 |
שירה - אוקטובר 2007 | 2907 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
אני לא מצליח לקרוא ניקוד במחשב שלי, יש סיכוי שתפרסמו את השיר כתמונה או ללא ניקוד? | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
(בוצע) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהבתי בשיר הראשון את הבית הראשון ואת הבית האחרון בעיקר. השיר היה יכול להיות יותר משכנע אלמלא כמה צירופים קצת משומשים מדי כמו ''גבעות שדייך''. בשיר השני אהבתי את ''אשכולות כאלה לא אפפונו מאז.'' ו''דממת ענבים כזאת''. פיגורות יפות. בכל אופן, לא ברור למה אני המגיב היחיד. כנראה שזה לא קשור לשיריך - כי השירים לא רעים - אלא לאופי המקום ולמאפיינים של באי האתר, ודי לחכימא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם שירי אהבה אלו נרשמו על ידי הלום קרב ברמה כלשהי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל מה גורם לך לחשוב כך? נכון שנראה שיש למשורר "רקע קרבי"- אבל איפה אתה חש את הטראומה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שיר קשה, בעיקר משום שאיני מצליח למצוא רצף בין התיאורים הפיגורטיביים האלה. אין לי איזו מציאות אחת שהם מתארים בצורה חידתית. אני חושב בכל זאת שמדובר באיזה מצב של איחוד כל כך עמוק שהוא עובר מן הגופני אל הנפשי ואף מתמזג בטבע הסובב. מצב של אי הבדלה, של התמזגות. שורת הפתיחה נפלאה: במקום "פקחת את עיני" במשמעות "חשפת בפניי אמת" פה נפקח הגוף, מתעורר מן המגע ופה באמת העיניים אורות כמתוך הבנה חדשה. הדובר צמא ותחת מים הוא מרגיש את דמה מתאמץ עליו – זורם באיבריה הנוגעים בו. האישה אמנם חיצונית אולם המגע (שאינו ראשוני – שוב) מעורר את זכרה בתוכו ולכן היא נעורה בו עם המפגש עמה. ההתמזגות יוצרת טשטוש: בְּעוֹרִי טַעֲמֵךְ, (טַעֲמֵךְ) בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ הוא טועם אותה לא בלשונו אלא בגופו ולכן טעמה גם בראשי אצבעותיה הנוגעים בו, מתמזגים בו – מעין משחק פינג פונג של מגע. אין יודעים עוד מי זה מי. הלשון המתארת את מצב האיחוד הזה מתפרקת גם היא מהבחנותיה: הגוף נפקח ואילו העיניים שאמורות להיפקח נמצאת שורה לאחר מכן עם "אורות". הדובר צמא ומקבל לא מים אלא דם ולא לשתות אלא למגע (למי מהם הוא צמא?) המגע מעורר אותה בתוכו וכך מחבר הווה עם מגע העבר, חוש עם מעין זיכרון חושי, הטעמים מועברים מגוף לגוף לאצבע, היא טועמת את עצמה דרך גופו. חֲלוֹמוֹתַיִךְ הִשְׁתַּכְּחוּ בִּרְחוֹבוֹתַי – הוא צירוף נפלא שבו נפשו מארחת את שלה והן מתמזגות, היא שוכחת עצמה בו. הציור חי מאוד בעיניי, כאילו נפש אחת יכולה להכיל אחרת ובסופו של דבר הפירוד אינו מלא. הרי אם חלומותיה ברחובותיו הוא חי ופוגש אותם, הם חלק ממנו. היא סיירה בתוכו והשאירה משהו. "רחובות" גם קרוב דיו לגוף שיכול לשמש כעיר מטפורית ושוב הנפש והגוף אינם עוד נבדלים. הָאֹפֶק נוֹשֵׁם עִם צְלָלִיתֵךְ גִּבְעוֹת שָׁדַיִךְ אִתִּי מעלה תמונה שבו האישה רוכנת אליו, האור מאחוריה, אולי שחרית או שקיעה (יש קו לרקיע) וכל שהוא רואה הוא צלליתה, מאחוריה האופק והיא נושמת. הוא חש אותה נושמת,חזה אל חזה, רואה צללית כהה ואת רקע השמיים. נשימותיה קובעות את תזוזתה וכך האופק הנמצא מאחוריה משתנה בהתאם לה, נחשף ומוסתר בגופה, נושם כמוה. בעיניי כוחו של השיר הוא בביטוי הלשוני שהוא מעניק למצב של התאחדות, של מיזוג. כבר לא ברור מי זה מי והקטגוריות הלשוניות מתערבבות זו בזו. את שורות הסיום לא הצלחתי לפרש בקשר להבנותיי הקודמות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''חלומותייך השתכחו ברחובותיי'' זו שורה די בנאלית כמו גם ''גבעות שדייך''. יש בשיר גם שורות מוצלחות. ניכר שלמדת ספרות, אתה יודע לנתח ולפתור חידות. אני תוהה אם אתה יודע לקרוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, הוא יודע לקרוא, בפשט ובמשתמע. האם כל אדם שתחושותיו ו/או מחשבותיו בענייני "בנאליות", או, לחילופין, בענייני "צירופים נפלאים", אינן זהות לאלו שלך - יש מקום לחשש כי מעולם לא רכש את מיומנות הקריאה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מקום לחשש. אי יכולת להבחין בכתיבה שבלונית מעידה על.. ובכן.. חוסר ביקורתיות. לגשת לטקסט כך: "שיר קשה, בעיקר משום שאיני מצליח למצוא רצף בין התיאורים הפיגורטביים האלה." מעידה אולי על כישורים בלשיים מפותחים - לא שחלילה אני מזלזל בכישורים הללו - לא על ביקורתיות. נ.ב: אתה עובד אצלו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך ניחשת? טוב, האמת היא שעדיין לא, אבל אני שוקל ברצינות לעבוד אצלו, וזאת לאחר מאמצים ארוכי-שנים למצוא עבודה המפרנסת את בעליה בכבוד וגם משאירה אותו חי ושלם. עד לא מכבר הייתי פושט גויות בשוק, אלא שעקב הופעתי החיצונית המרשימה (ריבועים בבטן וכל זה, אתה יודע) הלך תור הגויות והתארך עד שבעלי הבסטות של החצילים והבנדורות תפסוני יום אחד וכמעט פשטו את עורי שלי מעלי, והם היו הרבה פחות עדינים מכפי שהייתי אני במגעיי עם הגויות ההן הבשלות והחביבות. אחר כך עבדתי תקופה מסויימת אצל ריבה נאה ושמה פנינה רוזנבלום, אבל היא כל הזמן אמרה לי קלין-קלין-קלין דה קקי אוף דה כלב עשר פעמים ביום, דבר שרופף עוד יותר את עצביי הרופפים כבר ממילא. עכשיו אני עובד בפזגז אבל בגלל הלומבאגו נראה לי שגם במשרה זו לא אצליח להחזיק. אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב. הצעות עבודה הוגנות יתקבלו בשמחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שיש לי משהו בשבילך. ביום ששי האחרון ראיתי בירושלים שני אברכים תופסים חבורת תיירים ושואלים אותם "would you like to להניח תפילין"? אז אחרי שהתרגלת אצל הריבה הנאה לשפה מעניינת זו, אולי תרצה לשכנע אנשים to להניח תפילין? יכול להיות מעניין. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עובד בפזגז שמצטט את האבן עזרא? איזה יופי לפזגז שיש להם כאלה עובדים משכילים.(-: במצב רגיל הייתי אומרת שזה הסגנון של החשמנית, אבל היא כבר לא כאן9 כך שזה נשאר תעלומה. דרך אגב, אתה באמת חושב שפנינה רוזנבלום מסוגלת לחבר משפט באנגלית? בלי להעליב, אומרים שהיא לא סיימה יסודי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טאם טראם טה טאראראאראם! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוזנבלום אמרה רק קלין קלין קלין, המשפט על הכלב הוא של בעלה http://www.nrg.co.il/online/1/ART/931/748.html | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ניחשת נכון (אני עדיין קופצת לבקר בכל מיני דיונים). לקבלת חולצת I Am The Greatest נא פני למערכת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי יוכל המשורר עצמו להסביר את שורותיו האחרונות ואת הקשר שלהן לשיר, כפי שהבנתי אותו אני או לפי הבנה אחרת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיוון שהמלחמה הסתיימה המשורר איננו פנוי כרגע להסברים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |