 |
|
נראה שמתגלים בחברה האיראנית ניצני מתינות אשר יכולים להביא למהפיכה אמיתית במדינה הבעייתית הזו. זו מדינה מדהימה, ללא כל ספק. בעלת יכולת טכנולוגית מצויינת וכוח אדם איכותי, מלומד ומוצלח. ארבע מהפיכות עברו האזרחים האיראנים במאה הזאת ונראה שיש להם כוח לעוד אחת, ואם ירצה אללה, במאה הזאת כבר. הם עוד יגיעו רחוק.
|
|
| פוליטיקה • אסף נמרודי • יום ג', 14/9/1999, 0:18 |
|
| |
אם בוחנים בצורה מלומדת את 320 מיליון תושבי הסביבה, מדינות ערב ואיראן, ניתן להגיע למסקנה הצפוייה שחיי שלווה אמיתיים לא יהיו כאן בטווח הקרוב, ובטח שלא תוך 15 החודשים המובטחים. הפערים בכמעט כל תחומי החיים והחשיבה גדולים מדי מכדי שיהיה ניתן לגשר עליהם בהרבה דיפלומטיה ומעט רצון טוב: כלכלה רגרסיבית, חברה כושלת שמתקשה להתמודד עם החברה המערבית התחרותית, ארגונים קיצוניים ואלימים - כל אלה הם רק מעט מהבעיות שעומדות בפנינו להשגת מטרה זו. מובלעת מערבית כישראל, בסביבה כה בעייתית, מעוררת מייד בלבול, פחד ופקפוק בקרב אותם מיליונים. האנטי־ציונות שמאפיינת את המדינות הסובבות אותנו לא נגרמת במישרין בגלל כעס על "גניבת" הארץ כי אם יותר מפחד מפני הקידמה והמערב אותו אנו מייצגים. לתחושות הזעם והתסכול אנו זוכים בגלל מעשים ישירים: כיבושם ודיכויים של אלפים ומיליונים.
איראן היא בין המדינות היותר מעניינות והמאתגרות עימן נאלץ להתמודד בעשורים הקרובים אם ברצוננו לחתור לחיי שלווה ורוגע בסביבה. מהומות הסטודנטים באיראן מוכיחות כי קיימות תחושות תסכול ורצון למעט חופש מהמשטר הדתי. המפגינים הם צעירים - שנולדו לתוך המשטר הדתי ולא יודעים את מה שהיה בתקופת השאה, אך חשים על בשרם את נוקשות השלטון ורוצים שינוי. הצעירים מהווים 65% מאוכלוסייתה של איראן והם ללא ספק כוח מכריע. ההיסטוריה מלמדת אותנו שקשה מאד להתנגד לרצון התושבים לאורך זמן, גם אם מדכאים ומדחיקים אותו. חשוב לזכור שלאותם תומכי המהפיכה המתונה יש יתרון נוסף: באיראן קיימת דמוקרטיה. אמנם מעוותת ובעייתית במידה כזו שרבים לא היו מכנים אותה דמוקרטיה, אבל קיים פרלמנט, וקיים נשיא והם בעלי כוח שליטה לא מועט במדינה.
עם זאת, המשטר הדתי, בראשות האיאתוללה, עלי חמינאי, אינו חסר אמצעים וכוח. ברשותו נמצאים משמרות המהפיכה - כוח משטרתי/צבאי הנמצא בראשות האיאתוללות, רבים ממוסדות השלטון וחשוב יותר: יש להם עדיין אחוזי תמיכה ניכרים בקרב האוכלוסייה האדוקה. האוכלוסייה שהביאה את המהפיכה לפני 20 שנים, ומוכנה לעשות הרבה כדי להילחם במתונים.
בישראל הדיעות חלוקות בשאלה אם יש סיכוי למהפיכה אמיתית באיראן שיכולה להפסיק את שלטון האיאתוללות ולהביא לנורמליזציה בין המדינות. משרד הבטחון ואמ"ן (ובמיוחד רח"ט מחקר, תא"ל עמוס גלעד) מובילים קו נוקשה כנגד איראן הטוען כי לא קיימת "איראן של חתאמי" ושפירות הנשיא החדש אינם נראים לעין וככל הנראה גם הבחירות לפרלמנט לא ישנו הרבה. לעומתם, משרד החוץ סובר ש"איראן היא איום, לא אויב". לשני הצדדים יש נימוקים רבים ומשכנעים לטיעוניהם.
איראן היא מדינה מבריקה. כלכלתה מפותחת יחסית למדינות הסובבות אותה. אזרחיה מלומדים ומודעים. השליטים הם משכילים, מוצלחים ושולטים היטב, ויש פירות: הם מסוגלים לפתח טילי קרקע־קרקע, מסוגלים לזכות ביחסים דיפלומטים עם העולם הערבי למרות הבעייתיות והם ללא ספק נמצאים במסלול התפתחות נכון. כל זאת בתנאים בלתי נסבלים: פקסיטן עם נשק גרעיני וטילים בליסטיים לימינה, אפגניסטן המוכה פונדמנטליזם איסלאמי העויין את איראן, מלחמה עקובה מדם שעלתה לה הרבה משאבים עם עיראק והתמוטטות ברה"מ שהייתה לה לרועץ.
הדינמיות והעוצמה של המדינה הזאת מעוררת פחדים רבים בקרב מנהיגים ואנשי בטחון במדינתנו. איך אפשר שלא? טיל ה"שיהאב 3", אימתם של כל חוזי קץ־העולם, מוצג ברחובות טהרן כשדגל ישראל מצוייר עליו. לא אפגניסטן, פקיסטן או עיראק - שהן ללא ספק האיום והתחרות העיקרית של איראן, אלא ישראל. שירותי המודיעין סבורים שאין הרבה שינוי מעשי או עקרוני באיראן לאחר בחירת הנשיא חתאמי. היא עדיין מממנת ומאמנת אנשי חיזבאללה וחמאס הנלחמים בנו בישראל וברצועת הבטחון וגובים מחיר יקר - לא בגופות, אלא בתשומת לב וזריעת אימה בקרב העורף. לא נראה גם שנפסקו או נחלשו מאמציה הבלתי נדלים להשגת כוח גרעיני. גם כאן נראה שלמרות הצהרותיה, האינטרס העליון איננו השמדת ישראל כי אם השגת מטרות פרקטיות יותר כמו השגת השפעה ושליטה על המדינות הסובבות אותה - הכתבת הבון־טון האיזורי. עם זאת, לא יכולים להתעלם שירותי המודיעין והבטחון מן העובדה הפשוטה שאיראן היא עדיין אויב ושלא נשתנו פעולותיה בתחום הצבאי העויין את ישראל. מכאן יוצאת טענת מערכת הבטחון שאין לשנות את היחס כלפי איראן שכן לא צפוי שינוי מהותי בגישתה והיא מהווה אוייב, ככל הנראה, המסוכן ביותר למדינתנו.
עמדת פקידי משרד החוץ, אשר מחבר המאמר רואה איתם עין בעין, היא שיש להתייחס לאיראן כאל "איום ולא אויב" מתוך האמונה שאכן מתחוללת מהפיכה מתונה באיראן, ושאין לפספס את ההזדמנות לטעום מפירות המהפיכה ולבטל את אחד האיומים המציקים ביותר המאיימים על מדינתנו. עם זאת, כצפוי, קשה לאותם אנשים להביא עמדה זו לידי ביצוע לאור ההתנגדות הנחרצת והקו התקיף שמוביל משרד הבטחון. ראוי להיאמר משהו על אותו קו תקיף: אין לו ביסוס. זו אכן הצהרה שמעוררת סימני שאלה וספקות. ללא כל פגיעה בלגיטימיות של שירותי המודיעין - הם כשלו מאז ומתמיד לנבא או לצפות התפתחויות מדיניות, פוליטיות או חברתיות במדינות עויינות. לא מדובר רק על ארגוני מודיעין בישראל, אלא בעולם כולו - אין להם את היכולת הזו פשוט. אלוף (במיל') שלמה גזית, ראש אמ"ן ב- 1974 (ורח"ט מחקר עוד הרבה לפני), שנחשב לאחד מאנשי המודיעין המבריקים והמתוחכמים ביותר שהיו למדינת ישראל, אמר לי בשיחה שארגוני מודיעין אינם מסוגלים לנבא מלחמות, אינם מסוגלים לנבא תהפוכות אסטרטגיות במדינות היעד ושעיקר חשיבותם היא טקטית. שירותי המודיעין מסוגלים רק לספק ניחושים מלומדים, ומלומדים פחות. הוא צודק במאת האחוזים. ארגוני מודיעין, מטבעם, יודעים רק מה שמחלקות האיסוף שלהם מביאות לידיעתם ומה שהם מקבלים משיתוף פעולה. רבות הפעמים שההערכה המודיעינית לגבי העתיד יכולה הייתה להשתנות לו ידעו קודקודים באמ"ן איך מתכננים קברניטי המדינה לנהוג ומה בכוונתם לעשות או להגיד.
הקו התקיף של משרד הבטחון, הדוגל בהמשך מדיניות "מלחמה" עם איראן מבוסס על הערכת מודיעין שמוטב ויתייחסו אליה כמו מה שהיא באמת: "הערכה" - ובמקרה הזה, חלושה למדי אם לוקחים בחשבון את קומץ המקורות ומעט המידע שיש לנו על המדינה הרחוקה הזו.
פספוס הזדמנות לפיוס עם איראן הוא סכנה. יש להגיד את האמת חד וחלק: פיוס כזה חשוב יותר מכל הסכם עם סוריה או הפלסטינאים. ממשלת ברק תצטרך לגלות פתיחות ויצירתיות בכדי להתמודד עם אתגר זה. מבחינה זו, אולי צלח גורלנו על כך שברק הוא גנרל לא קטן ולא ימהר להיבהל כשפקודיו לשעבר ינסו להפחיד אותו בקץ־העולם עם השטן מטהרן.
|
קישורים
נאשאט עיתון איראני שנסגר על ידי השלטונות ופועל ברשת
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש