"ביום ולילה אחד נעלמה מתחת לפני הים."
( אפלטון, מתוך "קריטיאס")
מי שרוצה, יכול לקבל את דבריו של אפלטון כפשוטם. שני דיאלוגים שכתב הפילוסוף הגדול הזה עסקו ביבשת האבודה: "קריטיאס" ו"טימיאוס". משני הדיאלוגים עולים תיאורים מדויקים מאוד, המציירים ארץ מופלאה שזכתה בכל הטוב האפשרי. רבים טענו שאוטופיה זו שתיאר אפלטון שימשה אותו על מנת לחזק נקודה בפילוסופית המדינה שלו, אך אפלטון התעקש שאין זה כך. כאשר קוראים את הדיאלוגים האלו מוצאים פרטים רבים ומעניינים מאוד, המרמזים שיש יסוד לדברי אפלטון עצמו כי תיאורו מבוסס על עדויות שהגיעו ממצריים ונתמכות בכתבים רשמיים.
אטלנטיס היא אחד מסיפורי המסתורין הגדולים ביותר בהיסטוריה. דיווחיו של אפלטון על אודותיה זכו לאינספור פירושים. יש הטוענים כי אפלטון ביקש להדגים באמצעותם את רעיון המדינה המושלמת. אחרים סבורים כי הייתה זו תעמולה פרו־אתונאית נטו. תהיה אשר תהיה האמת, דיווחיו של אפלטון הם המפורטים והשלמים ביותר שנותרו מהזמן העתיק. אפלטון, אגב, לא התפרסם כממשיל משלים דווקא, אלא כפילוסוף, והוא הדגיש שוב ושוב שהדיאלוגים שלו אינם פרי הדמיון אלא עובדות לאשורן.
תיאורי אפלטון
בדיאלוג "טימיאוס" אנו שומעים לראשונה אצל אפלטון על הישות הקרויה אטלנטיס. בדיאלוג זה מספר קריטיאס לסוקרטס על אירועים שעליהם שמע סולון איש אתונה מפי כוהנים מצריים בעיר סאיס:
"...והיה אי ששכן לפני המיצר שאותו אתם מכנים בשם עמודי הרקולס: האי הזה היה גדול יותר מלוב ומאסיה גם יחד, והוא הוביל לאיים אחרים, ומאיים אלה יכולת לעבור אל היבשה הנגדית, שהקיפה את הים האמיתי; שכן ים זה, שנמצא בין מיצרי הרקולס אינו אלא נמל, ויש לו כניסה צרה; אבל אותו הים האחר הוא ים אמיתי, והארץ המקיפה אותו - בצדק תיקרא יבשה.
"ובכן, באי אטלנטיס היתה אימפריה אדירה ונהדרת, ששלטה באי כולו וכן באיים רבים אחרים ובחלק מהיבשת; ופרט לזאת הם שלטו בחלקים של לוב שבתוך אזור הים התיכון, והגיעו עד מצרים, ובאירופה הגיעו עד טירניה. כל העוצמה הזאת התלכדה כך לכוח אחד, ששאף להשתלט בבת אחת על ארצנו שלנו ועל זו שלכם, ועל כל האדמה שבאזור הים התיכון; ואז, סולון, זרחה עירכם בכוחה ובתכונותיה המצוינות לעיני כל המין האנושי; שכן היא היתה הראשונה לכולן בעוצמה ובידע הצבאי שלה, והיתה מנהיגת היוונים. וכאשר כל השאר התחמקו מפניה, הכניעה את הפולשים וניצחה אותם, ומנעה עבדות מאלה שעדיין לא נכבשו, והוציאה לחופשי את כל האחרים, שהתגוררו בתוך גבולות הרקולס. אבל אחרי כן התחוללו רעידות אדמה ושיטפונות עזים, ותוך יממה אחת שקעו כל הלוחמים שלכם כאיש אחד לתוך האדמה, והאי אטלנטיס נעלם בצורה דומה, וטבע מתחת לפני הים. וזוהי הסיבה מדוע אין לעבור את הים בחלקים אלה ומדוע אין לחצותו, שכן יש כמות עצומה של בוץ רדוד בדרך; והדבר נגרם בשל שקיעתו של האי".
בדיאלוג המכונה "קריטיאס" או "האטלנטי", מספר קריטיאס על הארץ האבודה, ממקם את ההתרחשויות בה על ציר הזמן ומאפיין את תרבותה ותושביה באופן מדויק ומדוקדק יותר. בין השאר, הוא מספר שהמלחמה בין אתונה לאטלנטיס התרחשה 9,000 שנה קודם לכן. לדברי קריטיאס, בני אטלנטיס היו צאצאי הקשר הרומנטי בין פוסידון אל הים, שאטלנטיס הוקצתה לו כנחלה, לבין אישה בת־תמותה. פוסידון עיצב את הקרקע שלו באופן סימטרי מאוד:
"ובשברו את הקרקע הקיף את הגבעה שעליה התגוררה סביב־סביב, ויצר רצועות של ים ואדמה בזו אחר זו, גדולות יותר וקטנות יותר, זו מקיפה את זו; והיו שם שתי רצועות יבשה ושלוש רצועות ים, שאותן כאילו חג במחוגה החל ממרכז האי, ומרחקן מהמרכז היה שווה לכל כיוון, כך שאיש לא יוכל לחדור לאי, שכן לא נשמע אז על ספינות ועל נוסעים והוא עצמו, בהיותו אל, לא היה כל קושי בידו ליצור סידורים מיוחדים למרכז האי, והוא הוליך שני זרמי מים מתחת לפני האדמה ועשה שנבעו כמעיינות. אחד - שמימיו חמים, והאחר - שמימיו קרים, ועשה שכל מגוון הפירות יעלה בכמות מעל לנדרש...".
תושבי היבשת למדו לנצל את מחצבי הטבע שלה, ולדברי קריטיאס היו לה לא מעט, כולל כמויות גדולות של זהב. גם עולם החי שלהם היה מגוון, וכלל, בין השאר, פילים. תושבי המדינה הקימו גשרים מעל לרצועות הים שהקיפו את בירתם. הארמון המלכותי שהקימו במרכז הממלכה היה יצירת אמנות ארכיטקטונית ואמנותית, והוא סנוור את רואיו ביופיו ובגודלו. הם חפרו מנהרה גדולה מהים עד לרצועה החיצונית ביותר, וכך יצרו מעבר מהים אל עבר הרצועה, שהפכה לנמל, והשאירו פתח שדי בו כדי לאפשר כניסה לכלי השייט הגדולים ביותר. יתר על כן, הם חילקו את רצועות היבשה שהפרידו בין רצועות הים, והקימו גשרים באופן שאפשר לספינת שלושה משוטים אחת לעבור מרצועה אחת לרצועה אחרת, וכיסו אותם בגגות; וכך היה מעבר מתחת להם לספינות, שכן חופי הרצועות הוגבהו במידת הצורך מעל לפני המים. הרצועות והגשר היו מוקפים חומת אבן שבכל צדדיה צריחים וכן שערים על הגשרים, ביום בו עבר הים פנימה. כל היקף החומה החיצונית צופה במעטה נחושת, ואת היקף החומה שאחריה ציפו בבדיל.
בירת אטלנטיס באיור שנעשה בהתאם לתיאורי אפלטון: טבעות מדויקות
של מים ויבשה לסירוגין, עשרות אלפי חלקות חקלאיות סדורות מסביב
ומבנים בעלי תחכום ארכיטקטוני בלתי רגיל בעיר עצמה
(האיור: באדיבות אלי קריסטל)
באטלנטיס שלטו עשרה מלכים, צאצאיו של פוסידון. הבן הבכור נתמנה ראש לאחיו, והוענקה לו הממלכה המרכזית, זו שכאילו נחוגה במחוגה. לשאר המלכים ניתנה מלוכה על אנשים רבים ושטח גדול. חקיקה מיסודו של פוסידון הסדירה את היחסים ביניהם. החוק החשוב ביותר אסר על השליטים השונים לשאת נשק זה כנגד זה וחייב את כולם לבוא לעזרה אם עיר כלשהי תנסה להפיל את בית המלוכה.
ארגון אוכלוסיית המישור דמה לארגון צבאי, וגודל חלקות הקרקע היה תמיד זהה. מספרן הכולל של כל החלקות היה ששים אלף. "ואשר לדרי ההרים ושאר חלקי הארץ, הרי שמספרם היה רב ועצום, והיו להם מנהיגים, שסופחו אליהם בהתאם למקומות מגוריהם ובהתאם לכפריהם". המנהיגים המקומיים נדרשו לספק להנהגת השלטון המרכזי עשרת אלפים מרכבות, קלעי אבן, מטילי כידון ומלחים שירכיבו צוות של 1,200 ספינות. זה באשר לעוצמה הצבאית של העיר המלכותית. "המבנה של כל שאר תשע ההנהגות היה שונה מאחת לאחת, ותיאורן מייגע מדי ואשר למינויים ולתפקידי הכבוד - כזה היה הסידור מלכתחילה: לכל אחד מעשרת המלכים הייתה שליטה מלאה על נתיניו, ובמקרים רבים על מערכת החוקים, והיה בידו להעניש ולהמית ככל העולה על דעתו".
הדו"ח המפורט של אפלטון היה נושא למחלוקת כמעט מהיום שבו פורסם. אינטלקטואלים בולטים שחיו אחרי אפלטון ראו עצמם מחוייבים כמעט להתייחס בכתביהם לתיאורו של אפלטון את יבשת אטלנטיס החזקה, תרבותה המפוארת והיעלמותה המסתורית. אריסטו (384-322 לפני הספירה), תלמידו לשעבר של אפלטון, נחשב לאחד מהראשונים שהטילו ספק בקיומה של אטלנטיס על אי גדול באוקיאנוס האטלנטי, שמאוחר יותר הוכר כ"אנטיליה". פלוטארכוס (46-120 לספירה) סיפר על יבשת כזו, הקרויה סאטורניה, ועל אי באוקיאנוס הקרוי אוגיגיה. האי הזה, לדבריו, מרוחק כחמישה ימי שייט ממערב לבריטניה. הומרוס הזכיר אף הוא את אוגיגיה, הפעם כמקום מגוריה של הנימפה קליפסו. ההיסטוריון הרומאי מרקלינוס (330-395 לספירה) כתב שהאינטליגנציה של אלכסנדריה התייחסה להרס כאל עובדה היסטורית ותיאר שורה של רעידות אדמה: "לפתע פתאום, בתנועה חדה ואלימה אחת, פערה פיות עצומים וכך בלעה לקרבה חלקים מהקרקע, כמו שבים האטלנטי, לחופה של אירופה, נבלע אי גדול". ההיסטוריון היווני טימגנס תיאר את סיפורם של תושבי גאליה העתיקה, כי פעם פלשו לארצם אנשיו של אי ששקע, וכן סיפר שחלק מהגאלים עצמם האמינו שהם באו מארץ רחוקה הנמצאת במרכז האוקיאנוס. דיאודורוס סיקולוס הסיציליאני כתב בפרוטרוט על מלחמה שנערכה בין האמזונות לבין עם הנקרא האטלנטיואי. האמזונות באו מהאי הספרה שבמערב. האי נמצא בימת טריטוניס, ולדברי דיאודורוס נעלמה הביצה טריטוניס מן העין במהלך רעידת אדמה וחלקים ממנה, הפונים אל עבר האוקיאנוס, הופרדו זה מזה. ניתן להביא ציטטות רבות נוספות, אך דומה כי אלה שכבר הבאתי מבהירות את העניין מיסודו.
תיאוריית דונלי
למן היום בו נחת קולומבוס על חופי יבשת אמריקה ועד עצם היום הזה פירסמו סופרים ופילוסופים תיאוריות כאלה ואחרות על יבשת אטלנטיס. פרנסיס בייקון, לדוגמה, חיווה את דעתו בספרו "אטלנטיס החדשה" שאטלנטיס של אפלטון הייתה פשוט אמריקה. יש הממקמים את עלילת "הסערה" של שייקספיר, המתרחשת על אי אטלנטי, דווקא שם בשל התעניינות מחודשת באטלנטיס שרווחה בתקופתו. ז'אן ביילי, אסטרונום צרפתי שחי לפני המהפכה הצרפתית, פרסם מחקר על הנושא ובו מיקם את אטלנטיס בצפון הרחוק ובתקופה בה הקוטב היה אזור טרופי.
תיאוריות מודרניות יותר על אטלנטיס מתחלקות לשתי אסכולות. הראשונה רואה את אטלנטיס כאי אטלנטי, ששימש כמעין גשר בין אמריקה ובין אירופה. האסכולה השנייה מניחה שאטלנטיס הייתה ממוקמת אי־שם בצפון אפריקה או בצפון מערב אפריקה, בתקופה שבה הסהרה לא הייתה עדיין מדבר.
את האסכולה הראשונה קידם בשנת 1882 הספר "אטלנטיס - מיתוסים של העולם שלפני המבול", אותו כתב איגנשיוס דונלי. ספר זה הוא בעל השפעה רבה כל כך על המחקרים האטלנטידיים ונכתב בביטחון עצמי כה גדול, עד שהוא ראוי לבחינה מדוקדקת.
חיבורו של דונלי הושפע, ככל הנראה, מבורי דה סנט וינסנט, שכתב בשנת 1803 מאמר שבו הצביע על האיים האזוריים ועל האיים הקנאריים כשרידים של אטלנטיס. סנט וינסנט זה שרטט מפה של אטלנטיס, שהתבססה על מידע שנמצא אצל כותבים קלאסיים. דונלי הושפע כנראה גם מבראסר דה בורבור ומלה פלונג'אן, שני מלומדים צרפתיים שחיו במכסיקו ובגוואטמלה, למדו את שפת המאיה ותרגמו את מקצת כתבי המאיה שנותרו עד אז, לצרפתית. בעזרת כתבים אלה התכוונו המדענים להוכיח שאנשי המאיה היו צאצאי ניצולים מאטלנטיס.
דונלי בנה תיאוריה שלפיה הייתה אטלנטיס הציוויליזציה הראשונה בעולם - הכוח שכבש קולוניות ויצר ציוויליזציות באזור הארץ שליד חופי האוקיאנוס האטלנטי, בים התיכון, בקווקז, בדרום אמריקה ובמרכזה, בעמק המיסיסיפי, בים הבלטי ואפילו בהודו ובחלקים מאסיה המרכזית. באטלנטיס הומצא האלפא־ביתא. דונלי התייחס לאסון שקיעת אטלנטיס כאל עובדה היסטורית שהונצחה בעזרת אגדות המבול והסביר כי המיתוסים והאגדות העתיקים הם פשוט גרסאות מעורפלות ומבולבלות של היסטוריה אטלנטידית עובדתית. הוא ניסה לפענח את כל הנושא מבחינה מדעית באמצעות בחינת מידת ההיגיון בסיפורו של אפלטון, וכן הביא בחשבון רעידות אדמה היסטוריות, שקיעות בקנה מידה הרסני והתרוממויות והיעלמויות של איים בים. בין השאר בדק רעידות אדמה שגרמו לשקיעת אדמה באזורים שונים בעולם.
איגנשיוס דונלי. חגורה אטלנטית של זעזועים
סיסמיים השמידה את הציוויליזציה המפוארת מכולן
דונלי טען כי האוקיאנוס האטלנטי הוא האזור הפחות יציב והיותר משתנה בעולם. הוא הזכיר את רעידות האדמה שפקדו את איסלנד במאה ה-18 ואת הופעתו של אי שעליו טען מלך דנמרק כי הוא שייך לארצו (האי שב ושקע). במאה ה-18 נרעדו גם האיים הקנאריים (שלדעתו הם חלק מאימפריית אטלנטיס המקורית) ברעידת אדמה שנמשכה, בהפסקות, כחמש שנים תמימות. בתארו את רעידת האדמה הגדולה של ליסבון (אמצע המאה ה-18), "אותה נקודה של החוף האירופי הקרובה ביותר לאתר אטלנטיס", ציין כי בתוך שש דקות נכחדו שם שישים אלף איש. קהל גדול של אנשים התאסף על גבי רציף חדש, שנבנה משיש, אבל גם רציף זה שקע מטה עם האנשים שעליו ואפילו גווייה אחת לא צפה לאחר מכן. יתר על כן, גם סירות שעגנו במקום נבלעו כמו במערבולת ומעולם לא נראו יותר שרידיהן מעל פני המים. דונלי אף מביא ציטוט מהומבולדט, הקובע כי חלק מפני כדור הארץ - חלק הגדול פי ארבעה משטחה של אירופה - רעד כולו בבת אחת. חלק זה השתרע מהים הבלטי ועד לאנדים המערביים ומקנדה ועד אלג'יריה. בין השאר, פערה האדמה את פיה ובלעה כפר במרוקו שבו התגוררו עשרת אלפים תושבים.
דונלי הוסיף ותיאר את חגורת רעידת האדמה האטלנטית: " מתברר כי ליסבון ואירלנד - מזרחית לאטלנטיס - נדונו למכות רעידות אדמה אדירות אילו, ואיי הודו המערבית, מערבה מאותו מרכז עצמו, זכו גם הם ב'ביקורים' מסוג זה שוב ושוב." בשנת 1692 נפגעה ג'מייקה מרעידת אדמה אלימה; ב-1808 התפרץ הר געש בסן יורגה; ב-1811 התרומם הר געש מהים, סמוך לסן מיגל, ויצר אי בגובה 300 מ', ואחרי כן שב ונבלע בים; התפרצויות געשיות דומות התרחשו באיים האזוריים ("ללא ספק שיאי ההרים של אטלנטיס") בשנת 1691 ובשנת 1720. אירועים אלה ואירועים געשיים רבים נוספים הביאו את דונלי לסכם את הדברים כך: "לאורכו של קו ארוך ביותר - שבר אדיר בקרום כדור הארץ - הנמתח צפונה ודרומה דרך האוקיאנוס האטלנטי, אנו מוצאים שרשרת בלתי פוסקת של הרי געש פעילים או כבויים ...עובדות אלה מצביעות על כך שהאש הגדולה שהשמידה את אטלנטיס עדיין בוערת ללא להבה במעמקי האוקיאנוס; התנודות האדירות, שהסיעו את יבשתו של אפלטון אל מתחת לפני המים עשויות עוד להחזיר אותה, על כל אוצרותיה הקבורים, אל אור היום...".
כהוכחה נוספת לשקיעתה של אטלנטיס בחן דונלי את האגדות העולמיות על המבול, ובפרט את הבוץ שנוצר אחריו. לפי אפלטון והפניקים הפך הבוץ הזה את האוקיאנוס האטלנטי לבלתי עביר לאחר היעלמותה של אטלנטיס. דונלי מצא באגדה הכשדית על המבול ציטוט מקאסיסאטרה, האומר "הסתכלתי על הים בתשומת לב, מתבונן בכל פרט ופרט, וכל האנושות חזרה להיות בוץ". הוא גם מביא דוגמאות נוספות להתפרצויות וולקניות גדולות שגרמו למפולות בוץ ששינו לחלוטין את הטופוגרפיה המקומית והקשו על תנועת כלי השיט בסביבה (אך לא הפכו אותה לבלתי אפשרית). בין היתר, הזכיר את פומפיי והרקולנום, שהיו קבורות במשך אלף ושבע מאות שנה תחת בוץ ואפר בעובי של בין ארבעה וחצי לתשעה מטרים; התפרצות וולקנית שאירעה באיסלנד ב-1783 ושכתוצאה ממה כוסה הים באבן ספוג (בזלת) למרחק של כמאה וחמישים מילין, מה שחסם במידה ניכרת את מהלך האוניות; והתפרצות באי סומבאווה, ב-1815, שירקה שכבת לבה בעובי של כששים סנטימטרים, וכתוצאה מכך פרצו האוניות את דרכן רק בקושי רב. "אי־לכך", מקיש דונלי, "דומה שעצם הצהרתו של אפלטון, שעוררה את גיחוכם של המלומדים, היא דווקא אחד הפרטים המאמתים את סיפורו. סביר להניח, כי כשחזרו אוניות האטלנטידים אחרי הסערה לחפש את ארצם, גילו שהים אינו עביר בשל כמויות האפר הוולקני ואבן הספוג, וכך חזרו מבוהלים עד מוות לחופי אירופה; ההלם שניחת על ציוויליזציית אטלנטיס הוביל, כנראה, לאחת מאותן תקופות נסיגה בהיסטוריית הגזע שלנו. בתקופה זו אבד כל קשר גומלין עם היבשת המערבית".
אטלנטיס. המפה ששירטט דונלי ושעל פי השערותיו
משקפת את מיקומה המדויק של היבשת האבודה
בהתלהבותו להסביר את ההיסטוריה האטלנטידית טען דונלי שעד לזמנים מודרניים למדי "היה תאריך ראשיתן של כל האומנויות (כמעט) ההכרחיות לציוויליזציה שלנו מגיע עד לימי אטלנטיס - ודאי עד ימיה של התרבות המצרית העתיקה, שהייתה בת גילה של אטלנטיס ושצמחה ממנה... במשך ששת אלפים שנה לא התקדם העולם כלל ועיקר מהתרבות שאותה נחל מאטלנטיס". הוא הציע אפוא את התיזה שמקור ההמצאות החשובות של הציוויליזציות העתיקות הוא אחד - אטלנטיס. לטענתו, התפרשה התרבות האטלנטידית לשני צידי האוקיאנוס האטלנטי. הוא ניסה לבסס זאת על השוואה שערך בין המדעים, האומנויות, האמונות הדתיות, המנהגים והמסורות הנהוגים בקרב עמים שונים, בשני צידי האוקיאנוס האטלנטי, כמו גם השוואה בין כשפים, אמונות ברוחות ובשדים, מסורות גן עדן, דמיון של סמלים (כמו הצלב וצלב הקרס), מנהגי קבורה וחניטה, ברית מילה, הזדהות האב עם היולדת במהלך הלידה ועוד. לדוגמה, הוא ציין כי קשירת ראשי תינוקות במטרה ליצור גולגולת מאורכת היתה מנהג מקובל בקרב עמים רחוקים ומופרדים זה מזה, כמו המאיה, האינקה, הקלטים הקדומים והמצרים. דונלי גם טען כי המיתולוגיה היוונית קשורה להיסטוריה האטלנטידית ויונקת ממנה. לדבריו, האלים והאלות היווניים, שנולדו, אכלו, שתו, עשו אהבה, אנסו, גנבו ומתו היו מעין זיכרון משובש של מעשי שליטי אטלנטיס.
לתיאוריה אחרונה זו מתקשרת השערה אחרת, זו של אדגר דָקֶה, סופר צרפתי שחי חמישים שנה מאוחר יותר. באחת התיאוריות הגיאוגרפיות שלו ראה קדה את אגדת הפלאידות - בנותיו של אטלס שהפכו לכוכבים - כאלגוריה המסבירה את היעלמותם של חלקים מרכס הרי האטלס מתחת לפני המים. במלים אחרות, חלק מגופו של אטלס (בנותיו) נעלם והפך לכוכבים (הפלאידות), שעה שצורותיהן הקודמות, כשעוד היו הרים, מונחות עדיין מתחת לאוקיאנוס האטלנטי. את חיפושיו של הרקולס בגן ההספרידות אחר תפוחי הזהב מסביר דקה כאלגוריה לעסקי מסחר שהיו ליוונים עם ציוויליזציה גבוהה יותר שישבה באוקיאנוס האטלנטי. תפוחי הזהב היו, לדעתו, תפוזים או לימונים, סוגי פירות שהיו ידועים אצל התרבות המערבית ועוררו קנאה בקרב הגזעים הים־תיכוניים העניים יותר. אחרים, ובהם דונלי, סבורים שבאטלנטיס פותחו גם הבננות והאננס, שהגיעו לאחר מכן לאמריקה ויובאו שוב לאירופה רק לאחר מסעות קולומבוס.
דונלי סבר שאימפריית אטלנטיס הפרה־היסטורית התפשטה על פני כל העולם. רוב עבודתו התמקדה במעקב אחר אגדות, השפעות ואפילו שרידים אטלנטידיים, בפרט בפרו, בקולומביה, בבוליביה, באמריקה המרכזית, במכסיקו ובעמק המיסיסיפי. באותם מקומות קישר את תרבות בוני התלים עם אטלנטיס. כמו כן, חיפש דונלי שרידים באירלנד, בספרד, בצפון אפריקה, במצרים ובפרט באיטליה שלפני התקופה הרומאית, בבריטניה הגדולה, במדינות הבלטיות, בחצי האי ערב, במסופוטמיה ואפילו בהודו. מבחינתו, מדובר היה ב"אימפריה ששלחה את זרועותיה מהאנדים להינדוסטן...בשוקיה נפגשו התירס האינדיאני (דורה צהובה) של עמק המיסיסיפי, הנחושת של ימת סופירייר, הזהב והכסף של פרו ושל מכסיקו, תבליני הודו, הבדיל של וויילס ושל קורנוול, הברונזה של חצי־האי האיברי, הענבר של הים הבלטי, החיטה והשעורה של יוון, של איטליה ושל שווייץ...". לעתים קרובות, בנסותו להוכיח את התיאוריה שבה האמין בהתלהבות רבה כל כך, בנה דונלי קווי דמיון תרבותיים וגזעיים שמאז הוכחו כלא נכונים. הוא דיבר על קשרים לשוניים בין עמים מרוחקים, אך לעתים קרובות טעה בכך.
בחלק ב': האם גלי ההגירה הגדולים לאירופה בתקופות קדומות מקורם באטלנטיס? או שמא לא הייתה אטלנטיס אי אלא חלק מיבשת אירופה עצמה?
|
קישורים
קריטיאס - הטקסט של אפלטון (באנגלית)
טימיאוס - הטקסט של אפלטון (באנגלית)
אינטלקטואלים בולטים התייחסו בכתביהם לתיאוריו של אפלטון
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש