים בהיי-טק וכמה לא התרשמו וגם לא נפגעו. הקונספירציה היחידה שנראית לי עם גרעין של אמת, זה המלחמה בבלקן, שאפשרה לכוחות נאט"ו ובפרט לצבא ארה"ב להפטר מכל מערכות החימוש שאינן Y2K compliant. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא קונספירציה. סתם התנהגות לא ראציונלית ע"י מספר מסוים של אנשים (בעוד שהיו כאלו שידעו לעלות על הגל ולעשות מזה קצת כסף). נראה שעפ"י שמך, אתה כבר מכיר את אופיו הלא רציונלי של היצור המאכלס את הכפר הגלובלי שלנו. באותו זמן (99 עד 00) עבדתי במת"ם בחיפה. ראיתי את התנהגות חברות ההי-טק באותו זמן ממקור ראשון. האנשים "למטה", בעלי הידע הטכני, היו רגועים ובצדק. הם טיפלו בבעיה בהן היא היתה יכולה לגרום ל*משהו* (בד"כ המשמעות לא היתה רצינית), אבל הם ממש לא נכנסו לפניקה ובטח שלא חשבו שסוף העולם מתקרב (רובם מצאו את הרעיון די מגוחך). ככל שעלית בסולם ההנהלה והתרחקת מהאנשים שיודעים על מה הם מדברים, היית שם לב לרמות פניקה גבוהות יותר ויותר. המנכ"לים הם אלו אשר היו צמודים לאגדות האורבניות באופן האדוק ביותר והחרדה הלא רציונלית שלהם "הרעידה" חברות שלמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור מישהו שידע שאין כ''כ מה לחשוש מבעיות טכניות, אני דווקא הייתי מאוד מודאג באותה תקופה -- מתגובת עדר שתוביל לבריחה מהבורסות שתוביל למפולת כלכלית שתוביל למיתון עמוק שעשוי להמשך שנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הקשר לבאג 2000? יש לך ביסוס לכך שהמיתון (או יותר נכון - הצמיחה האיטית יותר) בשוק ההי-טק העולמי, קשור בצורה כלשהי לבאג-2000? יותר סביר להניח שמדובר בהתפקחות בריאה מ"בהלת הזהב" (GOLDRUSH) לגבי "הכלכלה החדשה" ושווקי האינטרנט הוירטואלים (תרתי משמע). דאגותיך אז, מבוססות בדיוק כמו מסקנותיך עכשיו (לדעתי האישית כמובן). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא שטל כהן זקוק לפה שלי, זה שאני לא מסוגל לסתום אותו. טל לא אמר כלום על המיתון העולמי שקרה בפועל אלא על חששות שהיו לו למשהו שיקרה (ולא קרה). עם מידת הריכוז הזאת, לא פלא שיש לך הרבה באגים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן חוסר ריכוז הוא משהו שאני סובל ממנו רבות. טוב שאפשר לסמוך על קיומם של שוטים גלובלים בעלי יכולות ריכוז גבוהות. היופי בבאגים שאפשר לתקנם. אז הנה אני מתקן: בדיעבד מסתבר שחששותיו של טל כהן, לגבי ההשפעות העדריות של "באג 2000" אותן הזכיר, היו מוטעות. היום הוא מודע לכך, כמו רבים אחרים. עם טל כהן, הסליחה.1 _________________ 1 ציון 7.42 בסולם הרשמיות של ISO. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סליחה אם נפגעת. התכוונתי, כמובן, רק לחוסר ריכוז זמני שנובע מהשעה המאוחרת, אליו רמזת בעצמך בהודעות אחרות. נ.ב. הכתובת שלך לא תקינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נפגעתי :)? מפ'תום. אני סובל מחוסר ריכוז גם כשאני עירני לחלוטין (יש אומרים שביחוד, כאשר אני עירני לחלוטין). אני דווקא מעדיף שמוצאים בשבילי באגים. לגבי הכתובת: חשבון משני שאני בקושי בודק. MS סגרו לי אותו ופתחתי מחדש. תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני סובל מבעיה דומה: אנשים צוחקים בעיקר כשאני מדבר ברצינות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אביב, (וגם השוטה) פניתי אליך בדואל בבקשה אישית לצמצם את מספר תגובותיך הלא רלוונטיות למאמר העוסק ב"פוסטמודרניזם" (ולא בבאג 2000 ולא בבעיות הריכוז הפרטיות שלך), אך התברר שכתובת הדואל שלך לא עובדת. (ולשוטה אין כתובת כלל). ריבוי תגובות לא ענייניות בדיון זה בולט על רקע העובדה שמספר התגובות הכולל נמוך (וזה בסדר גמור). אם יש לך השגות על בקשתי זו, אנא אל תשיב לי כאן ופנה אלי בדואל האישי שלי. בתודה מראש, שמעון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ככה: אני אנסה לענות על שתי נקודות שהעלית – הז'ארגון, וההבט הסוציולוגי/כלכלי (להבדיל מהאמנותי) של הפ"מ. אם יהיו עוד, נטפל בעוד. בינתיים זה נראה לי די הרבה. הלכתי ושלפתי את המחברת החבוטה מימי הקורס "מודרניות ופוסט מודרניות" שהעביר ד"ר אבי קורדובה (איש יקר ומרצה נפלא) לפני כמה שנים. וניגבתי את האבק כדלקמן: המושג פ"מ 1 נטבע בידי אחד ארנולד טוינבי, בהקשר ל"ירידת הציוויליזציה המודרנית" (אמר המורה). בתחילת שנות השבעים, חוקרים כמו ג'וליה קריסטבה וז'אן פרנסואה ליוטאר החלו להשתמש במושג הזה כבר בשנות השבעים. התמות הפ"מ אינן חדשות לגמרי, ואפשר למצוא ניצנים/מקורות שלהן כבר אצל מרקס או ניטשה (שני מבקרים של המודרניות בגרסה הבורגנית שלה), ולהבדיל אצל הסוריאליסטים. וחמש תמות עיקריות, מוטיבים שחוזרים בחשיבה הפ"מ, הם אלה, לפי קורדובה: 1. התפכחות מהנרטיבות הגדולות של המודרניזם. מושגים כמו קידמה, נאורות, הומניזם, מדע, מאבדים את ההילה שלהם. חשוב להבין – לא קיומם נשלל, מה שנשלל היא ההבטחה כי המושגים האלה יגאלו את האדם. ההיסטוריה כבר לא נתפסת כמהלכה של התבונה. נולד הלך רוח ריאקציוני, שהתעייף מהמלכתם של אלים תבוניים. 2. שלילה של עקרון הזהות. הדגשה של האחרות (אותו "אחר" שעוסקים בו כל כך הרבה). הזהויות שבורות ומרובות, העצמי מפורק, ונתפס כהצטלבות של השפעות שונות. 3. הטקסט אינו מייצג אמת – במודרניות יש ניסיון לפענח טקסטים, הפ"מ מטיל ספק ביכולתו של טקסט להציג אמת (אבל לא אכנס לזה, כי זה קשור לאמנות ואולי גם להיסטוריוגרפיה). 4. פרובלמטיזציה של המציאות – הרעיון שאין לנו גישה ישירה למציאות במובן הריאליסטי שלה, ואנחנו חווים אותה רק דרך טקסטים, ייצוגים וסימולקרות3 . לא מדובר בהכחשה של המציאות. אמר קורדובה: הפ"מ אינו אפיסטמולוגיה, לא פילוסופיה ולא ניהיליזם. הוא מבט סוציולוגי. הוא בא לעורר מודעות לעובדה, שההתייחסות שלנו למציאות עוברת בהכרח דרך הצלמים והדימויים שעליהם גדלנו. הפ"מ יכול להיות פוליטי, אבל לא בחלוקה המסורתית ובשיטות המקובלות של ימין או שמאל. 5. מחשבה חתרנית – "חגיגה של החיים", אנטי תזה לפוריטניות, וגם ניסיון לאסתטיזציה של המציאות. הארכיטקטורה לא תהיה עוד פלדה, בטון וזכוכית (כמו במודרניזם) אלא חיקויים מרהיבי עין בנוסח לאס וגאס ודיסנילנד. משפט חשוב: את האמת היחידה שלו מוצא הפ"מ באמנות, כיוון שהיא פיקציה במוצהר. עכשיו נגיע לסוציולוגיה. שאלת הזהה והאחר, שעלתה לראשונה אצל הפילוסוף עמנואל לוינאס, מעסיקה מאוד את הפ"מ. במקום עקרון הזהות שהעסיק את המודרניזם, הפ"מ רואה זהות מפורקת בעלת מקורות שונים. ריבוי קולות, היגיון לקוי, הצטלבויות של רעיונות שונים, וכל אלה מובילים ל*תפיסה פלורליסטית*. זה לא רק מוביל לתפיסה של האחר כדבר שאינו סותר את העצמי, אלא גם לשינוי התיאוריות של הכוח. בניגוד למודרניסט כמו ובר, שדיבר על שליטים ונשלטים, הסוציולוגים הפ"מ טוענים שהכוח אינו מחולק בצורה ברורה ושהוא מפוזר בין אליטות שונות. כבר אי אפשר לדעת נגד מי לערוך הפיכה, במילים פשוטות. עניין הסימולקרות חוזר אצל בודריאר כשהוא מנתח את הכלכלה של הקפיטליזם המאוחר. הוא מתאר חברת המונים שצורכת חזיונות והצגות, וכבר שכחה מהו המקור. בהקשר הזה, בודריאר ניבא גם את "סופו של החברתי" – במקום מבנים סוציולוגיים גדולים כמו חברה, קהילה או מעמד, יש המון נעדר צורה של פרטים, שמתתפים במחזה באופן פאסיבי. הסובייקט במציאות כזו הופך חסר פנים, מנוון ומרוקן ממשמעות. הוא אינו רוצה לדעת כלום מעבר לדימוי ולצריכת הדימוי4. צריך לומר שיש גם סוציולוגים פ"מ שניסו להציע מודלים אלטרנטיביים של יחסי סובייקט-חברה. הסוציולוג מישל מאפסולי למשל מנסה להציג דימויים של חברותיות פ"מ. נקודת המוצא שלו היא שלילת ההנחה המודרניסטית, שהחברה היא מוסד מוסרי שמתרבת את היחיד. הוא מדבר על רשתות חברתיות שמחליפות מקום זו עם זו, על מיתחמים ארעיים ולוקאליים כמו פארק או קניון, שהפרט הוא "חלק מהגיאוגרפיה הרגשית שלהם". ההמונים מתחלקים לקהילות קטנות על בסיס רנדומלי וזמני – הנוכחים בקניון בזמן מסוים, העומדים בכיכר העיר באירוע מסוים וכן הלאה. ההתקהלויות הרגעיות האלה זכו לכינוי "השבטיות החדשה". אין חשיבות למטרה המוצהרת שלהן (הפגנה למשל) אלא לאנרגיות הנפשיות שמשתחררות במסגרתן. התפיסה הזו כמובן נוגדת את זו של ובר, שניתח תופעות חברתיות במונחים של פעולה חברתית. קצת על כלכלה, אבל ממש קצת - דניאל בל דיבר על החברה הפוסט-תעשייתית והקפיטליזם המאוחר (שאינם זהים בהכרח לפ"מ, אבל לא נדקדק בזה עכשיו). לדברי בל ישנו סדק בקפיטליזם המשפחתי המסורתי – העובדה שהשליטה בתאגידים לא עוברת בירושה, וההפרדה בין בעלות לניהול, גרמו לעליית מעמד מנהלים חדש. בעלי ההון עדיין שולטים במשאבים, כלכלית ופוליטית, אבל מבנה הבעלות על התאגידים מורכב ורב מימדים (משקיעים קטנים, מנהלים וכו'). מה שנוצר הוא "קפיטליזם מנדריני", שבו יש יותר חשיבות ושליטה בידי השכבות המינהלתיות, הבירוקטריות והטכניות. התוצאות הן צמצום הפרולטריון התעשייתי, עלייה של סקטורים לא רווחיים כמו נותני שירותים ועלייה בחשיבותו של הידע והמידע. איך זה מתקשר לפ"מ? תקרא את "הדברים" :-) יש עוד ועוד, אבל כשאתה בא לטעון או להפריך את כל הסיפורים האלה, קח בחשבון שהתחכמו לך מראש :-) . תיאורטיקן בשם קאלינסקי טבע את המושג "פולינודה" – רטוריקה שמודה בכשל של עצמה. והפילוסוף ואטימו דיבר על "מחשבה חלשה" – בניגוד למחשבה המכוננת של דקארט למשל, המחששבה הפ"מ אינה אוניברסלית ואינה ודאית, היא גורסת פיוס וגם מכירה בחולשותיה המתודולוגיות. 1 למה פוסט-מודרני? להרגשתי, זה היה יכול להיות גם סאב-מודרני, פארא-מודרני, אקס-מודרני או כל קישור אחר, אבל הוא נשען על המודרניות. חשוב לזכור שעיקרו הוא הסתכלות, ביקורת ושלילה של הקיים, ולא חתירה להמצאת דבר חדש. ולכן הסטריאוטיפ שהוזכר קודם, כאילו פ"מ "מבלבל את המוח", לא בהכרח בלתי-נכון :-) 2 סימולקרה – צלם. מושג של בודריאר, דימוי שמייצג דימוי. 3 זה מושג של פוקו, שקרא לעצמו אנתרופולוג של תרבויות וניסה "להטריד את האבחנה שלנו בין הזהה והאחר". 4 אל תטעו – בודריאר לא מאשים את התקשורת, הממשלה או אף אחד אחר. לדעתו, האדם יודע בדיוק מה הוא עושה, והוא ממשיך לדרוש את הדימויים התפלים מן המדיה, ביוזמתו שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחלה, יש לי קורס אצל ברקת ובחינם :-) תודה יא משקיענית (כבר בריאה?). קראתי פעם אחת. מחר עוד פעם ואז תשובה (אם יהיה לי מה להגיד). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הולכת ומתאוששת :-) בכל אופן, אתה יכול להגיב אם יש לך שאלות או דברים לא ברורים. מצד שני, אם הבנת הכל ואין לך מה לשאול, השגנו משהו, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב... לאחר קריאה שניה, החלטתי לעשות קצת שיעורי בית בנושא (ים של רפרנסים, איפה מתחילים?), לפני שאני מתיחס. זאת למרות שהאמור למעלה רק מגביר את התחושה שלי שאכן מדובר בזרם בעל אפיונים פסבדו-אינטלקטואלים מובהקים, שכל ערכה לזיהוי שטויות יכולה למצוא, לאחר נבירה בחומר. לפעמים צריך ללכת עם תחושות הבטן של "האיש מן הישוב". אכן השגנו, קבלי ח.ח.1 _________________ 1 ועוד ח. אחד, סתם בשביל הטיפ. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארנולד טוינבי הוא מחשובי ההסטוריונים במאה העשרים, אם לא החשוב שבהם. כתב עשרות ספרים, ביניהם A study of History בעשרה כרכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הכבוד על הפירוט, אך נדמה לי שהתבלבלת קצת בהערות הצד. ל"סימולקרה" נתת בטעות את המספר שלוש, ולא שתיים, ושכחת לציין מה הוא המושג של פוקו שמסומן בתור מספר שלוש למטה. (ניחוש שלי: "חגיגה של החיים") |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויה - כבר בירכתי את עצמי על ההודעה הארוכה ביותר שכתבתי אי פעם באייל1, וראיתי את עצמי נוגסת בעוגת שוקולד ענקית מתנת המערכת, ועליה הכיתוב "עוד הרבה כאלה", והנה מעירים לי על בלבולים בהערות השוליים. חנק איתכם, בחיי. אז ככה: * סימולקרה= צלם, כפי שכתוב בהערת שוליים מס' 2. * "חגיגה של החיים" הוא דווקא מושג של באחטין, והוא זה שדיבר על השתחררות מקללת הפוריטניות, על הדגשת האלמנט הקרנבלסקי בתרבות וכן הלאה. * פוקו נכנס לתמונה דווקא בעקרון הזהות ובמושג הפלורליזם - מן הנכונות להכיר באחר (המטורף, למשל) נובעת ההכרה שאין בעצם קונצנזוס. החברה היא פיצולים-פיצולים, וכך גם הסובייקט. * וההערה האחרונה דווקא בסדר גמור. 1 אכן, צריך להיות חולים בשביל זה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |