 |
החגיגה - דוגמה 95
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • מיכל קירש • יום א', 23/7/2000, 23:25 |
|
| |
לפני שאתחיל אפילו, אני רוצה להגיד שמדובר פה באחד הסרטים היותר טובים שראיתי השנה. למי שיראה את הסרט מצפה חוויה אוונגרדית במונחים של הקולנוע המסחרי העכשווי. כדי להבין את הרעיון שמאחוריו, ומדוע הוא שונה כל כך, תחילה יש להבין מהי דוגמה 95.
דוגמה 95 אינה בדיוק עמותה. ייטב אם נגדיר אותם על פי המושגים שהם השתמשו בהם כתיאור האולטימטיבי לעצמם: "קולקטיב של בימאים אשר נוסד בקופנהגן, אביב 95".
"The movie has died"
על פי טענתם, הקולנוע העולמי הפך דקדנטי החל משנות השישים. היסוד למותו בטרם עת של הקולנוע, מקורו בהתברגנותה של התעשייה הקולנועית. אותו בסיס בורגני שחק את הקולנוע עד דק. התאגידים שמפיקים ומשווקים את הסרטים חרצו את דינם למוות כשעטפו את המוצרים שלהם בקוסמטיקה טכנולוגית כגון אפקטים, מוזיקה ומשחק המבוסס על חייו האישיים של השחקן. אמן היוצר סרט, תהיה כוונתו טהורה ככל שתהייה, לעולם לא יעשה אמנות באם הוא משווק את עצמו כאמן אינדיוידואלי (ובזאת מרומם את עצמו ולא את היצירה), תוך שהוא משתמש בשיטה קאפיטליסטית מעקרת זו על מנת להתפרסם.
חברי דוגמה 95 הנם קולקטיב, ולא אינדיוידואל המשתמש בבורגנות והופך מושחת. הם פועלים על בסיס חוקים נוקשים, המוגדרים כ"שבועה של צניעות וטוהר". מטרתם היא לספר סיפור, כזה אמיתי, מהחיים, ללא מלבושים מפוארים, ללא טכנולוגיה מתקדמת, ללא כלים לסחיטה רגשית (כמו מוזיקה קורעת לב בסצנות המייצגות קלימקס). השיטה, היא הוצאת האמת מהשחקנים ופשטות לעין ערוך. טכנולוגיה בעיניהם, נמשלת למגדל בבל. היא כלי המשרת את הרצון להיות אלוהים.
הסרט העירום
"הסרט אינו אשליה" מעיד הקולקטיב על עבודתו. במסגרת רשימה של "עשרת החוקים" (שנכתבו בעשרים וחמש דקות מלווים בצחוק מלגלג), ישנן הגבלות שונות כמו צילום כתף בלבד, איסור על שימוש במוזיקה אלא אם כן היא מופיעה כחלק מהסצינה עצמה, איסור על שימוש בז'אנרים, איסור על שימוש בפילטרים או טכנולוגית צילום ועריכה אחרות, איסור על הכנסת סצינות פלסטיות כמו רצח, וחיוב בשמירה על אותנטיות. הסרט מחויב בממד זמן אחד - הווה, ומעל הכל, חל איסור על קרדיטים. החתימה היחידה היא של דוגמה 95. כל אלו, במטרה לממש את חזון הסרט העירום כיצריה עם אמירה בפני עצמה.
על מסמך העקרונות הזה, חתומים לארס פון טרייר (The kingdom, I love Yan), ותומאס וינטרברג (FESTEN the celebration).
אכן, חבורה חתרנית. חברי הדוגמה, אחראים גם לסרט האידיוטים שהוצג בקיץ שעבר בסינמטקים.
מה כל כך מיוחד בחגיגה
הסרט מספר על כוחנותו והתפוררותו של גזע האדונים. העלילה מתרחשת במפגש רב משתתפים, שכונס לשם חגיגת יום הולדתו של אב המשפחה - ראש השבט. אל המקום מגיעים קרובים רבים, ואת הערב מנחה בחלקלקות חנפן גרמני מיוחס. כולם מחפשים את קרבתו של האב. יראת הכבוד אליו, היא יראת אלוהים קטן. אל המקום מגיעים שלושת ילדיו - הבת, הבן הפאשיסט הצעיר, והבן המנוכר והמסוגר כריסטיאן. בתוך ההמולה מתגלים עקבות שהשאירה אחותו האהובה של כריסטיאן, אשר התאבדה בעודה נערה ומסתורין רב אופף את מותה.
במסגרת גילויי החיבה אל האב והברכות אותן הוא קוצר מהקהל, מתבקש כריסטיאן, הבן הבכור, לברך גם הוא. במקום, הוא מספר לקהל הסועדים על ההתעללות המינית שביצע בו אביו. כאן מתחילה מסכת מביכה של התמודדות עם הבן הסורר. המשפחה לא בוחלת באף תחבולה: הכחשות, האשמות הדדיות - ובלבד שלא להתמודד עם תחושת האשמה וחורבן הסמכות. בד בבד, הממסד האבהי, השולט ללא רחמים ולתועלתו האישית והפושעת, מתפורר נדבך אחר נדבך.
סצינות הוידוי וההכחשה קורעות. כריסטיאן, שאת סיפורו אין איש מעונין לשמוע, עומד ושופך את קרביו בפני ערב רב של חסידי האב, הממשיכים בשגרת הערב כאילו לא קרה דבר. ההכחשה הבוטה מלווה בהאשמתו בחוסר שפיות, קנאה וטרוריזם פנימי. העיוורון שלהם מתעתע וחזק כל־כך, עד כי הצופה, כיאה לאמנות פוסט־מודרנית, אינו יודע מה מהדברים הנו אמת ומהי המציאות כפי שאכן התרחשה. כריסטיאן משכנע את הצופה כשם שהוא משכנע את אורחי האירוע.
כדי לחדד את קיומו של הפאשיזם, את מהותו הרקובה של גזע האדונים אשר הפטריארכיה הקלאסית מאפשרת, נעשה שימוש מתודי מדהים בזר שהגיע למקום. הזר הנו גבר שחור הדובר אנגלית, בניגוד לשפה השולטת באירוע - הדנית. כבר בהגיעו למקום, הבן הנאמן לאב מונע ממנו להיכנס. ההיקש הלוגי מאחורי הניפוי הוא כי ודאי נפלה טעות וכי הזר מן הסתם הנו חלק מלהקה שלא הוזמנה לנגן. הרי אין לו "לכושי" מקום של כבוד במסגרת הגיבושון הגזעני שלהם. מייד מתגלה כי הוא בן זוגה של הבת. מאוחר יותר, כאשר נמצא לעוף המוזר הזה מקום מסביב לשולחן, ובתגובה להערתו התומכת בכריסטיאן (כנראה שככה זה, רק מיעוטים מדוכאים יכולים להבין זה את זה), המשפחה פורצת בשירה אדירה על נחיתותו של גזע הכושים. השונות שלו כל כך חדה במקום, בלבושו, במראהו האקזוטי, בשפתו, בתמיכתו קבל עם ועדה בכריסטיאן המשוגע. זו, מחדדת את האנלוגיה לדמותה של המשפחה, כעדר שוטים הנוהה אחר האב.
רגע לפני השיר הבועט הזה, אמרה לי חברה שישבה לידי, כי זה הסרט הטוב ביותר שראתה על השואה. אני לא משוכנעת שהוא אכן נעשה ספציפית על רקע השואה, אבל ללא ספק זה הסרט המפחיד ביותר שראיתי מעודי על גזע האדונים (חוץ מסאלו) - בפשטותו, בשימוש בסמלים יומיומיים עד בנאלים, בצילום שגורם להרגיש כמו נסיעה ברכבת הרים.
האב, עד הרגעים האחרונים, מכחיש את הכל בתוקף. המשפחה בוחרת להשאר במקום ולהסכין לדבריו. גם אחרי שהתגלה מכתב שהשאירה הבת המתאבדת ובו האשמות ישירות על ניצולה המיני על־ידי האב, השבט נשאר, בחוסר נוחות קלה יחסית, מסביב לשולחן. נראה להם הולם להמשיך את הערב בריקודים, הולם יותר מאשר לקום וללכת. האב מנצל את כוחו. הוא מתעתע בכולם, גם בצופים. בשיחה שהוא עורך עם כריסטיאן לבדו, הוא מבקש ממנו לשים קץ לשטות הזו, להתנצל. הוא מזכיר לו את עברו של כריסטיאן בבי"ח לחולי נפש, ואת הקשר הרעוע שלו עם המציאות. כריסטיאן שותק, כאילו מקבל את האשמותיו על הוצאת דיבה וחוסר שפיות. שוב, אין אמת חד משמעית. אין מציאות ברורה.
בסופו של דבר, אחד אחד, מעכלים בני המשפחה את הסיפור המזעזע.
הסוף, למען האמת, די מעצבן. בניגוד לפאתוס ההוליוודי, המכיל צדק מוחץ ועונש הולם לדמות הרשע, כאן אין "גזר דין מוות". יש הכרה מינורית במעשה הנורא. המשפחה מוקיעה את האב מתוכה, וממשיכה את עיסוקיה כרגיל. ואין בזה נחמה. בדיוק כמו בחיים.
לא פשוט לראות את הסרט הזה. הורגלנו בקולנוע שמכניס לנו את כפית המסרים בגרנדיוזיות היישר לגרון, עד דגדוג הענבל, עד בחילה. המסר הברור שבו הוא העיוורון, הנטייה הכה אנושית שלא לרצות לראות, לשקוע בחיים הקטנים שלנו - הבחירה, כביכול מכורח, לחיות תחת "כיבוש האב" בנינוחות מדומה, לעכל עוולות ודיכוי, וזאת על פני חיים בשלום עם צו מצפונינו ההומני, המשמש כנעלם בסרט וערכו לא ידוע. ראי לעצמנו, היושבים על סיר הבשר. המתנכלים בהיותנו חרשים ועיוורים מבחירה, לאלו שזקוקים להכרה שלנו. כחברה וכפרטים, אנו מפקפקים באמיתות כאבו ומציאותו של החלש. ישנו קושי אדיר להתמודד נפשית עם עמידה לצד הפרטים המדוכאים בתוכנו, אולי מתוך החשש לגלות שגם אנחנו כאלו, נשלטים ומנוצלים. תמיד נעדיף להשתייך, לגעת באבק הכוכבים הכוחני. להיות בצד המצטדק ו"המנצח" ולא לסכן את עצמנו בפוליטיקה של מיעוטים.
בקיצור, הופך את הבטן. מומלץ לדרוש עוד הקרנה מהסינמטק, גם אם זה יעלה באוהל מחאה ושביתת רעב.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש