הדברים מסתמכים בעיקר על סיכומיו של הקולונל האמריקאי נורוול ב. דה אטקין שהדריך צבאות ערביים במשך שלושה עשורים עד לסוף שנות ה-90. התרשמויות עדכניות של אנשי צבא מערביים מאשרות שבדור שחלף לא היה שיפור מהותי במצב.
הסירטון מונה את כשלונם של צבאות ערב במגוון מלחמות, מתימן, דרך מלחמת עיראק־איראן ועד המלחמות עם ישראל. לאחר מכן הוא מתאר את ההבדלים המרכזיים בין צבאות ערביים למערביים בכל הנוגע לריכוזיות, היחס ליוזמה ולגמישות, שיתוף מידע וגילויי מנהיגות בדרגים הנמוכים.
בלעדיות: המפקדים אינם משתפים במידע איסטרטגי או טקטי את פקודיהם ולעיתים גם לא את עמיתיהם. מונופול על מידע נתפס כמקור כח שאותו יש לשמר. אנשי צוות טנק וטכנאים שומרים בקנאות על הידע שלהם מפני חבריהם, מה שמציב אותם כגורם חסר תחליף. זאת גם במחיר נטרולו של הטנק כאשר אחד מאנשיו נפגע.
הכשרה: הלימודים והאימונים מתבססים על שינון והכבוד המקצועי אינו קשור להבנה, מה שהיה מאפשר להתמודד עם הבעיות הבלתי צפויות שמתרחשות בזמן פעילות. מדריכים זרים שלא שיננו את החומר הכתוב מאבדים את סמכותם כאשר הם מציצים בו אל מול כיתה. הם גם נתפסים לא פעם כזדוניים מבלי שיהיו מודעים לכך. למשל, הפניית שאלה אל קצין מקרב התלמידים ללא בירור מוקדם שזה יידע להשיב עליה, נתפסת כהשפלה פומבית מתוכננת, צעד שעשוי לגרום לכל הכיתה לחשוב שהיא מועמדת להשפלה ע"י גורם זר.
יוזמה: קצינים זוטרים אינם אמורים לנקוט יוזמה, לא כל שכן להפגין מקוריות או מנהיגות. מידות כאלו נתפסות ע"י מפקדיהם כמאיימות ויפגעו בקידומם. כמעט כל סמכות שבצבאות מערביים מתקיימת בכל דרג, נעדרת בצבאות הערביים. פגישות עבודה למשל צריכות להיקבע לפרטיהן ע"י דרג בכיר מאוד כדי שלא ייתפסו כאיום. כלל האצבע של מדריכים אמריקאים הוא שסמכויותיו הביצועיות של קולונל בצבא ערבי מקבילות לאלו של סמל מחלקה בצבא ארה"ב. אפילו בדרגים בכירים, נחשבות מקוריות ומנהיגות מעבר לרמה מסויימת לאיום על המשטר. ככלל, נתפס הצבא ע"י המשטרים הערביים כחרב פיפיות שעיקר ייעודו הוא הגנה על השלטון מפני העם, אך גם ככזה שתיאום פנימי בין זרועותיו הוא תנאי מוקדם להפיכה צבאית. כדי להקשות עוד על אפשרות כזאת מסבכים המשטרים את שרשראות האספקה ומקורות הסמכות בקרב כוחות הביטחון במדינותיהם.
היררכיה: ככלל, רואים מפקדים בפקודיהם תתי אדם שחייהם וקידומם אינם מעניינם. כל נושא הבטיחות ותאונות אימונים בפרט, זוכים לאדישות. בסיסי הצבא, למעט אלו של יחידות העילית, נעדרים אמצעי שייקלו על החיילים את השהייה בהם. במדינות הסהר הפורה מדגיש דה אטקין, חזק במיוחד הפחד ההיררכי כמניע הדומיננטי. מאחר ומלכתחילה אין החיילים נותנים אמון בקצינים, ובגלל היעדרם הכמעט מלא של משק"ים בצבאות אלו, צונחת נכונותם של החיילים לפעול כאשר הקצינים אינם בשטח. בעייה הפוכה מתקיימת במדינות שבטיות כדוגמת סעודיה. שם, כאשר ישנה זהות שבטית בין קצין לפקודיו, מתקשה זה להטיל עליהם את סמכותו מאחר והם רואים בו שווה להם.
אחריות: נטילת אחריות היא תופעה נדירה בצבאות אלו. כל כישלון מוצג כתוצר של ליקויים בציוד זר, של מחסור בחלפים אמריקאים או רוסים, או של הדרכה זרה כושלת. כאשר במלחמת המפרץ נאלצו כוחות סעודיים לסגת מעיר סעודית בשל מתקפה עיראקית, הם תבעו אישור נסיגה מגנרל שוורצקופף, רק כדי להשתמש במכתב זה לצורך האשמת האמריקאים בכשלון.
שת"פ: שיתוף פעולה בין כוחות שונים, זרועות משלימות ואפילו בין מדינות ערביות שונות מתקיים בעיקר לצורך תצוגה. זאת בשל חוסר מחוייבות אנשי האספקה לכוחות אחרים כחלק מחוסר האמון בין כוחות, מה שבא לידי ביטוי גם בהסתרת מידע ואף בהטעיות מכוונות.
מצב זה, שמשקף את התרבות הפוליטית והחברתית במדינות אלו, לא השתנה מהותית כבר עשרות שנים, גם לאחר השקעה עצומה של כמה ממדינות אלו במערכות נשק מן המתקדמות בעולם.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש