נתן זך, מסקירה ביבליוגרפית קצרה של הספריה האוניברסיטאית הקרובה למקום מגוריכם - הוא אחד המשוררים הכי מנותחים ו"מוסברים" בשירה העברית בכלל, ובמה שמתכנה "שירה צעירה" בכלל.
המונח "שירה צעירה", למעשה, הוא מסוג המונחים שאסור היה לטבוע אותם. זך ה"צעיר" יהיה בן 69 בדצמבר הקרוב.
צעיר או לא, אפשר למצוא לא מעט כותרים של ספרים העוסקים ביצירתו של זך, שדומה שנבעו מתוך מאמץ נואש למצוא דימוי הולם שיכלול בתוכו את הרוח ה"זכית". בתוך אלו ניתן למצוא את 'הרומנטיקן המר", 'אש קרה, אש זרה' ועוד רבים וטובים.
במאמר זה אנסה לסכם בקצרה מהי הרוח ה"זכית" כפי שהיא נתפסת בעולם של ביקורת הספרות העברית בישראל כפי שהוא משתקף בעיני שלי, מסובך? לא כל כך. חשוב אולי לומר שבכל טיעון שלי, מנומק או שלא אין בכדי לפגום או לשלול כל תפיסה אישית של מי מכם.
כמו כן, למרות שאני עתיד להיעזר במספר שירים ומקורות לתמוך בטענותיי בנושא, אני מבטיחכם בזאת שלא אנתח ולו שיר אחד, ואעסוק בשירים רק במובן התוכני - מן המפורסמות הוא שנתן זך עצמו סולד מן הניתוחים שנעשים ביצירתו ומן הנבירה בקרביים של שיריו, והנה לכם עוד סיבה להמעיט בזאת.
אם רוצים לדבר על נתן זך, שומה עלינו להזכיר בכמה מילים את נתן אלתרמן. שכן, כפי שכתבה מירי ברוך, בחלק גדול מן השירה המוקדמת של זך ניתן למצוא עדויות לדיאלוג עם הרוח האלתרמנית.
הרוח האלתרמנית, במובן זה, היא הרוח של הקמת המדינה: אותה רוח שכתבה את 'מגש הכסף', שדגלה בחריזה קפואה ובריתמוס נוקשה שנוח לקריאה בימי זכרון, שואה וגבורה.
ניקח לדוגמא את השיר של זך - 'אני יושב על שפת הרחוב' (שירים שונים):
אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל באנשים.
הם אינם יודעים
שאני בהם מסתכל.
האם כך מסתכל בנו האל,
מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין,
מבלי שנשאל?
אינני יודע.
יש דברים רבים שאני שואל.
לפי שעה
אני יושב על שפת הרחוב
ומסתכל.
במאמר זה אמנע מלהתפתות ולעסוק במשקל ובחריזה הרלבנטיים כל כך בדיאלקטיקה שעורך זך עם אלתרמן, ואתייחס לתוכן גרידא.
נביט, אם כן, באלתרמן: אין שום סיכוי שבעולם שהייתם תופסים אותו יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים, ואחר כך מפטיר איזה "אינני יודע" קטן בלי שום מסקנה, ובעצם מפחית מכל השאלה הטמונה בבית השני באמרו שיש דברים רבים שהוא שואל.
אלתרמן הוא הסמן של מה שנקרא במקומות רבים שירת ה"אנחנו". אלתרמן היה משורר לאומי, ואם נפנה את הנקודה העיוורת שבעינינו ל"כוכבים בחוץ", שאליו נשוב בעוד מספר שורות, נוכל לומר בבטחה שאלתרמן שר את שירת ה"אנחנו" של זמנו.
הוא ביטא איזו כמיהה למה שהיום היינו קוראים "ביחדנס" (BEYACHADNESS), בתוך תנופת הבנייה של אומה חדשה.
ניקח לדוגמה פזמון של אלתרמן שכותרתו היא יותר ממטבע לשון - "תוצרת הארץ":
"אין אחדות באומה הנולדת / אין שרשרת ידים אחת / אין כתף, אין חזית מאוחדת / אבל יש אבל יש לא מעט..." וכו'.
לכאורה אלתרמן אומר ש"אין אחדות", אבל רגע אחר כך הוא מונה עשרות מוצרים ואפיונים שכן בונים איזושהי ישראליות בתהליך התהוותה - "ובתולות בת־ציון מדברות באקצנט גרמנית מתוצרת הארץ". אם כבר הזכרנו זאת, נמציין כי עוד נקודה שראויה לדיון משל עצמה היא ה"אירופאיות" של השירה העברית.
ועכשיו, ל'כוכבים בחוץ' - ובדיוק בזמן.
זך, המטורף הזה, ספר פעם את מספר הפעמים שמופיעה המילה "אני" בקובץ 'כוכבים בחוץ', יצא לו שבע(!).
במאמר שבו איזכר עובדה זו - בעצם יצא חוצץ כנגד שירת ה"אנחנו". 'אני יושב על שפת הרחוב', אני ולא אנחנו, למי שהוא 'אני' מותר לא לדעת, ואפילו טבעי ורצוי שלא ידע לעיתים.
ישנם לא מעט ביטויי אי־ידיעה. לדוגמא, מתוך הקובץ השני של זך - 'שירים שונים':
"מי יכול היה לדעת מה שלא ידעתי." (רגע אחד)
"אני עצמי אינני יודע / בעיני אחרים אני מוחזק מתעתע" (הנה הם באים)
"אינני יודע לומר יותר: אינני יודע" (ההמשך יבוא)
"אינני יודע את רוב הדברים" (אם תמיתני בים)
"מכיוון שלא הבנתי, אינני זוכר דבר" (את השפה שלו)
ועוד כהנה וכהנה.
הרשות לומר "אינני יודע" היא של היחיד ולא של הרבים. כשהאומה נתונה במבוכה, קיומה מוטל בספק. כשהאומה בטוחה ומבוססת - ליחיד מותר לפקפק.
על כתפיו של אלתרמן היה מוטל העול לבטא את קול הדור, ולספר בגאון, בפאתוס ובעוז את עלילות השבט.
זך מתנגד לאלה, והוא מורד באופני המחשבה שהולידו את השירה הזו - הוא קורא בקול בזכות ה"אני".
למרות ההתנגדות לגישתו של יוסף שרון בנושא זה (סימן קריאה, ינואר 1982, עמ' 12), אני בהחלט מצדד בה ורואה באמירה "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה / לומר דבר מה..." (רגע אחד), דבר מהותי מבחינת החשיבות שלו לספרות של אותו זמן.
ה'רגע אחד שקט' הזה היה דרוש, כדי שהיחיד יוכל לבקש מה"אנחנו" שיהיו בשקט לרגע אחד. לאו דווקא מפני שיש לו משהו חשוב לומר, אלא מפני שיש לו משהו לומר שהוא חשוב מעצם היותו היחיד.
זך בשירתו מהלל את הפרטיות, את היותו של היחיד מיוחד ונבדל מן ה"אנחנו", ומן הקולקטיב הלאומי, הדתי או כל הכללה אחרת.
במבט לאחור, היה זה אחד הסימנים הראשונים למה שהיום הפך למחלה של כותבים שסובבים סביב־סביב לאגו הענקי של עצמם, מבלי לראות דבר בלתו.
אם כן, זך אפשר את המעבר משירת ה"אנחנו" להילולת הפרטיות ושירת ה"אני".
כעת, ניתן לגשת עם הצבת והמלקחיים לטפל באחד הפנים הכי מוכרים של כתיבתו של זך - היחס לרומנטיקה ואהבה, והקרירות הנושבת לכאורה מכל מה שהוא אנושי בכתביו.
כמו המקל, התוכי והכובע או המגבעת בשירתו של חלפי, חוזרת דמותה של "נערתי" בכתביו של זך לא פעם ולא פעמיים.
ב'שירים שונים' מתפרשים שלושה שירים המוכתרים 'נערתי גבוהה מאד', 'נערתי נולדה יחד איתי' ו'נערתי אשה קטנה', על פני שני עמודים בלבד.
'נערתי', ולא 'אהובתי' ולא כל כינוי רגשני אחר, זך נזהר מרגשנות כמו מאש, ולא סתם לומדים על דה־סנטימנטליזציה דרך שירתו של זך.
שורות ראשונות בשיר 'נערתי נולדה יחד איתי' (שירים שונים):
נערתי נולדה יחד איתי באותה
שנה ובאותו יום וחודש.
כל משורר צפוי ורגיל היה ממשיך והופך את הפרט, התפל מכל היבט רציונלי, למטעמים של פואטיקה משתפכת. אבל לא זך, הוא, כבר אמרנו, נזהר כמו מאש.
והוא ממשיך כך:
אף על פי כן כשאנחנו יחד
אין לי הרגשה של גורל או קודש
או אפילו של גיל משותף
ברציונליות בוטה, שבעצם הורגת כל שמץ של סנטימנט שיכול להתעורר בקורא למקרא הסיפור אודות זוג אוהבים שנולדו באותה שנה, באותו יום ובאותו חודש.
בשיר 'פרידה סופית' (שירים שונים), שמטבע שמו עוסק בפרידה, מוקדשת למעשה רק השורה הראשונה לפרידה עצמה, וגם שם היא משמשת רק כתיאור זמן ("כאשר הלכה ממני נערתי / לבשתי את חליפתי החדשה..."), כלומר כציון דרך כרונולוגי המסייע למקם את הסיפור על ציר ההיסטוריה.
מעבר לדה־סנטימנטליזציה של הרומנטיקה, מוסיף זך אף חטא על פשע ועוסק לא פחות מזה, ואולי אף יותר, בבנאליזציה של המוות.
כמו בשיר 'מתה אשתו של המורה למתמתיקה שלי' (שירים שונים, השיבוש במקור). שבו זך חוזר על המנטרה (בוריאציות שונות) והופך את מותה של אשתו של "המורה למתמתיקה" שלו לנושא טריוויאלי, ואת ה"אבוי" שהוא מצמיד לכל שורה שלישית, למעשה מוקיון שמעווה את פניו העוויית צער בגרוטסקיות מעוררת גיחוך.
ואולי מכל האמור לעיל מצטייר זך כציניקן גדול ומתכחש לרגש, או כמו שאמר כבר מישהו "לא מחובר לעצמו". לא כך הוא. הבה ונחזור לשיר 'נערתי נולדה יחד איתי', ונביט בשורות הבאות:
אני אוהב אותה מפני שהיא
קרובה לי יותר מאשר
כל אדם אחר כשגופי קר
וכשהוא חם או בוער
בבשרה העיקש...
ובזו בעצם גדולתו של נתן זך. היכולת להתכחש כביכול לרגש המשתפך, ואחר לתת אותה בהפוכה ולהעביר מסר חד וברור במילים ספורות וקרירות לכאורה.
לסיכום: שירתו של זך, והיכולת לזהות מוטיבים "זכיים" בשירה בכלל, טמונה בשני היסודות הבאים (ושוב, אנחנו עוסקים רק בחלק התוכני, לא בצורתו של השיר, לא בריתמוס ולא בשום דבר שיצריך אזמל מנתחים) - שירת ה"אני", והדה־סנטימנטליזציה הטומנת בחובה רגש עמוק ואמיתי. בכך הוא מהווה סנונית ראשונה לשני דורות של שירה וסיפורת, ואף מתעלה מעל שניהם.
|
קישורים
זתן זך - כל ספריו (דיבוק)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש