 |
מלחמת לבנון הינה, אולי, המלחמה השנויה ביותר במחלוקת מבין כל מלחמות ישראל. כיום אנו עומדים בפני הבטחתו של ברק לצאת מהבוץ אליו הכניס אותנו הצמד שרון־איתן. יוסי גורביץ מביא סקירה של הנסיבות ההיסטוריות לכיבוש המתמשך של דרום לבנון. חלק שני: הבוץ הלבנוני.
|
|
| פוליטיקה • יוסי גורביץ • יום ג', 2/11/1999, 22:01 |
|
| |
חיזבאללה
כאמור, בתחילת המלחמה היו השיעים בין תומכי ישראל, ונלחמו לצד לוחמי צה"ל. המצב השתנה בחדות במהלך שנת 1983. מיתוס בקרב אנשי אמ"ן מדבר על קבוצה של אנשי צה"ל שנכנסו לכפר שיעי בעת החג בו השיעים נוהגים לפצוע את עצמם, ובראותם לפניהם קהל משתולל, היורה באוויר ומנופף בחרבות, נכנסו לפניקה ופתחו באש אוטומטית על הקהל, ומכאן שורש הסכסוך.
אני אומר "מיתוס", אף על פי שסביר שאירוע כזה אכן התרחש; אלא ששורשי הסכסוך הישראלי־שיעי אינם בתקרית בודדת, שניתנת לסיום באמצעות "סולחה", אלא בעובדה שישראל הפכה לכובש בדרום לבנון, על כל המשתמע מכך.
שני ארגונים שיעיים חשובים קמו בלבנון. האחד, אמאל, היה ארגון חילוני־מרקסיסטי, שדגל בגירוש ישראל מדרום לבנון באמצעות מאבק מזוין; השני, חיזבאללה, היה ארגון פונדמנטליסטי, בעל השראה איראנית חזקה, שדגל בגירוש ישראל מדרום לבנון באמצעות מאבק מזוין. באורח טבעי, שני הארגונים פתחו במאבק קטלני האחד כנגד השני, וב-1985 גבר החיזבאללה, והשמיד את רוב מרכזי הכוח של אמאל. מאז, הקדיש עצמו החיזבאללה למלחמה בכובש הישראלי.
בישראל לא הבינו מה בדיוק קרה, ודומה שישראלים רבים אינם מבינים עד עצם היום הזה. מאחר וישראל לא יצאה מלבנון - היא נסוגה לרצועת הבטחון בדרום לבנון - חושבים רבים מקרב הישראלים שהאויב שנגדו יצאנו ב-1982 הוא גם האויב הנוכחי בדרום לבנון של ימינו.
לא כך הוא. לפלסטינים, שאיתם חתמנו על הסכם ב-1993, אין כל קשר לחיזבאללה. החיזבאללה הוא ארגון שיעי־דתי, לא פלסטיני־חילוני. לבלבול תרמה העובדה שאת המכה הקשה ביותר למוניטין הצה"לי - "ליל הגלשונים" של 1987 - גרם דווקא איש של החזית העממית הפלסטינית.
אבל לאויב שנגדו נלחם צה"ל, ביעילות הולכת ופוחתת, מאז 1985, אין כל קשר לסכסוך הישראלי־פלסטיני. החיזבאללה רוצה ביציאת ישראל מדרום לבנון; הוא ארגון קלאסי של לוחמי חירות. כך הוא נתפס בעולם כולו, חוץ מישראל.
הצבא הישראלי הסתגל מהר מאד לעובדה שיש לו אויב חדש - יש מי שיטען שהוא היה זקוק לאויב חדש - והחל להלחם בו כאילו כלום לא השתנה מאז 1982. בציבור הישראלי מעולם לא נוהל דיון בשאלה מדוע, בעצם, אנחנו נלחמים בחיזבאללה. אנחנו נלחמים בו, כי הוא שם; עוד אחד בשורה של צוררים שקמו עלינו לכלותינו. כיבוש דרום לבנון נתפס בציבור הישראלי כדבר טבעי.
קבעון ומלחמה מיותרת
הצבא לא למד שום דבר ולא שכח שום דבר. הוא נלחם בחיזבאללה באותן שיטות שבהן עשה שימוש כנגד אש"ף - אותן שיטות שלא הועילו. הצבא מנהל לוחמה אבודה מראש כנגד אנשי גרילה. החיזבאללה, מצידם, משתכללים כל הזמן. מתנהל כאן תהליך דארוויניסטי: אנשי החיזבאללה שאינם מתאימים לתפקידם, מתים מהר מאד.
הצבא מעולם לא ניהל דיון רציני בשאלה "למה אנחנו נמצאים בדרום לבנון". ההנחה היא שאנחנו פשוט נמצאים שם. כשהוקמה רצועת הבטחון, היא נועדה להגן על ישובי הצפון מירי קטיושות ומחדירה של מחבלים פלסטינים; כיום אין כמעט מחבלים פלסטינים בלבנון, אנשי החיזבאללה יורים קטיושות כרצונם, והם מעולם לא ניסו לבצע חדירה לישראל דרך גבול לבנון (היה נסיון בודד להחדיר מתאבד מחו"ל, והוא נכשל). כרגיל בדיון הציבורי בישראל, בוצעה דמוניזציה של אנשי החיזבאללה, והם נהפכו לאויבי האומה - בלי שאף אחד ישאל למה, בעצם, הם נלחמים בנו. הצבא לא ניסה להבין מדוע החיזבאללה נלחם בו; הוא הסתפק בדמוניזציה. כתוצאה מכך, הוא לא הגדיר מטרות נכונות: את המטרה "שמירה על ישובי הצפון" אין הוא מסוגל לבצע.
כך גם הדרג המדיני. שום דיון רציני לא נוהל בשום ממשלה - עד לבחירתו של אהוד ברק - בצורך שלנו בישיבה בלבנון. ההנחה הייתה שאנחנו פשוט יושבים שם, כי תמיד ישבנו שם. עוד לא נולדה הממשלה (מלבד בגין בסיני), שתבצע נסיגה בטענה - גם אם היא נכונה - שאין טעם בהחזקת המקום. זה לא פטריוטי, וזה גורם לאובדן קולות. התומך הקולני ביותר בנסיגה מלבנון הוא יוסי ביילין; אלא שהוא היה חבר בממשלות רבין ופרס, ואז הנושא לא הדאיג אותו כל כך.
בינתיים הלך החיזבאללה והשתכלל, ומשנה לשנה גרם לצה"ל עוד ועוד נפגעים. לאחר מבצע "ענבי זעם" הוא הוריד את צה"ל על ברכיו, והכריח אותו לשחק את המשחק על פי כלליו שלו: יורים רק בחיילים. מי שיורה באזרחים, יחטוף. צה"ל, עם כל האגדות על יעילותו, מתקשה לשחק על פי כללים אלו. הוא עושה כל טעות המופיעה בספרים על לוחמת גרילה.
הוא בונה מאחזים בשטח אויב; את המאחזים האלה יש לתחזק; יש לשלוח אליהם שיירות; יש לצאת מהם למארבים... כל פעולה כזו נצפית על ידי החיזבאללה. כל פעולה כזו מזמינה מארב, ירי, הטמנת מטען חבלה. חיל האוויר מופעל - ואינו פוגע במטרותיו. חיילים יוצאים למארב, אבל החיזבאללה יודע על המארב יומיים מראש, כי הוא עוקב אחר השיירות, והוא מאזין לרשת הקשר הצה"לית. הוא לא צריך לדעת לפענח את התשדורות (אם כי יש להניח שיש בקרב אנשיו דוברי עברית): פעולה מתוכננת גורמת לעליה בנפח השידורים. התוצאה - הצבא מאבד את יעילותו. כל פעולה מחלקתית מצריכה אישור של תת־אלוף. כל פעולה פלוגתית מצריכה את אישור אלוף הפיקוד. התוצאה: החלשת מערך הפיקוד הצה"לי. מפקדים בדרג זוטר התרגלו שאחרים חושבים במקומם.
הצבא מנהל לוחמת גרילה, ומגדל דור של גנרלים וקולונלים שעיקר מיומנותם בלוחמת גרילה עקרה וחסרת תועלת. הצבא שכח מזמן שתפקידו לנהל מלחמת קרקע גדולה, שעיקרה הפעלת אוגדות שריון; כל מעייניו נתונים ללוחמת גרילה. באיטיות אך בעקביות, הוא שוכח איך לנהל כל דבר אחר. אם תהיה מלחמה גדולה בעשור הקרוב, היא תנוהל על ידי גנרלים שהורגלו לפקד בחוסר הצלחה על מחלקות. זה רע לצבא, וזה רע למדינה.
בשנים האחרונות, גדלה התנועה התומכת בנסיגה מלבנון. הגיע הזמן לבחון את שהותנו בלבנון באופן רציונלי. הגיע הזמן להבין שאין לנו מה לעשות שם, ולסגת - עדיף תוך הסדר עם החיזבאללה, אבל גם נסיגה חד צדדית היא פתרון טוב יחסית.
כשזה יקרה, יהיה צורך להפטר מדור שלם של גנרלים ומדינאים, שלא טרחו להקדיש מחשבה למעשיהם, והביאו למותם של מאות מאנשינו ולמותם של אלפי לבנונים - רבים מהם חפים מפשע. אם לא נפטר מהם, הם יכניסו אותנו לבוץ חדש. אחרי הכל, זה כל מה שהם יודעים לעשות.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש