|
ככל שנוקף הזמן, ופרוייקט הגנום האנושי מתקדם, אנו מגלים כי מלבד נסיון החיים שלנו, גם הגנים שלנו מהווים השפעה מכרעת על צורת ההתנהגות שלנו. פול גרובשטיין מציע גם גורם שלישי.
|
|
מדע • פרופ' פול גרובשטיין • יום ב', 20/9/1999, 23:02 |
|
|
|
רבים אינם יודעים זאת, אך המדע הוא במידה רבה פעילות אנושית, ולכן, אם תרשו לי, אתחיל במעט רקע על עצמי. מעולם לא רציתי באמת להיות מדען מוח, או כל סוג של מדען, למעשה. מה שבאמת רציתי, מאז שביכולתי לזכור עצמי, הוא להבין מדוע אנשים, ואני ביניהם, נוהגים כשם שהם נוהגים: מה משפיע עליהם, למה הם מסוגלים להפוך, וכמה שליטה יש להם על כך.
נהייתי מדען, פחות או יותר, כברירת מחדל. חשבתי לתומי, כי זה סוג העבודה שיעמיס עלי הכי מעט דרישות, וכך יאפשר לי לצפות, לחקור, לדמיין, לחלום וללכת בעקבות אפי אל השאלות שעוררו את סקרנותי יותר מכל. הייתי ספקן לגבי האפשרות שאוכל אי־פעם ללמוד דבר מה מן העיסוק הזה שממש יעניין אותי: חשבתי שאין זה סביר שלחשוב על דבר אחד בלבד, אפילו אם מדובר במוח, יכול להיות משמעותי במיוחד. טעיתי. פעמיים. מחקר מדעי אינו, כמסתבר, עבודה נטולת־עומס, וכשהבנתי זאת, התחוור לי כי אם בכוונתי להמשיך לעסוק בו, מוטב שאבצע אותו בתחום שאכפת לי ממנו. בדיעבד, הסתבר לי שלחשוב על המוח זו בעצם דרך טובה למדי להגיע אל כמה מאותן שאלות גדולות שעניינו אותי, ואני מאמין שגם את רוב האנשים האחרים, יותר מכל.
טעיתי גם לגבי דבר עקרוני נוסף. (לטעות, וללמוד להעריך זאת, הוא פן נוסף של המדע שאנשים רבים אינם מבינים.) זמן קצר אחרי שקיבלתי את תואר ה-Ph.D. שלי, כתבתי מאמר שגרם לי גאווה רבה. "המסורת המדעית המערבית," כך כתבתי, "מכירה בשני מקורות לאופי המתאקלם של אורגניזמים חיים. מצד אחד, ישנו הגנום - מכלול הגנים של האורגניזם, שניתן לחשוב עליו כעל סיכום של דורות רבים של נסיון קודם בהתמודדות עם הסביבה. מצד שני, יש את הנסיון הפרטי של האורגניזם, ידע שהושג במהלך חייו שלו עצמו (או שלה עצמה). שני מקורות המידע הללו - הגנטי והאונטוגנטי (של האורגניזם) - משפיעים זה על זה במהלך התפתחותו של היצור." ובכן, מסתבר שאין זה כך כלל וכלל. ישנו המידע הגנטי וישנו הנסיון של היחיד מול סביבתו, אך ישנו גם גורם שלישי. כדי להבינו, עליכם לדעת דבר־מה בנוגע למוח.
נתחיל במידע הגנטי, או ליתר דיוק, ברעיון הרבה יותר עתיק ואולי אף יותר מעניין, רעיון הידע ה"טבוע מראש". מאז ומתמיד חשו בני־אדם שהם "יודעים" דברים באופן עצמאי מכל חוויה שחוו אי פעם. אולי ההבנה הבודדת הגדולה ביותר שיש לביולוגיה להציע לעולם היא כי האינטואיציה אינה רק כמעט בבטחון מלא אמיתית, אלא גם שהיא ניתנת להסבר במונחים מבוססים; אין צורך להצטייד באמונה במיסטי או בעל־טבעי. התנהגותם של כל היצורים, ובני־האדם בתוכם, מראה מידע מעל ומעבר לזה שהם אספו בימי חייהם: הם נולדים עם מאגר מידע גנטי נרחב, תוצר של דורות אין־ספור של נסיונם של אבותיהם אל מול העולם.
הבנה זו הינה יחסית מאוחרת, מסיבות שהן גם מדעיות וגם חברתיות. השאלות שמדענים שואלים יכולות ליצור רעיונות ורגשות בעלי השפעה בתחומים אחרים של פעילות אנושית, אך גם ההפך קורה לעיתים קרובות. המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, לפחות בעולם המערבי, היו תקופות של מחשבה מהפכנית על הפוטנציאל של האדם הבודד, של ריאקציה כנגד הרעיון שהאדם נולד ונשאר לעד עבד, או מלך, או אוויל שעליו לבלות אל כל חייו נעול בבית מחסה למשוגעים. ההבחנה השלטת הייתה כי על־ידי שינוי מכלול חוויותיו של אדם, ניתן למעשה לשנות את צורת התנהגותו של אותו אדם, ואת מי אותו אדם היה, ולמה הוא נהפך. בהקשר זה, חלק גדול מהפילוסופיה, הפסיכולוגיה ומה שהפך ברבות הימים למדע הנוירוביולוגיה, נשתקעו בנסיון להבין כיצד חוויותיו של היחיד משפיעות עליו, והמושג של הטבוע מראש הפסיק, בעצם, להיות אופנתי.
המטוטלת החלה לחזור חזרה לקראת סוף המאה התשע־עשרה, אך גם היום קיומו של הטבוע מראש אינו מוערך מספיק על ידי מרבית האנשים. כמה תצפיות בביולוגיה ובנוירוביולוגיה תרמו. בין החשובות ביותר היה רצף של נסויים בדו־חיים (סלמנדרות וצפרדעים) שדווח על־ידי רוג'ר ספרי בשנות ה-40'. בעלי־חיים אלו מבצעים תנועות מהירות המכוונות לטרף פוטנציאלי (זבובים, תולעים ומה לא) בסביבתם הקרובה.
ספרי התעניין בשאלה כיצד הם ידעו לבצע את התנועה הנכונה לכיוון טרף שנמצא בכל נקודה נתונה. הוא כבר ידע שכל נקודה במרחב נראית על ידי אזור אחר של הרשתית (חלק ממערכת העצבים המכסה את הצד האחורי של העין), שכל אזור ברשתית מחובר דרך העצב האופטי לאזור אחר של המוח, ושכל אזור במוח יוצר תנועה אחרת. בחיה רגילה, תבנית הקשרים בין העין למוח מאורגנת ומסודרת למופת: אזור ברשתית המביט בכיוון מסויים מחובר לאזור במוח שגורם לתנועה באותו כיוון. במובן עקרוני, אם כן, תבנית הקשרים בין העין למוח מייצגת את הידע של החיה לגבי איזו תנועה לבצע כדי להשיג טרף הנמצא בנקודה מסויימת. מה שספרי רצה לדעת הוא האם התבנית הזו של קשרים הינה תוצאה של נסיונה של החיה, אם לאו.
כדי לענות על שאלה זו, ספרי ניצל את העובדה שבדו־חיים, העצב האופטי גדל חזרה כאשר קוטעים אותו. (מדוע דבר זה קורה אצל דו־חיים אך לא אצל בני־אדם היא שאלה מעניינת וחסרת תשובה בינתיים.) ספרי חתך את העצב האופטי ובד־בבד סובב את העין ב-180 מעלות בתוך ארובתה, כך שאזורי הרשתית שקודם לכן הביטו קדימה, הביטו כעת לאחור, ולהפך. אם תבנית הקשרים בין העין למוח התבססה על נסיונה של החיה, על "לימוד" של איזו תנועה יש לבצע כדי להגיע לטרף בנקודה נתונה, הרי שבתהליך הבנייה מחדש של העצב האופטי, החלק של הרשתית שכעת הביט קדימה, היה צריך להתחבר לאותו חלק במוח שגורם לתנועה קדימה, והחלק שכעת מביט לאחור - לחלק במוח שגורם לחיה להסתובב לאחור. מה שספרי מצא, לעומת זאת, הוא שהחיות הגיבו לטרף שעמד לפניהן בהסתובבות לאחור, ולטרף שעמד מאחוריהן, על־ידי תנועה קדימה. יתר על כן - הן המשיכו לנהוג כך גם אחרי שנסיונות רבים להגיע לטרף באופן כזה נכשלו. בקיצור, הקשרים בין הרשתית לבין המוח שוחזרו בדיוק כפי שהיו בעבר, במקום בדרך בה הנסיון היה צריך להראות להן להיווצר. המסקנה מכך (ומנסיונות אחרים) היא כי תבנית הקשרים בין הרשתית למוח, והמידע שהם מייצגים על סוג התנועה שיש לבצע עבור גירוי בנקודה מסויימת, אינה תוצר של נסיון העבר של החיה. היא טבועה מראש.
ניסוייו של ספרי היוו הדגמה אלגנטית לכך שהנסיון אינו יכול להיות המקור של לפחות חלק מהמידע במערכת העצבים; מבחר של ניסויים שבאו בעקבותיו במגוון אורגניזמים הוכיחו עד היום כי התחום הספציפי אותו חקר אינו יוצא־מן־הכלל. אמנם להראות שמידע אינו תוצאה של למידה אינו שווה ערך להוכחה כי מקורו הוא גנטי, אך גם כאן קיים מערך רחב של תצפיות רלוונטיות, בהן ניתן לראות דמיון ושוני בהתנהגות בין אורגניזמים בעלי גנום זהה או שונה (לדוגמא, מחקר על תאומים זהים שהופרדו בלידתם, שדווח עליו בעיתונות הפופולרית). המסקנה מכל זה היא שהגנום הינו מקור משמעותי של מידע המשפיע על התנהגותם של כל היצורים, כולל בני־האדם.
אנשים רבים מוצאים את המסקנה הזו מטרידה, ועל כן ראוי לעצור לרגע כדי לשקול מה נובע ומה אינו נובע ממנה. דאגתי להשתמש בביטוי "משפיע" על ההתנהגות, במקום ב"קובע" אותה, שכן זוהי המציאות כפי שהיא מתחוורת במחקר הנוירוביולוגי, ולא במקרה, כשם שאנשים רבים חשים זאת בעצמם. מה שאדם הופך להיות אכן מושפע ממה שהאדם היה כאשר נולד. מה שאדם הופך להיות אינו נקבע על ידי זה. חוויותיו של האדם בהמשך חייו (והגורם המסתורי שמיד אעסוק בו) גם הם מהווים חלק גדול מצורת התנהגותו של כל אדם בכל רגע נתון. איננו מדברים כאן על דטרמניזם גנטי, אלא על השפעות גנטיות. ישנה גם דאגה שההכרה בהשפעות גנטיות מאיימת בצורה כלשהי על התפישה של האדם את עצמו כיחיד ומיוחד. אם הגנום של אדם הינו אכן גורם משמעותי בהתנהגותו, האין זה אומר כי באופן בסיסי, אנו כולנו זהים ועלינו לנהוג באופן זהה? התשובה הינה, בפירוש, לאו. אחד הדברים הבולטים באשר למידע הגנטי הוא, מלבד במקרה של תאומים זהים, השוני בין כל פרט לפרט. כל אחד מאיתנו הוא סיכום שונה ויחודי של נסיונם של אבותינו. בקיצור, הגנום שאיתו נולד כל אחד ואחד מאיתנו אינו דבר שיש לפחד ממנו; הוא דבר שיש להעריך לנצור. הוא מקור עשיר של ידע על איך עלינו להתמודד עם העולם, שכל אחד מקבל בחינם וכזכות ברורה מלידה.
בהתחשב בהקשר התרבותי וההיסטורי הנוכחי, אינני חש בצורך להוציא זמן רב בנסיון לשכנע אתכם כי, בנוסף לגנום שלכם, הנסיון שצברתם עם העולם במהלך חייכם הינו בעל השפעה ברורה ונרחבת על צורת התנהגותכם. ישנם, בכל זאת, מספר פנים נוירוביולוגיים למציאות הזו שכדאי לציינם. הראשון הוא כי על כל חוויה שיש לכם מול העולם, כדי שתשפיע על התנהגותכם, יש קודם להיות מזוהה ומדווחת למוחכם על־ידי מערכת החישה שלכם, שחלק ממנה הוא העצב האופטי שצויין לעיל. השני הוא כי דיווח זה חייב לגרום לשינוי קבוע במידה זו או אחרת באופן פעולתו של המוח. יש כיום עניין רב בנוירוביולוגיה בשלב הזה, וכמות הולכת וגדלה של ידע בנוגע לסוג השינויים שיכולים להיווצר (ויש רבים מהם). השלישי, ואולי המעניין ביותר, הוא שאפילו כאשר אדם הוגה בשאלה כיצד החוויה משפיעה על ההתנהגות, אין הוא יכול לשכוח את הגנום. ברור הוא כי המידע הגנטי משפיע על מה שאדם לומד, ובאיזו קלות הוא לומד אותו. אכן, ישנן עדויות מעוררות עניין שלפחות בכמה מקרים, אדם עשוי למצוא דברים מסויימים קשים ללמידה משום שהם מתנגשים במידע הגנטי, ועל האדם במידה מסויימת לבטל את הלמידה האחת, כדי לאפשר את הלמידה השנייה.
אם כן, ישנו הגנום, וישנו המידע שאדם צובר במרוצת חייו על־ידי מגע עם סביבתו. וזה מוביל אותנו אל פסגת העניין. האם זה כל מה שיש, כפי שפעם סברתי? אם היה אדם יודע כל מה שיש לדעת על הגנום של איש מסויים, ואפילו היה יודע על כל החוויות שהוא עבר, כל מידע שהועבר על־ידי מערך החישה שלו, האם היה אותו אדם מסוגל לנבא את התנהגותו של האיש? התשובה, ובכך אני משוכנע כעת, היא לא. ישנו מקור שלישי של מידע אשר משפיע על התנהגותו של כל יחיד, דבר שאינו הגנום ומעולם לא עבר במערכת החישה. ישנו המידע שהמוח ממציא בעצמו.
ישנו, ברשתית העין, חור שממנו עוזב העצב האופטי את אחורי גלגל־העין לכיוון המוח. המשמעות היא שכאשר אתם מביטים על העולם, ישנו חלק חטן ממנו שאינכם רואים, בחלק שאליו מביט אותו אזור של הרשתית שבו יש חור. אתם יכולים לשכנע את עצמכם בכך על ידי מבחן ראייה פשוט, שניתן לבצעו גם בעצמכם - החזיקו פיסת נייר שעליה שתי נקודות במרחק של כ-10 סנטימטרים זו מזו, כאשר הנקודה השמאלית יותר במרכז שדה הראייה שלכם. עצמו את עין שמאל, והביטו בנקודה השמאלית. שימו לב לנקודה הימנית, אך אל תביטו ישירות אליה - רק ציינו לעצמכם את העובדה שהיא שם. כעת קרבו את הדף לאט אליכם. במרחק הנכון, הנקודה הימנית תעלם, שכן היא ממוקמת בדיוק במקום בו נמצא החור ברשתית העין שלכם. אם תמשיכו לקרב את הדף, הנקודה תחזור ותופיע, שכן היא יצאה מתחום החור שברשתית. אבל מה שחשוב באמת לשים לב אליו, הוא שאין חור במקום ממנו נעלמת הנקודה - אתם רואים פיסת נייר לבנה. אם הייתם עושים אותו דבר על פיסת נייר אדומה או כחולה, הייתם רואים נקודה אדומה או כחולה. מה שאתם רואים בנקודה הזו אינו מידע גנטי (שכן הוא משתנה בהתאם לדבר שעליו אתם מביטים), ואף לא מידע המגיע מהמערכת העצבית (שכן אין כזה). זה מידע מומצא - על ידי מוחכם.
אותו הדבר קורה, בצורה דרמטית יותר, כאשר אתם חולמים, או חולמים בהקיץ, או מדמיינים, או חושבים. אתם רואים דברים, חשים דברים, חווים דברים שקורים לכם, מבלי שיהיה להם שום סימן במערכת החישה שלכם. אתם חווים חוויות, אך הן אינן חוויות מול הסביבה, מול העולם האמיתי. הן חוויות שהמוח ממציא לעצמו. האם הן משמעותיות לאופן התנהגותכם בעתיד? כמובן שכן. חלומות, חלומות בהקיץ, דמיונות, מחשבות סתמיות - כולם משנים באופן ברור את צורת התייחסותנו לעולם. הם נותנים לנו מידע מגוון על עצמנו, על הצורה בה אנו עשויים להתייחס לדברים אחרים, שאיננו יכולים לקבל מהגנום או מחוויות בעולם האמיתי. וזה גם, באופן כמעט בטוח, מידע שאף־אחד אחר, לא משנה עד כמה הוא מכיר את הגנום שלכם או את הסביבה בה גדלתם, יוכל אי־פעם לדעת שיש לכם. בין האפיונים הבולטים ביותר של חלומות, ושל מחשבה יצירתית בכלל, הוא האופי הבלתי־צפוי שלהם. אלמנטים של חוויות שאכן קרו לכם (וכן אלמנטים של המידע הגנטי שלכם, כנראה) מופיעים בחלומותיכם, אך הם משולבים באופנים מוזרים, ולעיתים קרובות בצורה אקראית למראה. כמעט בלתי־ניתן להוכיח זאת, אך יש עדויות בלתי־נדלות לכך שלא רק שאיש אינו יכול לחזות את חלומותיו של אדם אחר, אלא שאדם אינו יכול לחזות את חלומותיו שלו, גם כן. יש לכם, בתוככם, יכולת ליצור לעצמכם חוויות שאף־אחד אחר מעולם לא חווה, ומכאן - לראות דברים שאף־אחד אחר מעולם לא ראה וללמוד דברים שאף־אחד אחר מעולם לא למד.
אם כן, זה מה שלמדתי, עד כה, על דברים שאכפת לי מהם. אני מקווה שהשתכנעתם כי למידת המוח אכן מובילה לרעיונות מעניינים ביותר, או, אם חשבתם שכבר ידעתם זאת קודם לכן, לכמה דרכים מבוססות להדגמת מה שאתם מאמינים שהוא נכון. כמו כן, הייתם עשויים להבחין שהרבה מכך מספק אותי במיוחד, שכן הוא נותן לי טיעון בעד המשך עשיית מה שתמיד רציתי לעשות בין כה וכה: ללכת בעקבות אפי, לדמיין, לחלום. יש בכך מעט יותר מזה, ולכן אנסה לתמצת את כל העניין בכמה מילים מלאות־תוכן, אשר כולי תקווה כי הן טובות יותר מאשר אלו שכתבתי לפני שנים רבות: האמינו בעצמכם (הגנום יכול לעזור), לימדו מנסיונכם (כמו שכולם אומרים) ומלבד זאת (וחשוב לא פחות משני האחרים), אפשרו לעצמכם לחלום.
פול גרובשטיין הוא פרופסור במחלקה לביולוגיה של מכללת ברין־מור, פנסילווניה.
מאנגלית: דובי קננגיסר
|
קישורים
אתר סרנדיפ - החיים קלים יותר כשיש לך את ההוראות
מבחן ראייה לזיהוי הנקודה העיוורת שלכם
|
|
|