 |
פולוק (2000), סרטו של אד האריס. עם אד האריס, מארשה גיי הרדן, ג'ניפר קונלי.
|
|
| קולנוע ואמנויות הבמה • רוית בר-נור • יום ו', 29/6/2001, 19:41 |
|
 |
|
עזבו אתכם מסקירה הסטורית ואמנותית לגבי חייו ויצירתו של פולוק: מי שלא מכיר את פולוק - לא יכיר אותו גם אחרי הסרט הזה. מי שכן מכיר - לא יתווסף לו אפילו גרם אחד של ידע לגבי חייו ויצירתו של אחד הציירים הגאוניים ביותר שארה"ב הצליחה לייצר אי פעם.
אד האריס (במאי, מפיק ושחקן ראשי) עשה כאן סרט שכנראה היה שאיפת חייו, אבל הוא בעצם הרבה פחות ממה שקהל היעד של סרט כזה יכול לצפות לו. האריס, על־פי רוב החומר שהספקתי לקרוא על הסרט, הוא מעריץ גדול של פולוק, ומזה שנים מטפח את השאיפה להפוך את סיפור חייו המסוכסכים של הצייר לסרט.
"העיר" כתב על הסרט שהוא התגלמות ה"אד האריסיות": זהיר, מדויק, נכון, בסדר. אי אפשר לומר עליו מילה רעה, אבל לעזאזל - הוא לא עושה לך שום דבר בבטן. יש כל־כך הרבה דברים שהסרט הזה לא, שממש לא נעים לי להתחיל למנות אותם. (אבל בשביל זה אני פה - לא?!)
הסרט הזה הוא לא ביוגרפיה של ג'קסון פולוק: הוא לא מתחיל בהתחלה וגם לא ממש מסיים בסוף (יצירתו של פולוק - שהיא בעצם מרכז הסרט, לא מתה יחד אתו. היא עדיין חיה, וגם בעטה, זמן רב מאד אחרי מותו). חייו של פולוק לא מתוארים כאן מתחילתם או מתחילת דרכו היצירתית, אלא פחות או יותר מהתקופה בה הציג את העבודות הראשונות שלו בתערוכות הנחשבות יותר של ניו־יורק, לצד פיקאסו ושאר השמנה וסלתה של ברנז'ת האמנות העולמית.
הסרט אינו מספק הסבר נאות או מאתגר לבעיות השתיה ולמופרעות הנפשית של פולוק, שזוכות מצידן להבלטה רבה לאורך העלילה. פולוק היה שיכור. פולוק היה מופרע. פולוק היה צייר אדיר. פולק היה... אבל למה? מאיפה זה בא? לאן זה הלך? יש סיבה? יש מסובב? איפה פולוק בתוך זה? האריס אינו מצליח - או אינו רוצה - לספק לנו הצצה לתוך הנפש המיוסרת הזאת. הוא משאיר את פולוק בדיוק מה שהוא לגביו: אייקון. המורה שלי לתולדות האומנות הצליח לעשות הרבה יותר מזה בפחות זמן ובפרומיל מהסכום שנדרש לאד האריס לעשיית הסרט הזה.
אז מה כן יש ב"פולוק"? יש רטרוספקטיבה נהדרת של עבודותיו ושל תהליך היצירה הפולוקי. השחזור של העבודות מעולה ומדויק להפליא, וכמה מסצינות היצירה מעולות לא פחות. (לא, לא זו שמתיימרת לתאר את הרגע המדויק בו גילה פולוק את השפריץ). יש משחק מעניין והופעה מרתקת של מארשה גיי הארדן, זוכת אוסקר שחקנית המשנה על תפקיד זה, ויש דיון מעניין מאד בהצדקות של האמנות המודרנית.
אין לי מושג אם להאריס השכלה כלשהי בתולדות האומנות, אבל ברור שיש לו עניין בנושא ושהוא ניצל את הבמה שניתנה לו לצורך הצגת שאלה או שתיים לגבי מקורות היצירה של האמנות המודרנית וצידוקיה. ואולי כאן נמצאת האמירה האמיתית של כל הסרט: באחת הסצינות שואלת לי קרסנר את פולוק מה ההשפעות שהביאו אותו לעשות בבד את מה שעשה בו באותו הרגע לנגד עיניה. היא תובעת להבין איפה הדימוי, איפה הצידוק, איפה הטקסט שמאחורי הציור, ופולוק עונה לה שאין - אין דימוי, אין צידוק, אין טקסט. יש פשוט חוויה - ואם אינך יכולה להתחבר לחוויה ללא צידוקים, דימויים או טקסטים תומכים, הרי שהחוויה אינה קיימת לגביך, ובכך נגמר העניין.
אולי זה מה שהאריס ניסה לעשות לאורך כל הסרט: להראות את הדברים כפי שהם (בעיניו), בלי צידוקים, בלי דימויים, בלי הסברים וטקסטים תומכים. אם זה מה שניסה לעשות - שיבושם לו. לטעמי, הוא יצר חוויה ויזואלית מצוינת, שמשאירה את הצופה בלתי מסופק בעליל. רטרוספקטיבה מלאה לפולוק אפשר היה לראות בגוגנהיים בניו־יורק לפני שנה־שנתיים, ואפשר עדיין לראות בספרי טאשן על פולוק; דיון אמיתי ומעמיק בצידוקי האמנות המודרנית אפשר למצוא בחדרי ההרצאות של האוניברסיטאות או בחוגי הדיון של המוזיאונים. ואילו הקולנוע, שתפקידו להמחיש, לחדד ולפתוח את האופק לדברים חדשים באמת, לצד הבידור ההכרחי שייתן תמורה למחיר הכרטיס, יכול היה להביא כאן משהו כל־כך אחר ורענן לגבי פולוק - בעיקר כשהבמאי בא עם כל־כך הרבה אהבה, כפי שנראה שהאריס בא לסרט הזה - פשוט חבל.
חבל, אבל לא אסון. סתם לא מעניין במיוחד. ללכת רק אם אתם פריקים של אמנות, של פולוק או של אד האריס.
|
קישורים
פולוק - ביוגרפיה ויצירות נבחרות
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש