 |
סנופ דוגי־דוג, "Tha last meal"
|
|
| מוזיקה • בועז יזרעאלי • יום א', 14/1/2001, 22:46 |
|
 |
|
כשנודע לי שסנופ דוגי־דוג, הראפר הוותיק, הוציא אלבום נוסף, היתה לי תחושה דומה לזו שהיתה כששמעתי ששמעון פרס מתכוון להתמודד לראשות הממשלה. אל שניהם יש לי סימפטיה מסורתית, ומסיבות לא כל־כך שונות, אבל הסיכוי שדוגי־דוג יוציא עכשיו אלבום טוב נראה מציאותי בערך כמו ההנחה שפרס יזכה בבחירות. גם בשני המקרים היתה כרוכה אי נעימות מסוימת, כמעט חמלה, דווקא בגלל אותה סימפטיה, ואכזבה מראש. במקרה של דוגי דוג האכזבה לא היתה במקום.
שמו טעון הסמליות של האלבום החדש, "Tha last meal", יוצר את ההנחה שמדובר באלבום פרידה של מי ש"דוגי סטייל" שלו מ-94 הפך לאלבום ההיפ־הופ הנמכר ביותר והשפיע נמרצות על הנעשה בזירה. אלא שמאז, כל אלבום נוסף של דוגי־דוג נסך שיממון קונצנזואלי בקרב מבקרים ומאזינים כאחד. כבר ב-"The dog father" מ-96 הסתבר שאבדו הקסם והזרימה הכמו־מרושלת של דוגי־דוג. הפקת האלבום היתה אמנם עשירה יותר, אך זה כשלעצמו לא הספיק. שני אלבומים שבאו אחריו רק קיבעו את מעמדו הרם, הנוסטלגי, של "דוגי סטייל", והיו חסרי עניין מוזיקלי, שלא לדבר על מקוריות. הכלבלב מוזר הצורה (מדובר בטיפוס גבוה ורזה בעל פני כלב מוארכים מגזע לא ברור) היה כנראה עסוק בזירה המשפטית (בקשר לפרשת רצח מעורפלת למדי), וכפי הנראה שיחרר לאוויר העולם את האלבומים האמורים בעיקר כדי להישאר בשטח. למעשה היה זה מיותר, כי למטרה זו מספיקות היו הופעות האורח המוצלחות שלו באלבומים האחרונים של דר' דרה ושל אמינם. שיתופו בשני אלבומים מדוברים אלה היה גם מעין מחווה של כבוד כלפיו, הכרה במקומו בתולדות ההיפ־הופ.
דוגי־דוג לקח את הכינוי הרווח במקומותיו 'דוג' והפך אותו לדמות ממשית. האלבום "דוגי סטייל" תיאר בחלקו את נסיונותיו הבלתי נלאים לעלות על כלבות האזור. הקול הכלבי־מאנפף של דוגי־דוג, שמגיש את המלים בעצלתיים חינניים ביותר, השלים את היכולת שלו לספר סיפור.
קשה לומר שהאלבום האחרון, "הארוחה האחרונה", הוא אלבום משמעותי במיוחד, בין אם יהיה האחרון של הכלב ובין אם לא. סביר מאוד שלא תהיה לו ההשפעה המגנטית שהייתה ל"דוגי סטייל". אין כאן אולי את האנרגיה הקומית־נונשלנטית שהטיסה את האלבום ההוא קדימה, אבל יש כאן מלודיות מושכות, מקצבים נינוחים, שירים טובים ברובם, כביכול גם בוגרים יותר.
האלבום מושקע, וזה ניכר. להפקת כמה מהקטעים גויס המפיק טימבלנד, שהפיק בין השאר את אלבומה השני והמרשים של מיסי אליוט. גם כאן הוא מעניק את הגוון התזמורתי והצליל הקטיפתי־מלא האופייני לו. גם דר' דרה אחראי להפקת מספר קטעים באלבום. ואכן, הצליל הכללי ברבים מהקטעים מזכיר את "2001" של דרה.
לאורך רוב האלבום נשמרת כאמור רמה נאה, אבל קשה לומר שיש כאן קטעים מפעימים במיוחד, אין כאן שיאים. גם מבחינת המלל אין כאן הרבה חידוש. דוגי דוג מדבר כאן פחות או יותר על אותם נושאים - עניינים שבינו לבין מוזיקאים אחרים, נשים, כסף, מין - אבל גם הפעם הוא עושה זאת בחן הייחודי, הכלבי והמשועשע תמידית שלו. יש כאן אולי ווליום גבוה קצת יותר של תמונות מצב חברתיות, אבל אין לייחס לו חלילה מודעות סביבתית וטקסטואלית מפותחת. דוגי־דוג אף לא מתיימר להתקרב אל תחום ההיפ־הופ האלטרנטיבי (מתחום זה חייבים להזכיר את הראפר מוס דף שאלבומו "Black on both sides" הוא יצירה נהדרת, ולתהות למה אף חנות לא מייבאת לארץ את האלבום המופתי "Black star" של מוס דף עם ראפר אלטרנטיבי נוסף, טליב קוואלי).
אחד הקטעים היפים באלבומו החדש של דוגי־דוג, "True lies", נפתח בהסברו המפורסם של קלינטון, מדוע לפי הגדרתו לא ניתן לומר שהוא קיים יחסי מין עם אותה עובדת בבית הלבן, ומתפתח לשיר ג'אזי פאנקי יפה עם איפיוני סול.
קטע הפתיחה, ה"אינטרו" שכמעט כל אלבום היפ־הופ מצויד בו, הוא דבר שאפשר בהחלט לפסוח עליו ישר לקטע מספר 2, על אף שיש בו משהו שמזכיר אי אילו קטעים של פרנק זאפא המנוח. אחריו, ולאורך יותר משעה, משתרע אלבום טוב ומהנה, שמתחבב משמיעה לשמיעה, אבל לא מגיע לכדי יצירת מופת או משהו קרוב לזה.
|
קישורים
Tha Last Meal - לקניית האלבום ב"אמאזון"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש