|
קראתי, ולהבנתי גם הטקסט הזה לוקה באותו עיוורון וכשל חילוני, במיוחד מה ששולמית אלוני כתבה, משום שהשופט חיים כהן היה עילוי ישיבה, ואני מניח שהוא נזהר לא ליפול בפח הפרשנות (ואפשר לראות את זה בדבריו).
מדוע אלוני נזקקת לביסוס דתי-יהודי לאפולוגטיקה שלה?
היא קוראת את הטקסט של התורה כפשוטו, בעברית-ישראלית. אבל ב"יהודית", השפה אותה מדברים הדתיים, הפשט הזה הוא חסר כל ערך אלא אם הוא בא לאייר את המדרשים והפרשנות הרבנית. אלוני ממחישה פעם נוספת את נמיכות הרוח שחילוני מרגיש כשהוא רוצה להתדיין עם אדם מאמין, ולהפגין ידע (כאמור, חלקי ביותר) בדברי תורה. היהדות תופסת את הסיפור המקראי על אדם וחווה באופן הפוך לגמרי ממה שאלוני חושבת שהיא הבינה. בריאת אדם וחווה מנציחה את הדומיננטיות הגברית על הנשית, עד כדי כך שישנם פרשנים שאומרים שבגן עדן, לפני שאדם חווה אכלו מהתפוח, היו לפחות שני חוקי מוסר שנטבעו באדם וחווה - האחד למלא את דברי אלוהים והשני שהאשה היא "עזר כנגדו" (מה שיתגלגל אח"כ לעונש "והוא ימשול בך").
מכאן שסיפור הבריאה לא מביא מסר של שיוויון אלא מסר ברור של חלוקה אי-שיווינית המבוססת על ראיה סקסיקטית, ובהמשך הסיפור התנכ"י, ניתן אולי לטעון שהיא הופכת להיות גם גזענית.
אלוני מנסה לרקוד "מה יפית" לפני הדתיים ולנסות לשכנע תוך התבססות על המקור הדתי, אבל תוך כדי כך היא מתכחשת למקורות הגדולים שהחילוניות המדעית יכולה להעמיד לרשותה. היא זורעת מילים לרוח כשהיא מדברת על בריאה אלוהית בעוד שבקלות היא הייתה יכולה להשתמש בטיעונים אבולוציוניים או אפילו משפטיים (היא הרי משפטנית) כדי להעביר את אותו מסר, אבל באופן גלובלי ומנותק ומשוחרר מהחיבוק התאולוגי אותו היא מאמצת ברצון.
|
|