שיר ופשרו 2726
השיר - לירון לוי.
פשרו - סלי מצויינים.

איך נושמים לרווחה אחרי / לירון לוי


אֵיךְ נוֹשְׁמִים לִרְוָחָה אַחֲרֵי הַתְקָפַת הָאַסְטְמָה
זוֹהִי שָׁעָה טוֹבָה לְהַרְגָּעַת עִוּוּתֵי הָרַגְלַיִם.
רִאשׁוֹן - יֵשׁ לְהַכְנִיס הַדַּפִּים לַמְּכוֹנָה
וְאָז תִּקְתּוּקֵי הַמַּקָּשִׁים וּתְנוּדוֹת הַגּוּף קָדִימָה אָחוֹרָה וְשׁוּב
בַּהַתְאָמָה הַנִּצְפֵּית בַּחִבּוּר בֵּין הַשָּׁד הַחַם לְפִי הַתִּינוֹק.
בְּיָמִים בָּהֶם אֵין שֵׁם לְבֵיצֵי הַצִּפּוֹרִים שֶׁעַל מִרְפֶּסֶת הַקַּיִץ זוּלַת
בֵּיצֵי צִפּוֹרִים
נֶאֱנָחִים אַחֲרֵי הָרִגּוּשׁ שֶׁבַּחֶנֶק
כִּלְאַחַר סִיּוּמָהּ שֶׁל הַגָּהָה.


צילום אילוסטרציה באדיבות MorgueFile



איך נושמים לרווחה אחרי - הוראות הפעלה וארספואטיקה / סלי מצויינים

איך נושמים לרווחה אחרי התקפת האסטמה. השיר נפתח בספק שאלה, ספק הבעת התפעלות. אם בשאלה מדובר, אזי הדובר שואל: איך עושים זאת? ותשובתו, קרי ההוראות, להלן. ואם מדובר בהבעת התפעלות, רוצה הדובר לומר- אתם יודעים, נושמים לרווחה אחרי התקף אסטמה וזה מענג! במצב כזה של היעדר, אפילו פעולה בסיסית כמו נשימה, שבדרך כלל אינה זוכה לשימת לב, מקבלת מימד של ריגוש. זוהי שעה טובה להרגעת עיוותי הרגליים. לאחריה מגיע פורקן, רפיון איברים אורגזמטי לגוף שהיה במצוקה, שהיה על הסף, קרוב כל כך למוות, במרחק נגיעה־נשימה.

את התחושה הזו של נשימה לאחר היעדר, של פורקן לאחר מצוקה, מחבר הכותב עם פעולת היצירה, יצירת שיר. ראשון- יש להכניס דפים למכונה. מדוע תחילתה של יצירה בפעולה מכאנית זו? מדוע לדאוג לדפים בטרם שיר נכתב? את ההתקף היצירתי המשול להתקף אסמטי, מצוקתי, דחוס, בהול, חרדתי, עוקבות נשימות סדורות וסידור דפים. הכנסת דפים למכונה, כמוה כהכנסת אוויר לריאות, להצמיד את התכיפות, את המצוקה, לפעילות מכאנית. ראשית -הכנסת סדר, ראשית- פעולה בה ניתן לשלוט, אקט מרגיע לאחר החנק, חוסר האונים. אחר כך תחזור הנשימה להיות פעולה מובנת מאליה, ובליל הרגשות, תחושות, יצירה, ינוקז למילים, למבנה, למצלול. ואז תקתוקי המקשים ותנודות הגוף קדימה אחורה ושוב- לאחר ההתקף הבלתי נשלט, פעולת הכתיבה עצמה כבר מכאנית, תנודות הגוף כבזמן תפילה, כריקוד אקסטטי, טיקסי, ראשוני. הגוף, היוצר, מצויים במצב טראנסי, אוטומטי, ניעות קצובות, ריתמיות, דמויות בוכנה. בהתאמה הנצפית בחיבור בין השד החם לפי התינוק. תנועות הבוכנה כעולל הנצמד בדבקות, לשד אימו. כדבקות תלוית החיים של העולל בשד, באם, כך הדבקות בשאיפת האוויר, בתנועות הבוכנה של הריאות, של ההקלדה. היניקה, הנשימה, הכתיבה, כולן פועלות מתוך סוג של דחף, של אינסטינקט. שלושתן גם קשורות בבריאה: תינוק כיצירה של אדם חדש, נשימה מחודשת, כיצירה חוזרת של החיים שקפאו ויצירה של שיר.

בימים בהם אין שם לביצי הציפורים שעל מרפסת הקיץ זולת ביצי ציפורים. מהם ימים אלה בהם לא ניתן לכנות דבר מלבד בשמו? ייתכן כי ההתקף האסטמטי, היעדר האוויר, הנשימה, מעידים למעשה על מחסום יצירתי. מאידך, ייתכן כי הכותב מתאר ימים של פשטות, של ראשוניות. האם הפשטות היא למעשה דלות- רעיונית, פיגורטיבית, דימויית? אולי אלה ימים כה נוראים, בהם לא ניתן להשתמש בשפה אחרת לתאר דבר מה מלבד הדבר עצמו. תחושה כזו חלקו משוררים רבים לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא שהביאה לשינוי מהפכני בלשון השירית. הלא, איזו מטאפורה או חרוז יכלו לשמש לתיאור תינוק גוסס הדבק לשד אימו המתה? היה צורך ביצירת שפה חדשה לתיאור הזוועות, והשפה הישנה הפכה לא רלוונטית באחת.

הביקורת המובעת בשורה זו עשויה להיות ביקורת עצמית, אך ייתכן כי זו ביקורת חברתית על מצבה של השירה כיום. יש המביטים בעידן הרנסנס השירי שעובר עלינו בשנים האחרונות בהתנשאות וזילזול. יש הטוענים כי דלות החומר כיום מחייבת אותנו לשוב למסורות שירה ישנות. ביצי הציפורים המתוארות־לא מתוארות מצטרפות למוטיב החוזר של יצירה. נאנחים לאחר הריגוש שבחנק. יש סוג של ריגוש במצב החווייתי הזה של פוסט־מצוקה. האדרנלין משתולל וכל פעולה פשוטה נטענת מימדים אורגזמטיים. לאחריו נאנחים, נושמים לרווחה, כותבים שיר. כלאחר סיומה של הגהה. שוב קושר המחבר את הסיטואציה הפוסט טראומתית הזו לתהליך היצירה. סיום תהליך אקסטטי, מחריד זה של העדר נשימה, מחסום יצירה, בשיר. עכשיו הזמן להדליק סיגריה.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

התקף אסטמה 438361
לולי הפרשנות לא הייתי קורא את השיר יותר מפעם אחת, הוא לא מרשים במיוחד, לפחות - לא בקריאה שקטה. הפרשנות אכן מרשימה, נראה שסלי מרוצה מהשיר, מרוצה גם מעצמו, ונסחף בהתלהבות יצירתית שקשה לראות מה הקשר בינה לבין השיר.
שתי הערות:
בזמן התקף אסטמה (או מחנק בכלל) הגוף רועד.
הגהה היא סיום הכתיבה, לא סיום התקף יצירתיות שאחריו אפשר לנשום לרווחה ולכתוב שיר.

לירון מתארת כתיבת שיר כהתקף אסטמה. שלוש השורות האמצעיות ארוכות כמו נשימה מאומצת שמתעקשים לשאוף דרך סימפונות מכווצות. בסופן היא מצליחה לשאוף די אוויר כדי לומר מה שרצתה, והמאמץ הופך את המלים לנשגבות, אפילו אם הן רק 'ביצי ציפורים'.
את דימוי התינוק אני לא יודע להסביר, אני רק אסטמתי לשעבר, לא מבקר שירה.
אסתמטי לשעבר. 438379
הכיצד?
אסתמטי לשעבר. 438383
לשעבר, כי מאז הטירונות (שמונה שנים) אין לי התקפים, גם כשאני רץ או משחק כדורגל.
לא בדקתי מה הפסיק את ההתקפים. הם הופיעו פחות ופחות ככל שהתבגרתי, ולבסוף הפסיקו.
אסתמטי לשעבר. 438387
במשפחתי, התקפי אסטמה שנהיים נדירים מחד ועוצמתם יורדת מאידך במהלך ההתבגרות ולאחריה הם דבר נפוץ.
אסתמטי לשעבר. 440742
זה לא אומר שהמחלה היא ברונכיט, ולא אסטמה שהיא מחלה כרונית?
התקף אסטמה 533027
סלי היא אישה ונראה ששמה המלא הוא סלימה. דיון 2854, תגובה 458323.
438374
''הביקורת המובעת בשורה זו עשויה להיות ביקורת עצמית, אך ייתכן כי זו ביקורת חברתית על מצבה של השירה כיום.''

ייתכן. וייתכן שלא. וייתכן גם שהשורה בכלל עוסקת בקומקומי תה מחרסינה. כשאני קורא דברים כאלה אני נזכר למה אף פעם לא אהבתי שיעורי ספרות.
438687
גם אני בד''כ מתעבת פרשנות ארס-או-מטא פואטית, אבל מה לעשות שבמקרה שלפנינו הפרשנות הזו פשוט מתבקשת.
גישושים ראשונים והמשך לדיון קודם 438403
טוב, זהו שיר מאתגר למדי ומהטובים שהוצגו פה. בטרם אנסה לפענחו, אעמוד על כמה מן התכונות שמקנות לו איכות וקריאות (כדי להאיר דיון אחר שהתנהל פה בעניין זה). השיר פותח בתנופה של נגישות: שאלה פשוטה, מנוסחת בבהירות, ובכל זאת לא בנאלית ורגילה לרובנו (שאינם אסמטיים, אני מקווה ומניח). מוארת פה פרספקטיבה אחרת של נשימה. השיר פותח בצורה נגישה אולם כבר בסוף המשפט הראשון, לא ברור אם מדובר בשאלה בעברית תקינה או בהערה משבחת בלשון דיבור. שורה 2 מתחברת לזו הראשונה באופן לא ברור – חסר סימן שאלה או נקודה בסוף המשפט הפותח. אני מדגיש את הנקודה כדי להבליט את האופן שבו חידתיות ופתיחות פרשנית מוקנית ללשון באופן ישיר, ללא סיבוכים מיותרים ומצועצעים. השורה השנייה ממשיכה באותו קו: לא ידעתי כי הרגליים מתעוותות בהתקפת אסטמה (או התקף?). ישנה פה חשיפה של פרספקטיבה של החולה. זוהי הערה החושפת עולם שלם של מוגבלות גופנית.

שורה 3 ממשיכה את שאלת הקישוריות: מה הקשר לשורות הקודמות? האם זו תשובה לשאלה? האם הייתה זו שאלה? מעניינת הסתירה שבין "ראשון" (תחת "ראשית") כפי שיתרגם מי ששפתו הטבעית היא אנגלית (first) לבין "יש להכניס הדפים למכונה" בעברית צחה.

"ההתאמה הנצפית" שלשונה מדעית וחיבורה ליניקת התינוק משונה (זהו דימוי בלתי צפוי) ממשיכה את הטון המעיר דרך אגב על אודות הרגעת עיוותי הרגליים. החיבור בין נשימה וחנק ולכתיבה והגהה גם הוא חדשני ונועז.

השיר עובד השני מישורים: חנק, נשימה ואף יניקה (הדומה לנשימה ובעיקר זו של נחנק) ומישור הכתיבה, הגהה, הקלדה ואף נתינת השם. השיר מחליק ממישור אחד לאחר דרך המטפורות והקשרים הרופפים שבין שלושת המשפטים ואף בתוך המשפט הראשון.

אם להעיר על הדיון בממשות או קוהרנטיות שהתנהל קודם, הייתי אומר שהשיר הזה נהנה מקוהרנטיות ראשונית מוצקה מן הבחינה הלשונית והתוכנית. עם זאת, דרך התחברותם של המישורים וארגונם הכולל של החומרים לרצף אחד בעל משמעות נותרת פתוחה. השיר מזמין אותנו ומאפשר לנו לקרוא, אולם בלא עבודה נוספת, תמיד יהא בגדר חידה.
438989
שתי השורות הראשונות מוצלחות ומבטיחות הרבה, אבל המעבר הזה לעיסוק בשירה מפיל את כל השיר לדעתי. הנושא הזה כל כך לעוס..

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים