סבך העשבים באמריקה 3587
ארצות־הברית מתקדמת לעבר לגליזציה של מריחואנה. בעצם לא. ואולי כן?

מבוסס על צמד פרסומים בבלוג של טלפוס, "עשבים שוטים".



לאחרונה ישנה תחושה כי לגליזציה מלאה של מריחואנה קרובה מאי פעם, בוודאי מאז ששתי מדינות בארצות־הברית העבירו חוקים המתירים שימוש אישי מוגבל במריחואנה, גם למטרות לא רפואיות. שתי מדינות אלו, קולורדו וושינגטון (המדינה, לא עיר הבירה), הן חלק מ-‏18 מדינות שכבר מתירות שימוש רפואי במריחואנה. ברובן גם נקבעה מדיניות אי־הפללה, לפיה החזקה אישית הפכה לעבירה מנהלית ולא פלילית. קולורדו וושינגטון הן החלוץ שלפני המחנה, והן יצרו מומנטום שבו מדינות אחרות החלו לבחון יוזמות דומות. תהליך זה, שהלך וגבר בשנים האחרונות, צפוי להתרחב בשנים הבאות נוכח שינויים פנימיים בארצות־הברית, ועשוי להפוך לאתגר לא פשוט עבור הממשל הפדרלי.

התפשטות התהליך יוצרת תחושה כי בקרוב יוכל האזרח המצוי להיכנס לחנות הגראס הקרובה לביתו ולבחור מהמדף את התערובת המועדפת עליו. אך רצוי לעצור לרגע ולבחון היכן באמת הדברים עומדים, ומהם הסיכויים ללגליזציה מלאה. להערכתי, לפחות בשנה הקרובה הסיכויים לכך אינם גבוהים. נכון, בשתי מדינות ישנה מעין לגליזציה חלקית מסוימת של מריחואנה לשימוש עצמי – אך יש בעיה בעצם הגדרת התהליך כלגליזציה. קשה לקרוא לזה כך, אם משווים את שוק המריחואנה בארצות־הברית לכל שוק אחר של חומר מפוקח חוקי, כגון אלכוהול או אפילו תרופות מרשם. גם שוק המריחואנה מורכב מהיצע וביקוש, ובעוד שאכן נעשו הקלות מסוימות בשימוש, עדיין צד ההיצע נותר לא חוקי. שתי המדינות התירו שימוש עצמי מוגבל, ולכאורה כל אדם יכול להחזיק ג'וינט, אך הגידול והסחר אינם מותרים באופן עצמי ובטח לא מסחרי (קולורדו התירה גידול פרטי של עד שישה שתילים, בתנאים כמעט בלתי אפשריים). כדי לצרוך חוקית מריחואנה, אדם צריך לרכוש אותה מחנות מפוקחת. החנויות עצמן צריכות ספקים שיגדלו את החומר ויספקו להן אותו על פי רישיונות מותרים, ונוצרת התנגשות עם פקודת החומרים האסורים הפדרלית. ההתנגשות הזו מסבירה מדוע קשה לראות במצב הנוכחי לגליזציה, או אפילו קרבה ללגליזציה דה־פאקטו שקיימת באירופה.

קנאביס

באדיבות morgueFile



בעוד חנויות אלכוהול מפוקחות ומותרות על פי החוק הפדרלי, ויכולות להשיג מגוון מוצרים מכל ספק ויצרן שקיבל אישור ייצור מהמדינה, הרי שהגידול, ההפצה והמכירה של קנאביס לתוצריו אינם מוסדרים ואינם חוקיים. צריך להסתכל מה קורה במדינות שהתירו רק צריכה רפואית. במדינות אלו צד ההיצע נותר בעייתי, כשסוכנויות פדרליות פושטות ועוצרות מגדלים ובעלי חנויות ממכר שלכאורה קיבלו אישור מדינתי. הממשל הפדרלי עושה זאת על בסיס פקודת החומרים המפוקחים (CSA), שהיא החוק שסביבו מעוצבים ונקבעים גבולות המשחק של ניסיונות הרפורמה. עליונותה החוקתית של פקודה זו על חוקי המדינות מסבירה מדוע התהליך איננו לגליזציה, אלא ניסיונות למציאת פרצות במערכת מוגבלת מראש.

הממשל הפדרלי נגד המדינות

בממשל הפדרלי נוצר בלבול רב עקב הרפורמות של המדינות. שני הצדדים מנסים למצוא מוצא מעימות הדדי. התנגשות בין הפדרליזם לעצמאות המדינתית איננה דבר חדש. היא חוזרת אחת לכמה שנים, כאשר בתגובה לרפורמות במדיניות הקנאביס על ידי המדינות מגביר הממשל את מאמצי האכיפה, על ידי פשיטות ומעצרים בפרופיל תקשורתי גבוה. התנהגות זו הייתה עקבית וברורה בעידן בוש, ופחות מזה בתקופת ממשל אובמה הראשון. הייחוד במהלך של קולורדו וושינגטון הוא בכך שהוא חידד והחריף את העימות הזה, והציב סימן שאלה גדול ביחס לצעדים העתידיים שינקוט הממשל.

כיצד עשוי ממשל אובמה להתנהג בעתיד הקרוב? ההערכות הן סותרות ובעצמן מבלבלות, נוכח הצהרות לחוד ומעשים לחוד. מצד אחד הממשל מפרסם הצהרות על גיבוש אסטרטגיה חדשה להתמודדות עם בעיית הסמים, שהוא מגדיר כאסטרטגיה חדשה למאה ה-‏21. לפי האמור המוקד יעבור לטיפול בצד הביקוש, טיפול בהתמכרויות, ומניעה. אבל דרישת התקציב הפדרלי בתחום ל-‏2014 אשר הוגשה לאחרונה לקונגרס לא ממש מציגה שינוי דרמטי במדיניות. רוב התקציב נותר עדיין ממוקד בטיפול בהיצע, באכיפת חוק ובהדברת גידולים. בנוסף, נראה שהשמחה בקולורדו ובוושינגטון, לנוכח המחשבה שהממשל הפדרלי לא יתערב בחוקים שגיבשו, הייתה מוקדמת. דיווחים שונים מעלים כי סוכנים פדרליים כבר מבצעים מעצרי הרתעה, ואף תפסו רשומות של מטופלים בעלי רישיון לקנאביס רפואי, תחת צו פדרלי נגד הרשות האחראית על רגולציה של מריחואנה רפואית באורגון. לכן האמירה של הנשיא לברברה וולטרס, כי הממשל לא יפעל נגד רצון הבוחרים, עדיין דורשת הוכחה. דומה דווקא שהתנגשות פדרלית־מדינתית נמצאת על הסף.

נקודה זו מדגימה את הבעייתיות הטמונה בניסיונות האחרונים, ומחדדת מדוע התייחסות אליהם כלגליזציה היא בעיקר משאלת לב. שכן אם מסתכלים על לגליזציה כתהליך שדורש התרה חוקית בשני הצדדים, ההיצע והביקוש, הרי שהתרת השימוש האישי איננה לגליזציה, אלא עוד צורה של אי־הפללה. נכון, תיאורטית מותר להחזיק כמה גרמים של מריחואנה (בין 5 ל-‏28, תלוי במדינה) מבלי להיות צפוי לעונש, אבל כדי להחזיק את אותם גרמים, מישהו צריך לגדל, לספק ולמכור אותם. וביחס לנושא זה, כאמור, הממשל לא הצהיר מה תהיה עמדתו. על כן ההכרזות בדבר לגליזציה, וחלומות על תעשיית גראס פורחת, הן קצת מוקדמות, לפחות כל זמן שהממשל מגבש את עמדתו החדשה בנושא.

מבולבלים? זה בסדר. זה מצבם של רוב אזרחי ארצות־הברית, ובפרט של אזרחי המדינות שביצעו רפורמה, כמו גם של הדרגים השונים של המערכת הפוליטית בארצות־הברית. ניתן לסכם זאת כך: למרות שהמדינות ביצעו לכאורה רפורמה ושינו אלמנטים מסוימים ביחס להחזקת מריחואנה, הממשל יכול לכאורה לשתק את החוקים של המדינות ולהפכם לריקים מתוכן, על ידי פעולה נגד המנגנון שאמור להסדיר את גידול הגראס, אספקתו ומכירתו. הממשל לא ממש צריך לרדוף אחרי כל משתמש, כבר כיום הוא לא עושה זאת. מספיק שסוכנים פדרליים יאיימו לעצור את מי שמנפק תעודות אישור רפואי, או את המגדלים, או כל מי שיסייע להם או יממן אותם, כדי לשתק את התהליך ולעקר את הרפורמה מתוכן.

ובכל זאת, שינוי בממשל

לכל אלו שהשמיעו כעת קולות אכזבה, אל יאוש. שכן המשמעות של הבלבול הזה היא שזה גם לא סוף הסיפור. יש גם נקודות אור באופק, למי שמחזיק אצבעות בתקווה ללגליזציה או רגולציה של מריחואנה בעתיד הקרוב. הנקודה הראשונה, כאמור, היא אותה הצהרה של הממשל על אסטרטגיה חדשה לטיפול בבעיית הסמים. כאמור, תקציבית לא רואים שינוי מהותי, נכון לעכשיו. אבל נראה שאת בלוני הניסוי לאפשרות שינוי המדיניות בוחר הממשל להפריח דווקא דרך בכירים, כמו ראש המשרד הלאומי למדיניות הסמים (צאר הסמים קרליקובסקי), שלפני כשנה התבטא בדבר הצורך לשנות חשיבה ולעצב מדיניות שתתמקד במניעה, טיפול ושיקום. הצהרה חדשה ומעניינת יותר שלו היא כי "מדיניות הסמים צריכה להיות מבוססת על מדעי המוח ולא על מדעי המדינה". זו קריאה לנטרל את הדיון מהתבססות על אמונות פוליטיות, ולבסס אותו על עובדות מדעיות. עבור מי שעוקב אחר חשבון הטוויטר של המשרד שבראשו עומד קרליקובסקי, אין בכך חדש, שכן חשבון זה נוטה לפרסם לאחרונה הצהרות שמעידות, לכל הפחות מבחינת הרצון, כי הממשל מכוון למדיניות המבוססת על מניעה, גמילה ושיקום ולא על מעצרים וכליאה.

סמל המשרד הלאומי למדיניות סמים

במקביל להצהרה זו הכריז קרליקובסקי על הקצאת מענק מיוחד לטיפול שיפנה מכורים לגמילה ולא לבתי כלא. מענק זה, יחד עם הגדלת היקף האנשים שיוכלו לקבל טיפולי גמילה במסגרת רפורמת הבריאות החדשה, מחזקים את הסברה שממשל אובמה השני אכן עשוי ליצור שינוי כיוון משמעותי במדיניות הסמים. נקודה מעניינת נוספת, שדווקא לא זכתה להד ציבורי נרחב, הייתה מכרז שפרסם הממשל, דרך המרכז הלאומי לחקר התמכרויות (NIDA), לביצוע מחקר שמטרתו המוצהרת "בחינת ההשפעות של לגליזציה של מריחואנה בארצות־הברית" (לגליזציה בהיקף כלל לאומי). לפי הפרסום, הכוונה במינוח לגליזציה היא ככל הנראה, הפיכת המריחואנה לחומר מפוקח בדומה לאלכוהול. עצם נכונותו של הממשל לפרסם מכרז שכזה, ולהעלות זאת כמדיניות שניתן לשקול ולדון בה, היא חדשנית, ועד לפני מספר שנים קשה היה להעלות זאת על הדעת.

לצד התפתחויות אלו בממשל, בקונגרס נראים מאמצים להעביר חוקים שונים שיגנו על חוקי המדינות בברית מפני התערבות הממשל הפדרלי. כרגע עומדים בפני ועדות הקונגרס מספר חוקים שמנסים לגשר על הפער שבין החוק הפדרלי לבין חוקי המדינה. הדיון הוא בשאלה האם יהיה חוק פדרלי שמתיר לכל מדינה להחליט על מידת הלגליזציה בתחומה, כולל פיקוח על גידול ומכירה, ובכך יגדיר גבולות משפטיים ברורים שיגנו על ספקים ומשתמשים; או חוק מרחיק לכת יותר, שיוציא את המריחואנה מפקודת הסמים המסוכנים הפדרלית ויהפוך אותה לחומר מקוטלג ומפוקח כמו אלכוהול. ההערכות הן שלמרבית החוקים במתכונתם הנוכחית סיכויים נמוכים להתממשות, על אף שיזמו אותם חברי קונגרס משתי המפלגות.

האם יש לממשל ברירה?

מכל זה עולה תמונה המבהירה כי הכדור נמצא בידי הממשל. אם הממשל יחליט להיאבק ביוזמות המדינתיות, הוא עשוי למצוא עצמו יוצר יותר נזק מתועלת. אמנם, לפי החוקה, החוק הפדרלי ופקודת הסמים הבלתי־חוקיים עליונים על חוקי המדינות, ולממשל הפדרלי הסמכות לאכוף אותם גם נגד פעולות שהן לכאורה חוקיות תחת החקיקה החדשה במדינות. אך מנגד אין לממשל הפדרלי דרך ממשית להכריח את המדינות ליישם חוקים פדרליים שהן אינן מעוניינות בהם. כלומר, הממשל יכול לאכוף בעצמו באמצעות סוכניו את סמכותו באותן מדינות כקולורדו וושינגטון, אך הוא אינו יכול לחייב את בתי המשפט והמשטרה שלהן לשתף עמו פעולה במאמצים אלו.

לכן, במידה שהממשל יחליט להיאבק ברפורמות שביצעו המדינות, סביר להניח שהוא יתמקד במגדלים, במשווקים ובפקידות המדינה שאמורה לפקח על הרגולציה של שוק המריחואנה. התמקדות שכזו עלולה להתפוצץ לו בפנים, שכן היא עשויה ליצור דווקא שוק בלתי מפוקח של גידול פרטי ופיראטי. התפתחות שוק לא מפוקח שכזה דווקא תגביר את התופעות שמהן חושש הממשל, כגון: זליגת מריחואנה למדינות אחרות, מכירה לבלתי מורשים (היינו קטינים), תיירות סמים ואלימות גוברת. במאמר מקיף על הנושא שפרסם מכון ברוקינגס מתוארת הסיטואציה כדילמה: המדינות שהחלו בתהליך אומרות לממשל הפדרלי "החוקים שלנו כבר כאן. האם הממשל רוצה הסדרה ורגולציה, או המשך הכאוס?"

מעבר להיבט פרקטי זה, לנשיא עשויה להיווצר בעיה פוליטית באותן מדינות ובמדינות אחרות בברית. הממשל והנשיא עשויים להצטייר כמי שפוגעים ברצון הדמוקרטי של המצביעים. למרות שכבר נבחר מחדש, אובמה מסתכל קדימה לבחירות אמצע הקדנציה. לכן דיווחים תקשורתיים על התנפלות סוכנים פדרליים נגד מה שנתפס עתה כרצון הבוחר עשויים להוביל לתרעומת פוליטית ולפגוע בממשל בבחירות הבאות לקונגרס. אם כן, מה מדרבן ומה מעכב את הממשל מלהגביר את האכיפה? המאמר של מכון ברוקינגס טוען כי הגורם העיקרי הוא האופן שבו מקפידות המדינות על יישום מנגנון הפיקוח שהן הגדירו בחוקים החדשים. הניסיון המצטבר ממדינות שביצעו לגליזציה רפואית הראה כי אלו שיישמו ביתר נוקשות את מנגנוני הפיקוח היו נתונות פחות לפשיטות ולהתערבות פדרלית, ולהיפך.

מכל מה שתואר עד כה עולה כי בממשל אובמה, בניגוד לממשלים קודמים ועל אף הבלבול, ישנה נכונות רבה יותר לרגולציה מוגבלת של מריחואנה, כל זמן שהיא נאכפת בנוקשות. הממשל, למרות התנגדות ראשונית לרפורמות של קולורדו וושינגטון, שנתפסו בעיניו כמרחיקות לכת, יכול למצוא מרווח תמרון פוליטי, בין אם על ידי חקיקה מתאימה בקונגרס, או על ידי פרשנות גמישה לפקודת החומרים האסורים.

מארצות־הברית לשאר העולם

לדרך שבה יפתור הממשל את הכאוס והסכיזופרניה המתחוללים בתחום עשויות להיות השלכות גם על מדיניות הסמים הבין־לאומית. מדוע?

פקודת החומרים האסורים בארצות־הברית נשענת על אמנות בין־לאומיות, שעליהן מתבסס משטר הפיקוח הבין־לאומי על סמים. לא ניכנס כאן לעיסוק באלו, רק נאמר שיש שלוש אמנות מרכזיות, כשהחשובה והבסיסית ביניהן מכונה "האמנה היחידה" מ-‏1961. אמנה זו היא הבסיס לכל פקודות החומרים האסורים, כולל זו של ישראל. אם הממשל יצור שינוי מהותי במדיניות ארצות־הברית, באופן שיתנגש עם משטר האמנות, צפויה לו בעיה דיפלומטית־מדינית במערכת הבין־לאומית. התהליכים בארצות־הברית סביב שאלת הלגליזציה יחדדו גם מחלוקת מול מדינות אחרות, בעיקר באירופה ובאמריקה הלטינית, שנחשבות למובילות ביחס ללגליזציה של מריחואנה.

התהליכים בארצות־הברית משפיעים בשני אופנים על המצב הבין־לאומי. ראשית, המצב הנוכחי בארצות־הברית יקשה על הממשל להמשיך בוויכוח עם מדינות אלו. בשני העשורים האחרונים נהג הממשל לנגח ולצאת בבוטות נגד מדינות, בעיקר באירופה, שהתנסו ברפורמות של מריחואנה. כעת הוא יתקשה לבוא אליהן בטענות ובדרישות שלא לחרוג ממשטר האמנות, שעה שמדינות בארצות־הברית עצמה פורצות גבולות וקוראות תיגר על אותו משטר. כל ניסיון ליישב את הדואליות בארצות־הברית יצריך גם התמודדות עם הדרישות לשינוי האמנות הבין לאומיות. גם ניסיון חלקי לשנות את מעמדה של המריחואנה בפקודת הסמים של ארצות־הברית, ולהפכה מחומר אסור לחומר מפוקח, הוא בעייתי. שכן באמנה הבין לאומית לא רק שהקנאביס נמצא ברשימת החומרים האסורים, אלא האיסור עליו מעוגן בסעיפי בסיס של האמנה. כדי לשנות את מעמדו המשפטי בסעיפי בסיס מתחייב שינוי של האמנה וניסוחה מחדש.

שינוי של האמנה הוא כבר סיפור מסובך של דיפלומטיה בין־לאומית. אולם הוא פועל במקביל לתהליכים הפנימיים בארצות־הברית. כך שנוכח השינויים במציאות הבין־לאומית עשוי להיווצר מצב שבו ארצות־הברית תיאלץ ללכת לקראת אותן מדינות בעולם שהיא מחשיבה כבנות ברית, ושעמדתן ותמיכתן בשלל תחומים חשובות עבורה. או, בתמצית, יתכן שכדי לשמר את משטר הפיקוח ואת המאבק בשאר סוגי הסמים תגמיש ארצות־הברית את עמדתה ביחס לפיקוח הבין לאומי על מריחואנה. נקודה זו חשובה במיוחד, כי הגורם המשמעותי והמשפיע ביותר על מדיניות הסמים הבין לאומית הוא ארצות־הברית. אם לוקחים בחשבון את התגברות הקולות לשינוי בארצות־הברית ומחוץ לה, אפשר להסתכל על עצרת האו"ם המיוחדת לנושא הסמים, המתוכננת ל-‏2016, כנקודת זמן מעניינת שבה יעמוד העניין למבחן, וכנקודת זמן פוטנציאלית לשינוי משמעותי.

הערה אחרונה, איך לא, על ישראל. איך כל זה ישפיע עלינו? בטווח הזמן הקצר קשה לומר שישפיע. המערכת הפוליטית בארץ כמעט אינה מודעת לתהליכים המתרחשים בארצות־הברית ובמערכת הבין־לאומית. הממסד הרשמי ממשיך לדבר באותן אמירות ובאותם קווי מדיניות נוקשה, המבוססת על אידאות ולא על עובדות. אפילו רק בהיבט של לגליזציה רפואית מוצאים בעיקר המשך של פחד לעסוק בנושא ממקום מבוסס עובדות. הנושא איננו מעניין איש, והרווח הפוליטי בו מינורי, למעט בקרב מספר פוליטיקאים אמיצים בימין ובשמאל שבהחלט חותרים למדיניות מפוכחת יותר. אבל תקווה, למי שמחפש אותה, אפשר לתלות בנטייה הישראלית לאמץ ולחקות נורמות אמריקאיות. העדר המדיניות הישראלית הוא זה שהוביל אותה לאמץ את המדיניות האמריקאית הנוקשה. יתכן שבעתיד אותו קו של חיקוי ואימוץ יוביל גם לשינוי לעבר מדיניות מודעת יותר, מבוססת־עובדות, ליברלית ופרגמטית יותר – אם לא בסגנון אירופי, אז לכל הפחות בסגנון של "רֶגוּלֶגָליזציה" עליה בישרו קולורדו וושינגטון.
קישורים
הפרסום בבלוג "עשבים שוטים"
חוק הלגליזציה בקולורדו
רוב האמריקאים בעד לגליזציה - האפינגטון פוסט
אסטרטגיה חדשה למאה ה-‏21 - המשרד הלאומי למדיניות הסמים
אובמה סובלני לרפורמה - בראיון לברברה וולטרס
חשבון הטוויטר של המשרד הלאומי למדיניות הסמים
מאמר של מכון ברוקינגס
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הממשל לא יתערב 617159
אם הוא היה רוצה להתערב הוא היה עושה זה כבר מזמן במדינות שמוכרים מריחואנה לשימוש רפואי. בפועל, יתערב או לא זה לא ממש ישנה כי המכירות פורחות והאכיפה מועטה גם ככה. מה שכן יקרה כנראה זה שברגע שיראו כמה כסף נכנס למדינות השונות ממכירה חוקית של מריחאונה, עוד ועוד מדינות יעבירו חוקים דומים.
הממשל לא יתערב 617160
גיל שלום. קשה לי להסכים אתך וגם הנתונים אומרים אחרת ביחס להתנהגות הממשל הנוכחי. בכל הנוגע למריחואנה רפואית, הממשל פועל בעיקר במדינות בהן מערכת הרגולציה "חפפנית" כמו במקרה של קליפורניה ש"סובלת מנחת ידם" של הסוכנים הפדרליים יותר מכל מדינה אחרת בברית שאפשרה מריחואנה רפואית.

לראייה גם עצם כך שהממשל של אובמה לא פועל פחות ואף מחריף את המאמצים ביחס לקודמיו. מוזמן לקרוא עוד פה בפוסט בHP
בכל מקרה, קשה לקבוע מה תהיה ההתפתחות העתידית והמאמר בעיקר נועד להציג את התסבוכת הפוליטית-חוקתית שהמצב והשינוי גוררים אליה בארה"ב.

ביחס לטענה בדבר הרווח המסחרי כמניע, למרות הרצון להאמין ששוק מריחואנה פורח הוא תחלואה לכל בעיות הכלכלה, מודלים שנעשו הראו שהתרומה שלו לא באמת כזו משמעותית, כולל מחקר מקיף של RAND על אפשרות כזו. הנה כמה סיבות לדוגמה, ושוב ההשוואה לשוק אלכוהול מפוקח נדרשת.
1. בניגוד לאלכוהול, לא בעיה לגדל לבד בבית ולחסוך לעצמך את הכסף.
2. כמויות מסחריות - בניגוד לאכוהול, אנשים לא מעשנים בכאלו כמויות. תחשוב כמה ג'וינטים את צריך כדי לתפוס ראש וכמה כוסות וויסקי/בירה.
3. הקף קהל היעד. בהינתן שאתה/המחוקק רוצה להגביל את השימוש מנוער (כמו באלכוהול) השוק לגראס בקהלים מבוגרים יותר הולך ומצטמצם, בטח כשעוברים את גילאי ה20, בעוד באלכוהול אלו גילאים שממשיכים לשמור על דפוסי קנייה גבוהים.

אלו ועוד גורמים לא בהכרח יהפכו את התעשייה לעסק עצום, אם כי בהחלט יש בו מקום לרווח, אך לא כזה שיצמיח תעשייה עם לובי חזק כמו של הטבק/אלכוהול.
מגזין קנאבי 617170
את מרבית הקישורים שצירפת למאמר ניתן למצוא בעברית באתר מגזין קנאביס.
כיף לא רפואי 617171
מעניין אותי לראות איך שוב ושוב עולה הטיעון של שימוש רפואי. מבחינת השימושים הרפואיים, רוב מה שהופך את הקנביס לנגזרותיו לסם אהוד על משתמשיו הוא תופעת לוואי לא רצויה (היית רוצה תרופה שמונעת ממך לנהוג לאחר נטילתה?) ואכן לא מעט מהמחקר בתחום מתמקד בנגזרות הפחות בעייתיות. השוו גם לאופיום.
כיף לא רפואי 617173
(קח כדוגמה דקסמול קולד לילה - תרופה מאד נפוצה‏1 שהיא שילוב של פאראצטמול וחומרים אחרים שמקלים על צינון ונזלת - שההנחיות על הקופסא שלה אומרות שהיא מרדימה ולכן מומלץ לא לנהוג בהשפעתה.
אני די משוכנע שיש עוד כמה וכמה כאלה. כשאני חולה, אני רוצה תרופה שמרפאת אותי ומונעת כאבים, היא לא אמורה לאפשר לי לשחק טניס וללכת על חבל מעל הגראנד קניון תחת השפעתה).

1 נדמה לי שאפילו ללא מרשם
כיף לא רפואי 617175
אבל היית צריך להתאמץ. יש גם את ''דקסמול קולד'' שלה אין את המגבלה הזו. היית מעדיף תרופה ללא תופעת הלוואי הזו.
כיף לא רפואי 617177
אתה יודע, לקחת תרופה ללא מרשם נפוצה לנזלת זה הכי לא להתאמץ שאפשר. אם מה שאתה אומר היה נכון אז לא היו מוציאים בכלל את גרסת הלילה. אני מניח שמי שצריך קנאביס לשימוש רפואי, סובל ממשהו קצת יותר חמור מנזלת, והשאלה אם לקבל תרופה או לקחת את האוטו לנסיעה עם החברה על החוף הרבה פחות רלוונטית בשבילו.
בקיצור, טיעון הנהיגה נראה לי טיעון משני ביותר בפולמוס הזה, מה שלא אומר שאין טיעונים חזקים הרבה יותר.
כיף לא רפואי 617178
הנקודה היא שהמחקר הרפואי מנסה להוציא את הכיף מהקנבואידים כי הכיף הוא תופעת לוואי לא רצויה. נראה לי די סביר שעוד כמה שנים יהיה קנבואיד שממלא את כמעט כל תפקידיו הרפואיים של הקנביס אך ללא תופעות הלוואי. מה יעשו אז כל הסטלנים שמשתמשים היום בתירוץ של מרשם רופא?
כיף לא רפואי 617179
יעברו לתירוצים אחרים כנראה, ממילא נדמה לי שהן כמותית והן עקרונית אחוז המתכסים בתירוץ הזה קטן למדי.
כיף לא רפואי 617180
זו נקודה מעניינת, שכן המחקר הרפואי בהחלט מנסה לסנטז את החומר. הבעיה היא שלTHC במינונים שונים תפקיד ביחס לתרופות שונות, אבל אין לו רלוונטיות לדיון הרחב במריחואנה רפואית כאשר לא מעט מהמדינות בעולם נעות ללגליזציה, או רגולזציה שפשוט תאפשר למי שרוצה להשתמש, ללא ההתוויה הרפואית .

הבעיה עם ההתייחסות לנושא איננה עניין רפואי רק. הגדרת סם, או חומר ממכר היא לא ומעולם לא הייתה עניין מדעי, אלא עניין פוליטי חברתי. לכן בלי קשר למריחואנה רפואית, מה שישנה את הסטטוס התייחסות לגראס בכלל, לא יהיה היכולת לסנטז או לא את המרכיב הרפואי, אלא תפיסה של משמעות החומר בכל חברה נתונה. שינויי במדיניות הכלל עולמית גם עתיד להתרחש, כתוצאה משינויים באילוצים הבין לאומיים.

מה שרוצה לומר הוא, שלהתייחסות לנושא אין בהכרח עמדה של בעד/נגד הסטלנים, אלא של השפעת הקוטקסט הפוליטי הפנימי בארה"ב והבין לאומי על מדמות בתחום.
כיף לא רפואי 617181
קנביס אינו רק THC כמו שאופיום אינו רק מורפיום.

והנה עמדת "הכל יחסי" ו"הכל פוליטי".
כיף לא רפואי 617184
כמובן שלא רק THC אלא שלל מרכיבים, אבל זה לא משנה את העובדה שבמדינות בהן כבר יש הקלה משמעותית ביחס לשימוש במריחואנה השימוש, אין ממש ביקוש רפואי, שכן אנשים משיגים את זה בעצמם וללא הדיון במשמעות הרפואית. כלומר ככל שהמדינה ליברלית יותר כלפי השימוש הכללי במריחואנה, ככה הדיון במריחואנה כחומר רפואי הולך ודועך.

וכן, הכל יחסי והכל פוליטי. בישראל גאת היא חומר חוקי. באירופה היא מקוטלגת כמו מריחואנה. אני לא בא לטעון בעד או נגד לגליזציה של חומר כזה או אחר, אלא אומר שההגדרה של מה הוא חומר ממכר, מה היא התמכרות ומה מזיק, היא עניין חברתי תרבותי.
כיף לא רפואי 617189
האם נראה לך שהירואין היה מתאים להגדרה שלך לפיה הגדרתו כממכר ומזיק היא עניין חברתי ותרבותי?
כיף לא רפואי 617191
הרואין מהיר יותר מאלכוהול כדרך להתאבדות איטית.
כיף לא רפואי 617192
בדיוק בגלל זה הבאתי אותו כדוגמה.
כיף לא רפואי 617195
ועדיין התמותה מאלכוהול גבוה עשרות מונים מהרואין. אני לא מצדיק שימוש בהרואין, אבל מבחינת נזק לפרט ולחברה, אלו של אלכוהול חמורים פי כמה.

כמו שציינתי בתגובה אחרת, הרואין נמצא במגמת ירידה באירופה למשל. רוב המכורים שמשתמשים בו הם מכורים ''ותיקים'' שיודעים להשתמש ודואגים למינונים וחיים עם ההתמכרות כבר שנים רבות. למעשה הרואין זה כבר סם של ''פעם'' שלא מושך משתמשים, שברובם עוברים לסמים חדשים, אחרים, רובים עדיין לא תחת הגדרת הלא-חוקיים.
כיף לא רפואי 617196
גם התמותה מתאונות דרכים גבוהה מהתמותה מרצח. האם זה אומר שנזקן של תאונות לפרט ולחברה גדול משל רצח? האם זה אומר שרצח ונזקו הוא תלוי תרבות וחברה?
כיף לא רפואי 617205
הייתי אומר שכן.
כיף לא רפואי 617207
פרט נמק והסבר (אם בא לך כמובן).
כיף לא רפואי 617194
לחלוטין.
הרואין הוא זיקוק "אפקטיבי" יותר של אופיום כשבאופן אירוני המציאו אותו לטפל בהתמכרויות לאופיום של חיילים ממלחמת האזרחים בארה"ב ולקח כמה עשרות שנים עד שהוגדר כחומר לא חוקי וממכר. יש חומרים שפעולתם הממכרת מהירה יותר ויש חומרים שפחות, בנוסף, יש בלבול בין התמכרות לתלות, אלו לא בהכרח אותו הדבר.
בכל מקרה, הרואין ממש איננו סם נפוץ במובנים המודרניים הנוכחיים, בטח לא בהשוואה לסמי מהנדסים (הנפוצים ביותר כיום) או התמכרות לתרופות חוקיות, שהיא הבעיה המרכזית כיום באירופה ובארה"ב ויותר מקרי מוות מקושרים אליהם מאשר להרואין, מריחואנה ואחרים, שלא להזכיר סיגריות ואלכוהול.
במדינות אירופה יש אנשים שמכורים להרואין כבר עשרות שנים שחיים עם ההתמכרות ומנהלים חיים (כמעט) נורמטיביים תחת פיקוח של רשויות הבריאות. לכן מה הוא מזיק היא בהחלט הגדרה של צורך פוליטי או תפיסה חברתית. גש לבוליביה וראה את המעמד של עלי הקוקה, לך למחוזות הריף במרוקו וראה מה משקלו התרבותי של חשיש/גראס.

כל חברה קובעת לעצמה את ההתייחסות/סובלנות לסוגי חומרים שונים, לכן במדינות בהן החברה נתונה בשינוי תרבותי/חברתי מתמיד (לרוב מדינות מערביות) גם שאלת ההגדרה וההתייחסות משתנה תדיר על מנעד זמן רחב.
כיף לא רפואי 617197
ההרואין נחשב בזמן פיתוחו תחליף לא ממכר של המורפין (אני מניח שהתכוונת למורפין ולא לאופיום באופן כללי) והוצע בתרופה להקלת שיעולים וכן לעזרה בטיפול בהתמכרויות במורפין (כמו מתאדון ודומיו היום). הטעות התבררה תוך מספר שנים וחברת באייר הפסיקה לשווק אותו ככזה לאחר קצת יותר מעשר שנים. לקח יותר זמן לאסור על שימושו מכיוון שהחקיקה לאיסור על שימוש בסמים לא הייתה קיימת והתפתחה באותן השנים. הסמים האופיאטיים (אופיום ולאחר מכן הרואין) היו מהסיבות החשובות לחקיקה הזו.
כיף לא רפואי 617201
אני שב וממליץ על הרומנטיקה של האופיאטים

תקציר למי שלא יודע לקרוא : הרואין לא מי יודע מה ממכר אלא התפתחה סביבו אגדה רומנטית
כיף לא רפואי 617204
אתה צודק ביחס למורפין, אני השתמשתי בשם גנרי. מורפין, אופיום, ולהבדיל קוקאין בתצורות שונות שמשו בארה"ב ובאירופה כתרופות פטנט (לא במובן של היום) כסוג של מרקחת זמינה ללא מרשם שניתן לקנות בכל מקום לשלל בעיות מכאובים (כולל מריחת מעט מורפין על שיני ילדים להרגיע אותם כשאמא הולכת לעבודה במפעלים של עידן מהפכת התיעוש).
אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לעליה באפקטיביות של הרואין היה עניין טכני פעוט: המצאת המזרק....היכולת להעביר כמות מזוקקת ישירות למחזור הדם בניגוד לדרכי ההחדרה הקיימות, היא שהביאה לעליה באפקטיביות (וגם בקטלניות) של החומר.

ביחס לטענה שלך על באייר, סליחה שאני מכנה זאת כך, אבל אלו אגדות עם אורבניות. מה ששינה את היחס להרואין/מורפין/וקקאין בארה"ב ואחר התפשט לשאר מדינות המערב, לא היה גילוי של הרופאים, אלא תהליך הקשור לשינוי תרבותי של התגברות הפורטיניות בארה"ב בעיקר, שהשתלב בחששות חברתיים נוכח גלי הגירה המוניים ששטפו אותה אז. הגעת הסינים הביאה לשינוי ביחס לאופיום על נגזרותיו, מאוחר יותר, החשש ממהגרים מקסיקנים ולהבדיל מהמיעוט של השחורים תרם את חלקו בשנות ה20 של המאה ה20 ביחס למריחואנה וקוקה. מניעים אלו הפכו את החומרים הללו ממשהו שבמאה ה19 נתפס כמזור לעקרות בית מצוברחות והיסטריות של משבר אמצע החיים, לחומרים שיוחסו כמחוללי פשיעה, אלימות עבריינות ו"טרוף רצחני".

אני לא בא להציג את הסמים כיום או אז כמשהו מועיל בהכרח, או לתת להם הילה של משהו שיש למכור על המדף בסופר, ממש לא. אני כן טוען, שלדון בסיכונים של סם, בהשפעות שלו, עד כמה הוא באמת ממכר או לא, ללא הקונטקסט החברתי, פוליטי, תרבותי היסטורי, זו טעות שמובילה לדיון מבוסס דוגמות ואידאות מוסריות ולא עובדות מדעיות אמינות.

אגב, ביחס לטענה על הליך החקיקה. זו החלה ב1914 עם חוק האריסון והתפתחה ככל שהנורמה החברתית פוליטית התפתחה, כך שגם החקיקה לא בהכרח הייתה קשורה למציאות אובייקטיבית של השפעות הסם, אלא של רצונות ומניעים חברתיים פוליטיים. באשר לחברת באייר, אני מזכיר לך שהיא הייתה חברה גרמנית, לכן הרלוונטיות שלה לדיון על ארה"ב אז פחות ואם כבר, לארה"ב טרום מלחה"ע ה1 יחד עם מדינות אחרות היה אינטרס לצמצם את כוחה ושפעתה הכלכלית של גרמניה, דרך הגבלות על הסחר באופיום (אחד המניעים לועידת שנגחאי 1909)
כיף לא רפואי 617226
אני לא יודע למה אתה קורא אגדות אורבניות. באייר שיווקה את ההרואין בתור חומר דומה למורפין שאינו ממכר. בין השאר: לטיפול בשיעול. תוך כמה שנים הסתבר שזה לא נכון. עברו עוד כמה שנים עד שבאייר (חברה גרמנית, לא אמריקאית) הפסיקה לייצר אותו כתוצאה מהלחץ הציבורי.
כמו שאתה יכול לראות משם, ההתנגדות לשימוש בהרואין היתה עוד כשהוא החל לשמש מרכיב מיני רקיחות, בלי קשר למזרקים. לסירופ הרואין נגד שיעול היו תופעות לוואי לא רצויות.

מבין הדברים שכתבת אלו הן העובדות שיכלתי לבדוק בקלות. אני מקווה ששאר העובדות שהבאת נכונות יותר.
כיף לא רפואי 617241
צפריר,
אני אומר אגדות אורבניות, כי לתלות את השינויים ביחס לשימוש בסמים ואת המדיניות הציבורית שהפכה אותם ללא חוקים, רק בגילויים של השפעות ההרואין, הוא להאיר בפנס נקודה מאוד קטנה בתמונה הכללית ולהתעלם ממניעים וגורמים רבים אחרים חשובים יותר.

באייר הפכה את ההרואין לשם ממותג, אבל התכונות והחומר עצמו היו קיימים בשימוש עוד מאמצע המאה ה19 כפי שאפילו בכתבה שלך מצוין. באייר אכן מינפה את העניין מסחרית, אבל לא המציאה דבר חדש מדעית. מכורים למורפין/אופיאטים אחרים (דיאצטלימורפין)היו קיימים קודם, בעיות התמכרות היו ידועות, אז מה בהופעת ההרואין של באייר פתאום שינה את הנורמה החברתית? מעבר לכך, שים לב שבשנים הראשונות המחקרים הצביעו על יתרונות בשימוש מפוקח של הרואין ורק אח"כ הופיעו מחקרים שליליים. (מה שלא מופיע בכתבה וכן נמצא בספרים היסטוריים אקדמיים, הוא קשר בין אותם מחקרים והתנועה הפוריטינית).

יתרה מכך, הכתבה שלך אף מחזקת את שאמרתי, כשהיא מציינת שב1913 הייתה "מגיפה" של מכורים בניו-יורק ופילדלפיה (מה שהיום היסטורית ידוע כבר כהגזמה, המספרים בפועל היו נמוכים משצויר חברתית) ושנה אחר כך ב1914 תחת חוק האריסון נקבע שהרואין יחולק רק תחת מרשם. כלומר, למרות "המגפה" הרואין עדיין הוכר כבעל תכונה רפואית. מה שלא מצוין בכתבה ומראה למה לא כדאי להסתמך על כתבות (טובות ומעניינות, אך חלקיות) מהאינטרנט לנגח עובדות, הוא סיפור הרקע שהתייחסתי אליו קודם, שזה בעיקר ועידת שנחאי 1909 שבה ארה"ב וסין פעלו לצמצם את השימוש המסחרי באופיום ותוצריו שונים (כולל סינטטיים). בהמשך ועידת האג 1912 (הועידה הראשונה שקראה לפיקוח ובקרה על סמים ואופיום בראשם). כל אלו היו גורמים חזקים יותר (בשילוב המגמה הפוריטנית הפנימית שהביאו בשינוי הגישה להרואי וסמים ככלל בארה"ב) מאשר הסיפור השולי של באייר.

אגב, אחד הדברים שדחפו לכל התהליך, היה הכיבוש של ארה"ב את הפיליפינים במלחמה עם ספרד בסוף המאה ה-‏19. מה קשור? המיסיונרים האמריקאים שהגיעו לפיליפינים דיווחו הביתה על בעיות התמכרות קשות של המקומיים לאופיום, זה בשילוב שינוי מגמה בבית, הביאו את הממשל לרצות להשיג יותר פיקוח על הנושא בבית ובזירה הבין לאומית, ממניעים שונים שלא אכנס אליהם כאן והזכרתי קצרות התגובות קודמות. (יש התייחסות מאוד קצרה ושטחית לכך בסוף הכתבה אגב)

בנוסף נכתב שב1913 באייר החליטה להפסיק לייצר הרואין. זה פשוט לא נכון (מוזמן לבדוק אותי). באייר אולי הפסיקה לייצר/למכור אותו בארה"ב, אבל גרמניה באותה וועידת האג 1912 נמנעה מלחתום על האמנה כי התנגדה למגבלות על הייצור הסינטטי של סמים שבו היא ויפן היו מהמובילות העולמיות (בין היתר הרואין). גרמניה נאלצה לחתום על האמנה רק ב1918 כחלק מהסכמי הכניעה שלה בוורסאי. פרט לכך, הרואין הפך ללא חוקי לשימוש עצמי כללי (גם עם מרשם, היינו רק רופא יכל להשתמש ישירות) בארה"ב (כפי שמצוין בכתבה) רק ב1919, יחד עם אלכוהול, שכן המגמה החברתית שהובילה ליובש של אלכוהול, היא גם שדחפה את העמדה כנגד הרואין (וקוקאין ומריחואנה). רק ב1926, הוא הוצא כללית מחוק בארה"ב, 28 שנה לאחר ש"הומצא" על ידי באייר (כלומר נאסר לשימוש רפואי גם על ידי רופאים).

לכן לדבר על תהליך של "מספר שנים שבו באייר הפסיקה לייצר" כתיאור לכלל התהליך של שנוי היחס להרואין וסמים ככלל, מבלי להציג תמונה מלאה, זה לחזק מה שאני מכנה "אגדות אורבניות". זה לפני שדברנו על עצם כך שמחוץ לארה"ב יצור סמים שונים המשיך להיות מקובל וחוקי על אמצע המאה 20 לערך, עד שהתגבשה המדיניות הבין לאומית הכללית נגד סמים. אבל גם אם מסתכלים רק על השינויים בנושא בארה"ב, לתלות הכל במקרה של באייר, זה לא רציני. לכן כיניתי זאת אגדה אורבנית. (מקווה שלא נעלבת).

אם כבר סם שבו באמת אפשר לשים דגש על שינוי המגמה ביחס לתפיסת הסמים בחברה האמריקאית ובחקיקה נגד, אז צריך להסתכל על קוקאין, שיש לו היסטוריה רחבה ולא פחות מורכבת מהרואין וליחס אליו הייתה משמעות גדולה יותר על התפתחות מדיניות הסמים בארה"ב (בראשית המאה ה-‏20) ואח"כ בזירה הבין לאומית.

שבוע טוב
כיף לא רפואי 617242
בנצי, אני מסכים איתך שמסוכן להסתמך על מקורות מהאינטרנט. אני רואה שאתה מאוד מכבד את הכלל הזה וכלל לא מביא מקורות לטענותיך. אתה טוען שבאיר המשיכה לייצר הרואין גם לאחר 1913 בניגוד למקור שיש לנו כרגע, אנא ספק מקור לטענך.

ואגב, תיקון לטעות שלי: טענתי שהחברה הפסיקה לשווק את ההרואין בשנת 1910. טעות שלי. רק בשנה זו היא הפסיקה לשווק אותו בתור תרופה ל[הקלת תסמיני ]שיעול.
כיף לא רפואי 617245
צפריר, יש אנשים שעוד נסמכים על מידע מספרים. אני לא שולל כל מקור אינטרנטי (שכן בפוסטים אני בעצמי ממסמך אותם), אבל אני מציע שלא לראות בהם תכלית הכל.

אתה מוזמן להשאיל מספריות האונ' בת"א/בר אילן/ירושלים את הספרים הבאים, שם תמצא מידע על כל שנכתב על ידי. אם תרצה הפנייה לעמודים ספציפיים, אשמח לתת.

(Porter, Roy and Mikulas, Teich (1995). Drugs and Narcotic in History. (London, Cambridge University Press

טייכמן, מאיר (1989) לחיות בעולם אחר: אלכוהול סמים והתנהגות אנושית (תל – אביב: הוצאת רמות)

Spillane, Joseph. F. (2000). Cocaine: from Medical Marvel to Modern Menace in the United States 1884 – 1920. (Baltimore: Johns Hopkins University Press)

Brunn, Kettil. Pan, Lynn. and Rexed, Ingemar (1975). The Gentleman’s Club: International Control of Drug and Alcohol. (Chicago, University of Chicago Press)

Goode Erich (1993) Drugs in American Society. (New – York; McGraw-hill, Inc.)

כל מה שנכתב פה, מקורו בקריאתם ואחרים נוספים....

אתה כמובן זכאי לחשוב שאני עד כדי כך משועמם להמציא ספרים. בעוונותי, אני לא נוטה למסמך את דברי בנושא על כל לינק שאני מוצא. זכותך לערער על בסיס הידע שלי בדרישה למקורות אינטרנט, אבל אני לא בהכרח (לרוב לא) בונה את הידע שלי עליהם. זכותך לקבל, לדחות, לזלזל, או להתעלם מהעובדות שהצגתי למרות שלא כל אחת מונחת על לינק.....

אגב, בלינק שלך מדובר על זה שבאייר החליטה על ההפסקה של היצור רק ב1914 טרם המלחמה. מדוע לפני ומה קרה אחרי? חשוב האם מלחמת העולם ה1 יש קשר לכל העניין. אתה תמצא שלאחר המלחמה חברת באייר בארה"ב הוחרמה והועברה לידיים אמריקאיות כפיצוי על נזקי המלחמה (כמו בצרפת ובריטניה) באייר הגרמנית בתקופה שהתאוששה מהמלחמה בשנות ה20 וה30 ייצרה הרואין ותוצר נוסף בשם אוקסיקודון (שלא שווקו בארה"ב, אבל אם תתעניין, קרא על מגפת ההרואין שזה יצר במצרים דווקא בשנות ה20'). מה שכן אולי הייתי צריך לדייק ולומר (מתנצל) שהיא עשתה זאת תחת IG FARBEN שבלעה אותה לאחר המלחמה כשחברות התרופות הגרמניות התארגנו מחדש. הן אגב גם ייצרו (משנות ה30') מתאמפטמינים שקיבלו במחה"ע ה2 את הכינוי גלולת הטייסים, אחד הסמים הלא חוקיים הפופולריים ביותר כיום.

בין אם תבחר לקבל את דברי או לא, אתה מתעלם מהנקודה המרכזית שלי, שבאייר עצמה (ויצור ההרואין שלה) לא הייתה הציר המרכזי לשינוי במדיניות כלפי סמים בתחילת המאה ה20, אלא כפי שטענתי כמה תגובות קודם, שהתמונה מורכבת משינוי בכמה גורמים רבים (חברה, תרבות, פוליטיקה וכו') שאתה לא מכסה בהתמקדות הצרה בסיפור הנחמד, אך שולי של באייר בכלל התפתחות המאבק כלפי סמים בראשית המאה ההיא.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים