 |
בשולי אולימפיאדת סידני 2000, מפנקסו של בטטת־כורסה.
|
|
| תקשורת • ירדן ניר-בוכבינדר • יום א', 1/10/2000, 11:05 |
|
 |
|
1. המדליה הציונית
שורות אלו נכתבות במוצאי שבת, כשש שעות לפני מקצה הגמר השני של מיכאל קלגנוב, הנסיון האחרון (ובעל הסיכוי הרב ביותר) של ספורטאי ישראלי להביא אותה במדליה. בשעת הקריאה אתם כבר יודעים היכן נמצא מצב הרוח הקולקטיבי־תקשורתי־ספורטיבי שלנו, בסקאלה של ההפרעה הדו־קוטבית הכרונית שלו: במאניה (מדלית זהב), בדיפרסיה (אין מדליה), או שמא סתם בתחושת ניצלנו־בעור־שינינו (כסף או ארד).
(הערת העורך: ניצלנו בעור שינינו, ארד).
נדמה תמיד שלספורטאינו יש נטייה להתקפל ברגע המכריע. אבל האם זה באמת כך? אולי במבחן סטטיסטי אובייקטיבי בעצם איננו חריגים? יהיה מעניין לבדוק. מכל מקום, לפחות באולימפיאדה הזו אפשרית, נדמה לי, אבחנה מצערת אחת. במבחן ההישגים מול התחזיות, אף אחד מהישראלים לא ממש התעלה. בין זוכי המדליות בגויים אפשר להבחין באחוז מסוים של ספורטאים שעברו את כל מה שניתן היה לצפות מהם, ניפצו את שיאיהם האישיים, באו משום מקום כמעט והביאו לנו, בטטות הכורסה, את שיאי הריגוש. ואילו נציגי ישראל, במקרה הטוב ביותר, דיגדגו את הקצה הגבוה של טווח ההישגים שאפשר היה לצפות מהם. זה נכון אפילו אם קלגנוב זכה בזהב.
אחד ההסברים המתבקשים הוא שהרעב הלאומי (או לפחות התקשורתי) למדליה מטיל עליהם לחץ שמפוקק את ברכיהם ברגע האמת. זה נראה לי לא ממש משכנע. כל ספורטאי בולט, מכל ארץ, נתון במערכת לא־תאומן של לחצים, חיצוניים ופנימיים. כך קאתי פרימן, שהלחץ שהיא קיבלה (לפי הסיפורים) מהתקשורת האוסטרלית אמור להרוג כל בן תמותה; כך השחיינים ואן־דן־הוגנבנד ודה־ברוין, שמנפצים שיאי עולם, וכל העולם ופילגשו מדברים על הסמים הבלתי־מוכרים למדע שהם לוקחים; כך המתעמלות שצריכות לא ליפול מהקורה הכל־כך־צרה דווקא כשכל העולם מסתכל, ובסוף עוד לחייך; וכך רבים וטובים. אני אפילו לא בטוח שישראל לחוצת־מדליות יותר ממדינות אחרות, שכן זוכות בהן. אין הקומץ משביע את הארי, ולארי הכל נראה קומץ.
2. אז למה לנו כל העניין הזה?
בימים כתיקונם איני חובב גדול במיוחד של ספורט, ובכלל אין לי טלוויזיה בדירה. לפני כחודשיים החלה לקנן בי ההכרה שיש אולימפיאדה עוד מעט. ניסיתי לדמיין את האירוע עובר מבלי שאני אראה אותו, הרבה ובשידור חי, וזה התברר כבלתי נסבל. התחברתי, זמנית, ובמשך השבועיים האחרונים חילקתי את זמני בין טלוויזיה לבין (בצער רב) עבודה, עם מעט שינה חטופה פה ושם.
מה הקסם? אחד המרכיבים החשובים הוא הדבר הזה, איך קוראים לו, זה שבא אחרי ציונות וסוציאליזם - אה כן, אחוות עמים. איך אפשר לדבר על אחוות עמים, כשכל המשחקים הם תחרויות בין מדינות, הדגל של מי יזכה להתנופף וההמנון של מי ינוגן? חלק מהעניין הוא שזה לא באמת חשוב. לא נהרגים שם על אידיאולוגיה, ואין שטחים קדושים. כולם נאבקים על אותו דבר, בתנאים שווים פחות או יותר. אין טובים ורעים, ומקובל לחוש סימפטיה, שלא לומר כבוד, גם לנציגי הארץ המתחרה.
וכדי שתהיה אחוות עמים, צריך שיהיו עמים - אם יתבטל עניין הדגלים באולימפיאדה, יאבד חלק גדול מהקסם. ההשתייכות הלאומית נותנת כלי ראשוני נוח ליצור עבורנו הבדלים בין המתחרים, לאפיין אותם, למצוא בסיס כלשהו להעדיף אחד על משנהו.
כך יכול גם עוכר־ישראל כמוני לחוש אהדה והעדפה בלתי־מסוייגת לנציגי ישראל. עד גבול מסוים, כמובן - ברגע שבטלוויזיה שלנו מתחילים להתגרד בחרס של המקום הרביעי התורן, אני עובר ליורוספורט. אובדן מדליה הוא בהחלט לא טרגדיה לאומית נוראה. אבל אם אנחנו שם, מוטב כבר שנלך בגדולות.
3. המופע של שיא הרגש
העניין הלאומי הוא רק מבוא לטעם האמיתי של העניין - הרגש האנושי במלוא תעצומותיו. יש בחיינו כל מיני מקורות לריגוש. אמנות לסוגיה יוצרת בנו רגש, מבלי שהרגש קיים ביצירה עצמה. בספורט הרגש הוא הרגש של הספורטאים עצמם - הרצון העז, השמחה חסרת השיעור של הנצחון והתסכול שבהפסד, על כל גווניהם וההקשרים השונים שלהם - וכל אלו עוברים אליך הצופה בקלוז־אפ, חשופים וישירים, ומביאים אותך להזדהות אינסטינקטיבית ורבת עוצמה. קצת כמו החיים עצמם, שלנו ושל הקרובים לנו - ולעומת החיים, כאן הרגש הוא אינטנסיבי מאוד מצד אחד, ומצד שני תחום היטב בארגז־חול. אנו יכולים לחוש מלוא הרחמים למפסיד על חוט השערה, ולהזיל דמעה יחד איתו - אבל ברור לנו שהמצוקה כאן היא בעצם בסדר, היא חלק מהעניין וחלק מהמטרה שלו. איננו נדרשים כאן לפעולה, ולא לרגשות אשם.
וכאן אתוודה מהו הענף שבשבילי הוא מלך האולימפיאדה. לא אתלטיקה ולא התעמלות, אפילו לא ג'ודו (שמחוץ לאולימפיאדה הוא החביב עלי, מהכורסה גם במקרה זה), כי אם הרמת משקולות. למרות (וזה באמת מצער) שהוא נגוע יותר מכל ענף אחר בחומרים אסורים. למרות (וזה באמת משמח, בערך מאותה סיבה) שאין בו ישראלים. אין עוד ספורט שבו הרגש הוא כל כך חשוף וכל כך בוטה, לא רק לאחר הנצחון או ההפסד, אלא תוך כדי הביצוע עצמו. מהם השרירים החשובים ביותר אצל מרים המשקולות? לפחות עבור בטטת הכורסה, אלו שרירי הפנים. והפנים רק מעצימות את הפואטיקה שבכל שפת הגוף של המרים. מרגע שהוא עולה למזרן וניגש אל המוט, אהובו־אויבו, משך כל השניות הארוכות עד שהמשקולות צונחות חזרה למטה (בין אם בכן! כן! כן!, או בלאאאא...), אתה הצופה עד, שותף כמעט בעל־כורחך, במאבק מזעזע ממש בין הרוח לחומר. המשקל הוא בהכרח אי־שם על הגבול בין האפשרי לבלתי־אפשרי עבור אותו ספורטאי, ופרט לטכניקה, אלו באופן ברור מאוד כוח הרצון והנחישות שמכריעים. אם לבך לב אנוש, אתה מוצא עצמך עוצר את נשימתך, צורח יחד איתו (רק בלב, כי נשימתך כזכור עצורה), משתוקק כולך שהוא יצליח, משתוקק איכשהו לעזור לו, במה שתמיד נדמה כבלתי אפשרי. הצליח להרים או לא הצליח, לפחות אצלי זה כמעט תמיד נגמר בהזלת דמעה.
4. הדקירות הסמויות מן העין
מאפיין יחודי של האולימפיאדה על פני אירועי ספורט אחרים הוא האינקלוסיביות שלו. מצד אחד קשה לי לראות מי ימצא עניין בתחרות אנטי־טלוויזיונית כמו ירי־ברובה־אוויר־מצב־שכיבה, או בתחרות הדרסאז' ברכיבה על סוסים, אותה תחרות של רכיבה מסודרת וממושטרת, שבה המטרה היא שיהיה משעמם - אם קורה משהו מעניין, יורדות נקודות. מצד שני הצופה המכור מוזמן לנסות מדי פעם משהו לא מוכר, ולפעמים מגלים אוצרות. רק היום, למשל, גיליתי שכדוריד הוא כנראה המשחק הקבוצתי היפה ביותר לעין. כדורעף־חופים, לכאורה אחיו הלא־רציני של כדורעף האולמות, מרתק בהרבה מזה האחרון. קסם אזוטרי מסוים מצאתי גם בסלאלום־קאנו, תארו לכם, ואפילו (במנות הקטנות שהוא סופק) בירי בצלחות חרס. כמובן, כל אלו צריכים את האולימפיאדה שתאציל עליהם מגודל מעמדה. ללא הריגוש שבמדליה שעל הכף, שוב היה אובד הטעם.
לפעמים זה רק עניין של להקדיש את זמן הצפייה הדרוש להיכנס לעניין, לחוש את האסתטיקה והקצב היחודיים לאותו ספורט. אני עדיין חושב שלא לכולם יש. אבל זה כבר עניין של טעם.
החלטתי מראש שהפעם אני אנסה להכנס לעניין של סיף (דמיינו על דוכן המדליות את אתוס, פורתוס ואראמיס). צפיתי דקות ארוכות ורבות - לשווא. את החוקים אפשר די מהר להבין, אבל הכל שם מהיר מדי. גם בהילוך האיטי קשה להבחין מי פגע במי ולמה. נחמה פורתא יש בכך שנדמה שגם השדרים (ואני מדבר על ערוצים אירופיים, לא על רוממה) לא תופסים הרבה יותר ממני. אני תוהה איך זה עבד לפני שהומצאו החליפות החשמליות המודדות באופן אלקטרוני מי דקר את מי. אולי אז גם השופטים לבשו חליפות מגן.
5. הרווח בין הג'ודוקא לחולצה
תענוג צדדי באולימפיאדה, ואולי לא כל כך לגיטימי בימינו, הוא להתפעל מהאסתטיקה של הגוף האנושי. בעניין הבעייתי הזה אני יכול לגייס את המסורת ההיסטורית, שהרי כידוע ביוון העתיקה היו המשחקים סגידה מפורשת לגוף (הגברי באולימפיה, הגברי וגם הנשי בספרטה). אז התחרו בעירום, ואילו בסידני התעורר דיון מסביב לכיסוי־יתר של הגוף. מספר שחיינים הופיעו בבגדי ים "עור כריש", חדשניים מבחינה טכנולוגית, ומכסים את רוב הגוף, כל הדרך אל כפות הידיים והרגליים.
היו שערערו על הלגיטימיות שלהם (כעזר טכנולוגי), אבל פרשן השחייה של ערוץ 1 ביטא (חסר מודעות פי־סי שכמותו) תסכול־מה מכך ש"כבר אי־אפשר לדעת אם זה בן או בת". ואילו אני מתפעל מאוד מהבגד החדש, וממעלתו הגדולה, שכבר אי אפשר לדעת אם זה בן או בת. הגוף האנושי מתאחד מעל המוסכמות הקלאסיות של יופי גברי ויופי נשי, למראה אחד, מבריק, חטוב, חלק, כחול עם פסים, שובה עין.
גם קרנה של ההיאבקות היה יכול אולי לעלות אם הם היו לובשים חליפות דומות. הגזרה הנוכחית היא תאונה אומללה של עיצוב אופנה, והרי פרט לקבוצת המשקל הגבוהה, מתאבקים הם בעצם מהחטובים שבספורטאים. בגד גוף הוא הכרח מטבעו של המקצוע (כדי שאפשר יהיה לתפוס), אבל גזרה מלאה היתה עושה עמם חסד רב.
בג'ודו, לעומת זאת, תופסים את הבגד, ובהתאם החליפה היא גדולה ורפויה. שוב יש כאן טשטוש מופלא של ההבחנה בין גברים לנשים. ברם, אני מאמץ הערה שאמר פעם השדר של יורוספורט, שהחליפות המהודקות־בקושי בחגורה, המלופפת סביב עצמה, הן בלתי מתאימות לתפקידן באופן מדהים. כל כמה דקות צריך השופט לעצור את הקרב כדי להורות לג'ודוקא לסדר את חליפתו ולהדק חגורות. קל מאוד לפתור את זה, אבל צריך להתמודד כאן מול מסורת של יפנים, וזה כבר קשה. מסתבר שלא רק המזלג הוא המצאה שפסחה על יפאן - גם הכפתורים.
הנה, הצלחתי לצאת מהדיון הזה בלי לצאת שוביניסט גברי, אבל זה רק בגלל שהתאפקתי לא לדבר על כדורעף חופים.
הייתי מהגג כאן עוד הרבה, אבל עוד שעתיים קלגנוב. אתם מוזמנים בחום לפצוח כאן בדיון סוער על השפעתם השלילית כן־או־לא של הכסף הגדול, ושל הסמים, ואני מבטיח להשתתף. רק אקנח, בכל זאת, בפרובוקציה קטנה -
6. הזיה אלטרנטיבית: המדליה האנטי־ציונית
אם באמת חיבוק הדוב התקשורתי הוא מה שעומד בין ספורטאינו לבין מדליה, האם אפשר או צריך לעשות משהו? נראה שלא. אם אכן ציבור צרכני הספורט כמה למדליה, מתפקידה של התקשורת ללבות את האש. זה חלק מהמשחק ומהריגוש. ממילא, אם לא תתעורר התרגשות לקראת המדליה, מה יהיה הטעם לזכות בה?
אבל למי שבאמת מוכן להגזים לכת עבור מדליה ישראלית, הנה הצעה למסלול עוקף.
בקרב ערביי ישראל פופולרי למדי האיגרוף. מדי פעם גם מתגלה שם כשרון בקנה מידה של ממש. צריך פעם אחת לגלות כשרון אחד כזה, גדול במיוחד, באיזשהו כפר מצוקה, ואז - להזניח אותו. לקפח אותו, לא לתת לו כסף, להתעלם ממנו בתקשורת, לעשות לו את המוות לפני שמאשרים לו השתתפות במשלחת - בקיצור, לטפח בו זעם כלפי הממסד. זעם הוא תכונה שיכולה להועיל באגרוף. הוא יפרוק אותו על יריביו, ויזכה במדליה רק כדי להראות לנו, ולקבל הזדמנות לירוק על ההמנון והדגל. כמובן, לא זו המדליה שפיללנו לה - אבל זה היופי, השבר הנפלא בין החלום לבין התגשמותו.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש