 |
|
עידו הרטוגזון צפה בסרטו החדש של טים ברטון וחזר נפעם.
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • עידו הרטוגזון • יום ה', 27/4/2000, 23:36 |
|
 |
|
סליפי הולו, במאי: טים ברטון.
שחקנים: ג'וני דפ, כריסטיאנה ריצ'י, מירנדה ריצ'רדסון, מייקל גאמבון.
אורך: 105 דקות.
ציון: **** ארבעה כוכבים.
אזהרה: ביקורת זו חושפת פרטים מכריעים מעלילת הסרט ואינה מומלצת למי שטרם צפה בו.
לאחר ציפיה ארוכה ליצירת מופת חדשה מביתו של טים ברטון זכו לבסוף מעריציו הרבים למבוקשם. סרטו החדש של ברטון 'סליפי הולו' הוא הרפתקה ברטונית מרתקת מהסוג לה ייחלו רבים זמן רב כל כך. ובמקרה של ברטון הציפיה למעדן הברטוני קשה הרבה יותר משום שאף אחד בנוף הקולנועי העולמי, לא מספק את אותו סוג קולנוע גותי, אפל ומקברי שברטון המציא בביטלג'וס, אדוורד ידי מספריים, באטמן ואד ווד. ברטון הוא פרש בודד בשדה זה.
ברטון, אחד הבמאים הפחות מובנים, מבמאי הדור הנוכחי בהוליווד, נופל פעמים רבות בין הכיסאות מבחינת קהל היעד. המקרה של ברטון הוא מקרה קלאסי של יצירות שמבוגרים רבים חושבים שהן 'לילדים' וילדים רבים חושבים שהן 'למבוגרים'.
הסיבה לבעיה זו היא שברטון משתמש בחומרים רבים מהאגדות, עד שהסרטים שלו נראים פעמים רבות כמו אגדות מצולמות, ומרתיעים את המבוגרים. לעומת זאת ברטון מספר את האגדות שלו בצורה מבוגרת, איטית ופעמים רבות מרובת רבדים. חוש ההומור המעודן/מוזר/מקברי של ברטון הינו כל דבר מלבד ילדותי.
למי מיועד סליפי הולו? התשובה היא שסליפי הולו הוא סרט למבוגרים כמו גם לילדים. אולם בראש ובראשונה למבוגרים מבינינו (אם כי גם לילד שמבוגר, ולמבוגר שבילד). נציין גם שעדיף לבעלי הלב החלש להמנע מסרט זה, שכולל בתוכו קטעים מבהילים לא מעטים, ושכמעט גולש לעיתים לז'אנר האימה.
ברטון הוא אחד ממעצבי המיתוסים הטובים ביותר שאי פעם נבראו לקולנוע; הוא לוקח מיתוסים מעולם האגדות שקיימים בתת מודע הקולקטיבי, ונותן להם צורה על ידי הפיכתם לקולנוע בצורה כמעט מושלמת. הגותיות הקודרת והמוקצנת שלו יוצרת אווירה אגדתית, הנעזרת בצילום המצוין (אין שוט אחד בסרט שלא עוצב בקפידה, שלא מכניס מיידית לאווירה הברטונית), העיצוב, התפאורה והתאורה המדהימים, והמוסיקה המהפנטת.
כמו בהרבה סרטים אחרים של טים ברטון, גם הסרט הזה מתחיל בתקופה הקרובה לחג המולד, בצילומים בהם המצלמה עושה דרכה דרך נופים מיסתוריים ומוצפי ערפילים ושלג. כמו בסרטים אחרים של ברטון, גם הפעם הדמות הראשית היא דמות איזוטרית וחריגה בחברה. כמו בסרטים אחרים של ברטון, גם הפעם מגלם את הדמות הזו ג'וני דפ.
'סליפי הולו' מגולל בפנינו את סיפורו של איכבוד קריין (ג'וני דפ), חוקר מניו יורק אשר נשלח בשנת 1799 לפענח סדרת רציחות מיסתוריות המתרחשות בעיירה קטנה בשם 'סליפי הולו'. קריין, אשר מסמל את רוח הקדמה והרציונל, בטוח ביכולתו לפתור את הפרשיה בעזרת אמצעים מדעיים והגיון לוגי. מהר מאוד הוא מונחת לתוך המציאות הבדיונית על ידי זקני העיירה אשר מספרים לו על פרש חסר ראש המשוטט ביער המערבי ומפריד ראשים מבעליהם. הפרש הגרמני אשר בא לעיירה סליפי הולו, כך מסופר לנו, בתקופת שלטון האנגלים על מנת להלחם במתיישבים האמריקאנים הדורשים עצמאות, נהרג לבסוף על ידי מספר מתושבי העיירה וראשו נכרת. עתה רוח העבר קמה לתחייה על מנת לדרוש את נקמתה.
הבלש קריין, אשר עובר מסע ללב האפלה במהלך הסרט, ייאלץ להתעמת אל מול פחדיו הפנימיים ועברו האישי על מנת להגיע לפתרון התעלומה. קריין, נאלץ לבסוף להשלים עם קיומה של המיסטיקה בעולמנו, ועם קיומו של הפרוש נטול הראש. אך הוא שוב ושוב מכריז כי לא ייתכן שזוהי רוח שעולה מתהום הנשייה על דעת עצמה, וכי חייבת להיות דמות אנושית אשר מפעילה את הפרש. דעה אשר נתמכת על ידי הגילוי כי ראשו של הפרש נלקח מקברו, והפירוש של קריין כי הפרש זורע טרור משום שהוא מעוניין בראשו חזרה. מי שמחזיק בראשו של הפרש הוא השולט בו.
ואכן אט אט מתגלה חוט לוגי בשרשרת הרציחות המתנהלת בעיירה. החוט מוביל בסופו של דבר אל אשתו השניה של ראש העיירה, גברת ואן טאסל. הסיבה לפועלה של הגברת, היא כבהרבה סרטי אימה, נקמה על חטא קדמון מהעבר. הגברת ואן טאסל השניה (היא התחתנה עם מר ואן טאסל זמן קצר לפני המאורעות המסופרים) מספרת שהיא ובנות משפחתה היו בילדותן קורבנות של משפחת ואן טאסל, אשר נישלה אותן מאדמתן. כעת היא מנסה להשתלט על הונה של משפחת ואן טאסל.
הגברת ואן טאסל, יחד עם הפרש מסמלים את עברה של אמריקה, רוחות הרפאים של ההיסטוריה. הפרש, אשר כל פעם שהוא יוצא מעצו (עץ המוות) נדמה שהוא קופץ ממש לביקור מתוך מימדי העבר, הוא שריד העבר, שריד המלחמה באנגלים ואילו אשת ראש העירייה היא אחת מקורבנות הקפיטליזם המוקדם אשר נושלו מאדמתם ונכסיהם על ידי המתיישבים החדשים.
קריין, אשר נאלץ להתעמת מול נפשו, מוצא בתוכו כוחות חדשים ונאלץ להתחבר גם לצד המיסטי שבתוכו, זיכרונות ילדות אותם הדחיק זמן רב. על איכבוד לשלב את המיסטי עם המדע, את התת מודע עם המודע, על מנת לנצח במאבקו.
רק בעזרת שילוב זה של כוחות יוכל להניח את העבר מאחור. במלחמתו של איכבוד במיסטיקה בעזרת המדע ישנו קטע מצחיק במיוחד שבו ברטון עושה מהמאבק בעזרת המדע דימוי מוקצן עד גיחוך ומצחיק במיוחד, כאשר הפרש מכה את איכבוד בחרבו ואיכבוד מתגונן בעזרת תיקו המכיל תרכובות, אבקות, שיקויים צבעוניים ומתקנים מדעיים משונים ממשונים. ואולי יש בסרט זה גם מסר לגבי זהותם של המיסטי והמדעי. שיטותיו המדעיות של איכבוד נדמות בעיני תושבי העיירה (והצופים) כמוזרות כל כך עד כי הן דומות למיסטיקה ממש.
בסוף הסרט מחזיר איכבוד קריין את הכל לסדרו. הפרש, אשת ראש העיר ואיתם עברה רדוף השדים של אמריקה נשאבים חזרה לתוך העץ/העבר. בסוף הסרט מוביל איכבוד קריין (הרציונאל) את שני חבריו החדשים, קתרינה ומאסבת' הצעיר לניו יורק לכבוד כניסתה של השנה החדשה 1800 , שנת כניסת המאה התשע עשרה, המאה הרציונלית שהביאה לנו את המהפכה התעשייתית, את הקדמה, ואת פוירבאך, מרכס וצ'רנישבסקי.
מעבר זה מערפיליו הקודרים של הכפר אל אורותיה הזוהרים של העיר. מחרדת העבר לעבר תקוות העתיד מהווה את השלמת ניצחון הרציונאל. אך זהו ניצחון שדרש חיבור לרוחות הרפאים של עברה של אמריקה.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש