יורם שקולניק שוחרר ממאסר | 436 | ||||||||
|
יורם שקולניק שוחרר ממאסר | 436 | ||||||||
|
פרסומים אחרונים במדור "חדשות"
|
הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
||||
|
||||
הדעות נחלקו כך : בשאלה האם לועדת שחרורים יש סמכות רחבה יותר מאשר בחינת התנהגות האסיר - פסק רוב של 5 - 2 (דעת מיעוט : אנגלרד, אור) שיש סמכות כזו. מבין חמשת השופטים שסברו שלוועדת שחרורים יש סמכות רחבה, סברו שלושה שהיא הפעילה את סמכותה לא נכון כששחררה את שקולניק (חשין, בייניש, לוין) שניים סברו שאף שהיה ראוי שוועדת השחרורים לא תשחרר את שקולניק, שהרי יש לה סמכות שלא לשחררו מטעמים אתיים, המקרה דנן הוא גבולי ומוטב שלא להתערב בו (ברק, זמיר) בסופו של דבר נוצר רוב של ארבעה (ברק, זמיר, אור, אנגלרד) מול שלושה (חשין, בייניש, לוין) שיש לשחרר את שקולניק. פסיקתו של השופט אור, איש שמאל קיצוני לפי פסיקותיו (נגד גירוש החמאסניקים, בעד הרשעת בני כהנא ונגד הרשעת עיתונאי ערבי שקרא להשלכת בקבוקי תבערה) היא הפתעה. |
|
||||
|
||||
למה העובדה גורמת לך לכזו הפתעה? שאנשים מסוגלים להפריד בין השקפותיהם הפוליטיות, ופעולותיהם במקום העבודה שלהם? האם אתה היית נוהג אחרת? |
|
||||
|
||||
מקרה שקולניק הינו בהחלט מיקרה חמור וקשה של רצח, וזאת למרות טענות שונות אשר גרסו כי הדבר נעשה במסגרת סערת רגשות, אשר בה לכאורה היה הנ''ל מצוי בעיצומו של אירוע רצח זה, וזאת על רקע ובגין האירועים הכלליים אשר קדמו לרצח זה. יש להבחין ולראות, כי מקרים חמורים בהרבה ממקרה שקולניק לא תמיד הובאו לערכאות, ובמידה והובאו - זכו לעונשים סימליים בלבד, כפי שקרה הדבר, לדוגמא, במקרה נחום קורמן. שקולניק ישוחרר, ואולי טוב כי כך הדבר, היות ובעתיד הנראה לעין, בכל מסגרת אפשרית של הסכם כלשהו בין הרש''פ למדינת ישראל, עתידים להשתחרר מאות אנשים בעלי 'דם על הידיים' בקרב שני הצדדים הניצים. א. מאן |
|
||||
|
||||
מקרה קורמן הוא מקרה שונה לחלוטין מהמקרים האחרים של רצח בעל מניע לאומני. לא בכדי לא נתאפשר לתביעה להביא להרשעתו של קורמן ברצח. רוצה לומר: בחרת דוגמא לא מוצלחת. |
|
||||
|
||||
לפי מה שראיתי בטלוויזיה, היסטוריית עונשו של שקולניק הייתה: במקור 25 שנות מאסר, קציבת עונשו ע"י וייצמן ל-15 שנים, קציבת עונשו ע"י וייצמן בשנית-והפעם ל-11 שנים, ואז ניכוי שליש ממאסרו. ייתכן שהניכוי הכפול של וייצמן נעשה מסיבות אינטרסנטיות פוליטיות(לא ידוע לי אם זה היה בתקופת בחירתו מחדש ב-98'). זכותו של הנשיא לחנון אסירים מורשעים כרצונו היא שערורייה. הנשיא הוא אדם פוליטי שתלוי בח"כים כדי להיבחר. בארה"ב מתגלגלת עכשיו שערוריית החנינה שנתן קלינטון למארק קיץ'. מעבר לכך, הוא גם חנן ביממה האחרונה לכהונתו את אחיו, עבריין הסמים. זו עובדה שצויינה כפולקלור. לא ייאומן! |
|
||||
|
||||
במקור, מאסר עולם. העונש המקובל על רצח בישראל הוא מאסר שאינו קצוב בזמן, כאשר ברוב המקרים הנשיא קוצב את המאסר ל-25 שנים (רוב. הרבה. חלק. פעם?). |
|
||||
|
||||
מי יודע מהו המקרה היחיד (ככל הידוע לי) של אסיר עולם אמיתי, כזה שישב בכלא הישראלי כ-30 שנה ומת בכלא? רמז דק: הוא היה יכול להשתחרר בכל עת שיחפוץ, אך סירב לעיסקה. |
|
||||
|
||||
סרבן גט תימני |
|
||||
|
||||
צא ולמד מה נחשב עבירה חמורה במדינת ישראל ומה אינו נחשב. שום רצח המוני שתבצע לא יכניס אותך לכלא לכל כך הרבה שנים. אני מוכן להמר שגם יגאל עמיר לא ישב שלושים שנה בכלא. דומני שנשיא המדינה לא היה יכול לחנון את אותו סרבן גט, גם לו רצה. למותר לציין שאותו עבריין לא ביצע שום עבירה, לטעמי. האשם העיקרי הוא במערכת המשפט הדתי המאובנת שלנו, שגרמה, בין שאר עוולותיה, לאדם חף מפשע לשבת 30 שנה בכלא, עד ליום מותו. |
|
||||
|
||||
רגע, לאט לאט בבקשה, שאני אבין. מה הייתה העברה על פי בית המשפט הדתי? סרוב לגט? האם הם שפטו אותו ל*מאסר עולם* שלא נקצב? הוא היה עצור עד תום ההליכים (שמה לעשות, לקחו קצת זמן)? האם ידוע לך מהוא העונש המקסימלי שבסמכותו של בית הדין הדתי? מתי זה קרה? יש לך מקור אמין לידיעה? מעניין לדעת אם אישתו מתה לפניו? אם הצאצא שלו קורא שורות אלה כדאי שיבדוק אם יש פה קייס לתבוע פיצויים בגובה של 8 ספרות בדולרים. |
|
||||
|
||||
המקרה ידוע ביותר. מדובר באדם שכנראה סבל מליקוי שכלי קל. הוא נישא לאשתו בתימן דרך שידוך, ולאחר מכן עלו לארץ. היו להם שתי בנות. בכל זאת - היות והיה הבדל גדול בין הרמה השכלית שלו ושל אשתו הוגשה בקשה לגט. בית הדין הרבני החליט לחייב אותו לתת גט. הבעיה היא שעל פי היהדות הגבר חייב להיות זה שמגרש את אשתו. לפני כמה מאות שנים הוחלט שכדי שניתן יהיה לחייב גבר לגרש את אשתו, מותר להלקותו עד שיאמר "רוצה אני". היות ובמדינת ישראל אין עונש מלקות, הוחלט שהמקבילה היא להכניסו למאסר, עד שיאמר "רוצה אני". הוא לא אמר. נראה שהוא ראה בגירושין חטא, היות שהזיווג הוא משמיים. במשך השנים נעשו מספר נסיונות על ידי רבנים ידועי שם לשכנעו לתת גט לאשתו. בכל עשרות השנים בהן היה כלוא לא נרשמה נגדו אף תלונה משמעתית. במשך השנים פורסמו מספר כתבות עליו. ראיונות איתו נעשו תמיד דרך מתורגמן, משום שהעברית שלו היתה במבטא תימני כבד. לאחר מותו (לפני כ-10 שנים), נישאה אשתו בשנית. עד כאן העובדות. מכאן ההערות: בנותיו אינן יכולות לדרוש פיצויים מאיש, וגם לא אשתו, היות ומעשה הנבלה המקומם הזה נעשה על פי דין. ככל שיהיו אנשים שיזדהו עם סבלה של מסורבת הגט, מבחינתי היה האיש צחור כשלג. לא יעלה על הדעת שאדם יחתום על מסמך כלשהו תחת איום מאסר. חוזה שבו חתם אחד הצדדים תחת לחץ אינו בר תוקף משפטי. הדרך הנכונה לעשות זאת אמורה להיות מתן סמכות בידי בית דין לפרק את החבילה בניגוד לרצון הבעל, ולהתיר לאשה להינשא מחדש. |
|
||||
|
||||
האם ענישה כזו עומדת במבחן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (שכמובן טרם נחקק בתקופה בה נאסר האיש)? האם המעמד החוקי המיוחד הניתן לבתי-הדין של העדות השונות מעמיד אותם מעל החוק? מהעובדה שהאיש לא ספג מלקות (היות שמי שהיה מלקה אותו היה נאשם בתקיפה ובגרימת חבלה) ניתן להסיק שלא. מדוע, אם כן, נאסר? |
|
||||
|
||||
החוק הוא שמסמיך בית דין לאסור סרבן גט. בניגוד לדבריו של יובל, אין כאן מאסר עולם, אלא מאסר של יום אחר יום. כוונתי היא שבכל יום שבו מסרב האדם לתת גט הוא עובר מחדש על החוק, בסרבו לקיים את צו בית הדין. הוא נידון איפוא למאסר לאותו היום. למחרת הוא מסרב בשנית, ושוב נידון למאסר. וכך הלאה והלאה. למה הדבר דומה ? לעבריין תנועה החוזר שוב ושוב על מעשהו, מקבל קנסות בזה אחר זה,וטוען שהעונש הכולל חמור מהעונש הסביר על עבירת תנועה. טענתו אינה ראויה להישמע, שכן אין בקנס על עבירה קודמת כדי לפטור מקנס על עבירה שאחר כך. |
|
||||
|
||||
כן, זהו אולי התירוץ, אך פלפול משפטי מתחסד. האדם ישב בכלא שלושים שנה רצופות עד ליום מותו, בשל עבירה שאינה עבירה. זהו מאסר עולם, ולא משנה מאיזה כיוון תבחר להביט עליו. האם יש דוגמאות למאסר "יום אחרי יום" שהצטברו לתקופה ממושכת כשמעורב בית דין שאינו מנוהל על ידי מיזנטרופים פרימיטיביים? |
|
||||
|
||||
סמכות בית הדין לעצור את הבעל היא כנראה בשל ביזוי בית הדין, בסרבו לקיים את פסיקתו. על עבירה זו, כאמור, עובר סרבן הגט כל יום מחדש. |
|
||||
|
||||
לא ברור לי למה כולם כאן מסכימים שאותו אסיר עולם הוא חף מפשע. יכול להיות שהוא באמת לא עבר על שום חוק (והרי דווקא החוק הדתי, פורמלית, "מתיר" לו לא לתת גט, עד כמה שהבנתי מן הסיפור). אבל ברור שהחוק הדתי באיזשהו שלב הגיע למסקנה שאי-מתן גט הוא לא לגיטימי, אם הוא הורה להלקות (או לאסור) אדם שמסרב לכך. והחילונים שבנו צריכים לברך על כך - גם אם נעדיף לזרוק את החוק הדתי ופשוט לא לשאול אותו בדבר הגרושים. מעבר לחוק ולעברה עליו, האם התנהגותו של האסיר היתה לגיטימית? מובן שלא - תשאלו את אשתו (עם היא עדיין בחיים...). ושוב, מזווית הראיה החילונית: אנו חולקים על החוק הדתי מצד אחד - לדעתנו אין בכלל זכות לבעל לתת או לא לתת גט. האסיר חולק, כנראה, על החוק הדתי מצד אחר - לדעתו, כלל שאני יכול להבין, אסור לבית משפט כלשהו לכפות עליו מתן גט. האם זה שם אותנו ואותו באותו הצד? אני לא חושב. ולבסוף, האם מעשהו הלא-לגיטימי הוא בחומרה כזו שמצדיקה מאסר עולם? כאן אני מסכים, בערך, עם שחר נתניהו. לומר שהוא עובר על החוק בכל יום מחדש זו התחכמות אולי, אבל בהחלט אפשר לומר שהתנהגותו הלא לגיטימית נמשכה ברציפות כל אותם שלושים השנים. אם נסכם, בעיני הנבל הגדול בסיפור הוא אותו האדם (וכמובן ייתכן שמניעיו טהורים, והכל עניין של תרבות, אבל הרי איננו רלטיביסטיים מוסריים...). בדרגה פחותה בהרבה של נבלה נמצא החוק הדתי, שעדיין נותן לו אפשרות פורמלית לעשות את הנבלה, אבל מכיר באי-הלגיטימיות שלה, ויצר מנגנונים לניטרולה. בדרגה עוד יותר פחותה נמצאת המדינה, שכל חטאה הוא שאימצה כאן את החוק הדתי. זה אולי לא מעט, אבל תרשו לי לרחם במקרה זה על האישה, ולא על הבעל. |
|
||||
|
||||
הנקודה היחידה שבה אני מסכים איתך הוא בדבר הסבל שנפל בחלקה של האשה. גם בית משפט לא הצליח לכפות עליו מתן גט. מדובר באדם שחשש, כנראה, שמתן גט הוא מרידה בסדרי עולם. מי מאיתנו לא שמע את האגדה המספרת שכאשר אדם נולד, יוצאת בת קול מן השמיים ואומרת למי הוא יינשא? איננו נמצאים במצב המאפשר לנו לשפוט כיום את מה שעבר בראשו של הבעל. אני איתן בדעתי שמערכת המחזיקה אדם בכלא משום שאינו חותם על הצהרה כלשהי היא נפשעת. |
|
||||
|
||||
ומערכת המתנה שחרור מהכלא בחתימה על הצהרה כלשהי ("אינני תומך בטרור, חמאס זה פויה") היא... מה? מגוכחת? |
|
||||
|
||||
ובאותו הקשר, כל מי שרוצה לקבל חנינה (או קציבת עונש) מהנשיא צריך להצהיר שהוא מתחרט (כולל עונשי מאסר עולם). |
|
||||
|
||||
קיים הבדל גדול. איש לא נכנס לכלא משום שהוא מסרב להצהיר על אי תמיכה בטרור. הוא נכלא בשל השתתפות באירגון טרור, והמערכת מוכנה לקצר את עונשו תמורת הצהרה כלשהי, כלומר: ג'סטה תמורת ג'סטה. יתכן שזה מגוחך, או לא יעיל. בכל מקרה - הוא לא נענש בשל דעותיו או אי רצונו לחתום. כנ"ל הצהרות החרטה של אנשים המבקשים חנינה. |
|
||||
|
||||
ראשית, אני רוצה להסיר מהדיון את "מה שעבר בראשו של הבעל". אני בהחלט נוטה להאמין שהוא אדם טוב מיסודו, ובוודאי מזווית הראיה שלו ושל ערכיו הוא צודק לחלוטין. אבל זה נכון עבור פושעים רבים; במשפט, "אנו" (החברה) כופים עליו את ערכינו שלנו. ולפי ערכים אלו, הוא "רע" - במובן זה שראוי שהוא יישב בכלא. ולעיקר: "מערכת המחזיקה אדם בכלא משום שאינו חותם על הצהרה כלשהי, היא נפשעת". אפשר להציג זאת כך, ואפשר לומר שהוא מוחזק בכלא משום שאינו מוכן למלא את חובתו המוסרית ולשחרר את אשתו. כמובן שהפעולה הפיזית של שרבוט בעט על נייר היא חסרת משמעות כשלעצמה; אבל ברור שמשמעותה הכוללת היא רבה. המערכת נפשעת? כלפי מי? אם היא נפשעת, הרי שיש קורבן; במשתמע, הקורבן הוא הבעל הכלוא. הפתרון הרצוי בעיניך, וגם בעיני, הוא ש"המערכת" תשחרר אותה מהנישואין בלי לשאול אותו, ואז אכן אפשר כבר לשחרר אותו מהכלא. אולם מהתנהגותו ברור שהוא מעדיף כלא על מתן גט. כלומר, בפתרון הרצוי לנו הוא יהיה עוד יותר אומלל. אני מסכים, שוב, שהסיטואציה מעידה על מערכת מאוד לא תקינה, אולי נפשעת; אבל הפשע הוא *רק* כלפי האישה. העובדה שאדם מוחזק בכלא, שבנסיבות נורמליות לא היה מוחזק שם, היא תוצאת לוואי, למעשה תוצאה של נסיון לפתור (בטלאי) את הבעיה הראשונית (קרי, להכריח אותו לתת גט; נסיון שנכשל במקרה זה). |
|
||||
|
||||
אין זה מדוייק שפושעים רבים יושבים בכלא רק בשל אי הסכמתם עם ערכינו. אני מאמין שפושעים פליליים רבים מחזיקים באותו סולם ערכים, וגם לפי תפיסת העולם שלהם הם כלואים בצדק. כלואים רבים משתמשים בטרמינולוגיה של ''מעידה'' לפשע, כלומר - הם מכירים באי התקינות של מה שביצעו. קיימים מעט מאד פושעים פליליים ''אידאולוגיים'', המצהירים שגם במבט לאחור הם לא היו נוהגים אחרת. אסירים ''בטחוניים'' הם עניין אחר, כמובן. |
|
||||
|
||||
אני מסכים איתך כי סביר להניח כי מספר הניהליסטים בבתי הכלא (האזרחיים) הוא קטן עד אפסי, אך אל תתעלם מהעובדה שישנה קהילה גדולה מאוד של ''פושעים'' אשר סולם הערכים שלהם קובע כי מעשיהם אינם בגדר פשע - הידועים שבהם הם משתמשי הסמים הקלים (מריחואנה), אשר בחלקם גורסים כי מעשה שמשפיע על המבצע אותו בלבד ואין בו משום פגיעה בזולת, איננו יכול להחשב כפשע ואין למדינה זכות להתערב בו. |
|
||||
|
||||
אני מסכים לחלוטין. אני מניח שתגובתך זו היא הערה צדדית לוויכוח בינינו, ולא טיעון בו. שהרי בוודאי תסכים כי באותם מקרים נדירים (או שבכלל לא קיימים, ובכל זאת אפשריים) שבהם האסיר מאמין באמת ובתמים שזה בסדר לבצע רישום כוזב במסמכי תאגיד, או משהו כזה, אין זה הופך את המערכת למרושעת. |
|
||||
|
||||
מסתבר שבתי דין רבניים משלמים לסרבני גט כדי שיסכימו לגירושים. הכסף מגיע מ"קרן העגונות". הארץ: האם יקום פעם פוסק שיעשה כמעשה רבנו גרשום לגבי ריבוי נשים ויפסוק שבית דין רשאי להתיר נישואין גם אם הבעל מסרב? |
|
||||
|
||||
ניתן להגיש התנגדויות עד סוף פברואר. |
|
||||
|
||||
שקולניק רצח/ חיסל מחבל. היותו של המחבל כפות אינה מקהה את היותו מחבל. יש לזכור שהמחבל נכפת לאחר שנתפס "על חם", כאשר ניסה לחדור ולפגוע בילדי בית ספר יסודי. כמו כן היה מחבל מבוקש עם עבר ידוע. אם שקולניק היה הורג את אותו מחבל במהלך ניסיון לעצור את המחבל מביצוע פשע הוא היה מקבל צל"ש. שקולניק עשה פשע אנטי מוסרי ואנטי חוקי לפי כל קנה מידה (אזרחי או דתי), אבל פשע זה אינו דומה לרצח חפים מפשע, לטרור הערבי המשתולל בארצנו, אותו ייצג המחבל ההרוג, המחבל שניסה לרצוח דקות אחדות קודם לכן ילדים בזמן משחקם בחצר בית הספר. מאסרו היה צודק, ככל פושע. אך חנינתו הביאה להשלמת הצדק ולהבדלה בין מחבל טרוריסט, למחסל מחבלים. חומר למחשבה. בימים אלה צהל מחסל מחבלים. מה ההבדל בין חיסול בפקודה לחיסול ספונטאני? בשני המקרים אין שופט ואין משפט. |
|
||||
|
||||
יש הבדל. ההחלטה לחסל אדם מסויים על ידי הממשלה היא לאחר שהוצגו הראיות להצדקת חיסולו ליועץ המשפטי לממשלה. אם היועץ לא היה חושב שהוא יכל להגן על הממשלה בבג"ץ הוא לא היה מאשר זאת. בחוות דעת משפטית שכתב אלייקים רובינשטיין הוא טוען שמדובר בפעולת סיכול ולא חיסול, וכאן בדיוק ההבדל: סיכול יכולתו של המפגע לפגע, לעומת הריגתו לאחר שהוא כפות ואינו מההוה סכנה. |
|
||||
|
||||
מר צוברי הנכבד, נימוקיך איתנים ונכונים, ויפה עשית שמראש סייגת עצמך קטגורית ממעשיו. בברכה א. מאן |
|
||||
|
||||
אלכס שלום, סליחה על התגובה המאוחרת. בדיונים פרטיים שניהלתי על מהות הענישה בחברה המודרנית הגעתי למסקנה כי מוסד ה''עונש'' הינו מפוקפק למדי. בדרך כלל מקובל לומר כי העונש מורכב משני חלקים -- נקמה והרתעה. הנקמה (שבאה בתגובתו המקורית של צבי כ''עשיית צדק'') היא בריה מוזרה בתרבות המודרנית. הנקמה היא מעין תיקון מיסטי של העבר ושריד מימי ''עין תחת עין, שן תחת שן''. אמנם התקדמנו מאז (לפחות בחלק מהמדינות, אני לא מתייחס עכשיו לערב-הסעודית למשל) אבל גם מאסר או קנס או בודאי עונש גופני כלשהו -- אפילו מוות -- משקף המשכיות של אותה גישה. אפילו קאנט לא השתחרר מאותה מיסטיקה כאשר הוא כותב ב''שלום הנצחי'' כי גם אם המדינה מתפרקת צריך להעניש את אחרון הפושעים -- כלומר, גם לאחר פיזורו של כל גורם שיפוטי או סמכותי עדיין יש להתמיד באותה נקמה. ההרתעה, לעומת זאת, גם היא לא סיפור הצלחה, ולראיה כמות העבריינים שחוזרים למאסר שני ושלישי, בדרך כלל גם על אותה עברה. ההרתעה פשוט לא יעילה. כאן יבואו כמובן המסנגרים ויטענו כי ההרתעה מונעת מהציבור הרחב לבצע את אותה עבירה, אולי זה נכון (וקשה להכריע בשאלה זו) אך אי אפשר גם להתעלם מהנתון שהבאתי. לכן, כאשר מר צוברי כותב ''...אך חנינתו הביאה להשלמת הצדק...''. מה המשמעות שאתה מיייחס לכןץ שלך, ערן |
|
||||
|
||||
חשבתי שלעונש אמור להיות גם חלק שלישי (לא שאני טוען שזה מצליח), הרחקת הפושע מהחברה ומניעה ממנו לפשוע לתקופה מסויימת (כולל ניסיון לשקם אותו?). |
|
||||
|
||||
כן, וואלה שכחתי. וגם זה לא עובד, נכון? |
|
||||
|
||||
בדבריך ציינת, למעשה, שתי מטרות של דיני העונשין. המטרה האחת היא היסוד המניעתי - כלומר מניעה מהפושע "לחזור לרחובות", והגנה על הציבור מפני הסכנה הפוטנציאלית הגלומה בו. הבעייתיות ביסוד זה היא הקושי באומדן אותה סכנה לגבי כל מקרה לגופו. המטרה השניה היא הרתעת היחיד, הטומנת בחובה את הצורך בשיקומו של העבריין. אולם, שיקום העבריין אינו כה פשוט. מבחינה פרקטית, במנגנוני השיקום יש עוד מקום להתפתחות; מן הבחינה האקדמית, יש שיטענו כי "שיקום האסיר" הוא למעשה אותה נקמה שהוזכרה לעיל, בתכסית הומנית - מעין תירוץ חברתי ליסוד הגמול הקאנטיאני. גם הצורך בשיקומו של העבריין מעלה מספר תהיות: מה עם עבריינים שלא ניתן לשקם? האם החברה רשאית להכריח מישהו לבחור בדרך של שיקום כנגד רצונו, למשל? |
|
||||
|
||||
בכל זאת: רוב העבריינים, כולל אלה המועדים לחזור שוב ושוב על עברותיהם, חוששים לחזור לכלא. הרושם שלי הוא שגם המאפיונרים הגדולים ביותר מעדיפים שילדיהם יהיו אנשים ישרים ולא ילכו בדרכם. סעודיה, עם העונשים המטורפים שלה, היא מדינה עם פשיעה מועטה. האם העונש הוא הגורם? קשה לדעת. האם יש למישהו דוגמאות של חברות קרובות זו לזו בהרכבן עם שיטות עונשין שונות? מעניין יהיה לנסות לנתח את היקפי הפשיעה בהן. |
|
||||
|
||||
שקולניק רצח אדם. האם הוא היה מחבל? לעולם לא נדע. ה"מחבל" לא ניסה לתקוף בית ספר. שני מתנחלים ראו אותו, החליטו שהוא מתנהג בצורה חשודה, והורו לו לעצור. בתגובה, הוא שלף סכין וניסה לדקור אותם. הם השתלטו עליו וכבלו אותו והודיעו על לכידת "מחבל". כאן נכנס שקולניק לתמונה. לאחר מכן נטען שהנרצח נשא רימון. עד כמה שהבנתי, הרימון לא הופיע כראיה בבית המשפט. כל מה שיש לנו, אם כן, הוא נסיון דקירה מצד אדם החש בסכנה. לא ראוי? אולי. תגובת יתר? אולי. מחבל? לא ממש. העובדה שאדם נעצר, ושנמצא עליו נשק קר, עדיין לא הופכת אותו למחבל. לא שזה קשור, באיזושהיא צורה, לשקולניק: הוא סתם ירה באדם כפות, שלא היווה עליו כל סכנה. במדינת ישראל אין עונש מוות. שקולניק מינה את עצמו לקטיגור, בית דין ותליין. דינו היה מאסר עולם בכל מדינה נורמלית. |
|
||||
|
||||
המחבל שנהרג ע''י שקולניק היה מוכר לכוחות הביטחון, בעל עבר ''בטחוני'' וכמדומני אף ''מבוקש''. נראה שבשעת המעשה לא ידע זאת שקולניק, אבל אין ספק שלא היה מדובר בערבי תמים שאיבד את דרכו ומצא עצמו חמוש בישוב יהודי... |
|
||||
|
||||
כלומר חושיו המחודדים של מר שקולניק זיהו כי ערבי ספציפי זה הינו בחזקת אשם (שהרי לא ידע שקולניק כי איננו ''ערבי תמים'', לכך כנראה יש צורך בהוכחה מיוחדת, והוא בחזקת מפגע כל עוד לא הוכח אחרת), שפטו אותו, הרשיעו אותו לגזר דין מוות ובצעו את העונש המוטל - ממש מכונת צדק מהלכת על שתיים... |
|
||||
|
||||
וגם אם אכן ידע שקולניק שמדובר במחבל, בישראל זה נחשב רצח. אם חיי אדם אחד שווים פחות מחיי אדם אחר בישראל, ולא משנה אם זה בגלל דת, מין, גזע, לאום, או אם הוא פושע מסוכן, זהו יום עצוב לישראל. |
|
||||
|
||||
אם בישראל לא שווים חייו של אדם טוב וישר, הגון ונעים הליכות, שלא עשה רעה לאיש, יותר מחייו של רוצח שפל הזומם לקטוע את חייו של אותו אדם טוב וישר, זהו יום עצוב לישראל. |
|
||||
|
||||
אם ישראל תקבע כי היא זכאית להחליט לאילו חיי אדם יש ערך ולאילו לא, סימן שהדרדרנו עוד צעד ברמה המוסרית שלנו. |
|
||||
|
||||
ואני דווקא סבור שמי שאינו מסוגל להכריז כי ערך חייו של רוצח פחות מערך חייו של קורבן, הוא המדורדר מוסרית. (על פי סולם הערכים שלך, האם קיימת הזכות להגנה עצמית ? הרי לא עדיף דם הנהרג על דם ההורג) |
|
||||
|
||||
כן, אבל. האדם שנרצח על ידי שקולניק לא הועמד לדין ועל כן לא נמצא חייב. הוא חף מפשע על פי ההגדרה המשפטית. שקולניק הועמד לדין באשמת רצח ונמצא אשם. מכאן, על פי ההיקש שלך, חייו של שקולניק שוים פחות מחייו של האדם שאותו הוא רצח. |
|
||||
|
||||
אדם המגן על עצמו אינו עושה זאת על מנת להעניש את הרוצח. הוא עושה זאת על מנת להציל את עצמו הוא. אדם, או גוף, או מדינה, המחליטים כי לחיים יש ערך שזכותם לקחת ולתת ככל שיחפצו, די גובל בגישה ברברית ופרימיטיבית. |
|
||||
|
||||
מר נתניהו הנכבד, הכל עניין של נאראטיב. יש לשער כי גם שקולניק הרוצח ו/או המציל וקהל תומכיו - ממש כפי יריבו המחבל ו/או הקורבן ומזדהיו, ישימו עצמם אינטואיטיבית בחלקה הראשון של משוואתך - לא לפני שידאגו למקם את הצד הנגדי על תקן הרוצח ו/או הקורבן להגדרתם ולשיטתם בצידה השני. כך או כך - הגיהנום הינו תמיד הזולת. בידידות א. מאן |
|
||||
|
||||
ומדינת ישראל צריכה לייצג את הנראטיב שלנו. הערבים הרי לא יעשו זאת במקומה. |
|
||||
|
||||
מקובל לחלוטין. א. מאן |
חזרה לעמוד הראשי |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |