אני מתנצלת מראש: אני יודעת שהביקורת הזו לא תישמע כמו ביקורת. היא תישמע כמו אקט יחצ"ני. אבל תשמעו משהו מצחיק: ישבנו שלושתנו באולם קטנטן, נטול צופים כמעט לחלוטין (ובלב כבד נאלצנו אנחנו למלא את החסר ולהיות 'האידיוטים בשורה מאחורה') ועם דביל אחד מונשם פלאפון. ישבנו, ולא הסכמנו לצאת. עד כדי כך הסרט היה טוב. אפילו אני, הקשה לריצוי, התמוגגתי בכל שניה ושניה של "צ'יקן ראן" ("מרד התרנגולים", בשבילכם). מזמן לא ראיתי סרט שהתעלה על עצמו עד כדי כך.
כשיצאנו כבר מהאולם, הביטו בי שני חברי וחיכו שאני אשמיץ, שאקטול, כי זה מה שאני עושה תמיד, גם כשנדמה להם שאהבתי סרט. יוק!
"אהבתי", הודעתי להם בפנים זורחות. "כן, אבל בביקורת זה יישמע אחרת" הם אמרו בארשת יודעת כל.
ניסיתי. באמת שניסיתי לכתוב משהו רע. זה פשוט לא הצליח...
אז אוקיי. לטס טוק ביזנס: על מה בעצם כל המהומה?
ג'ינג'ר היא תרנגולת - אחת מיני רבות - בחווה של מר וגב' טווידי. אבל היא לא מרוצה בחלקה. היא לא חושבת שכל עתידה מסתכם בהטלת ביצים. וזאת עליכם לדעת: תרנגולת שלא הטילה ביצים במשך ימים מספר, הופכת למאמא עוף על שולחנם של זוג החוואים.
אבל ג'ינג'ר מנסה לברוח בשלל דרכים יצירתיות, ומתוך חוש אחריות, היא רוצה לארגן לבריחה את כל הלול. סצינת הפתיחה, כך לוחשים, תסעיר את כל מי שראה את "הבריחה הגדולה". אבל היא נהדרת גם עבור חסרי ההשכלה שלא צפו באותו סרט.
והנה, משאפסו הרעיונות לבריחה מגיע נס משמים (תרתי משמע): רוקי, החלום הכל־אמריקני.
עבור התרנגולות הבריטיות (אח! איזה מבטא נפלא יש להן!) התמימות, רוקי הוא התגשמות כל חלומותיהן הרטובים. היחיד שנשאר עויין הוא פאוולר הגבר הזקן - חייל לשעבר בחיל האוויר של הוד מלכותה.
ג'ינג'ר מסכימה להסתיר את רוקי, ובתמורה עליו ללמד את התרנגולות לעוף. לכאורה נחמד, אבל העניינים מסתבכים כשגב' טווידי מחליטה שהיא יכולה להרוויח יותר: למה למכור ביצים אם אפשר להכין פשטידת עוף? וכך היא מזמינה מכונה להכנת פשטידות, שמעמידה בסכנה את קיומו של כל הלול.
מה יהיה?
עוף קורס, הסוף טוב, אבל הביצוע... הביצוע... אוה! כל רגע מביא עימו הפתעות לרוב, כל רגע טוב יותר מקודמיו.
והאם הזכרתי כבר שהתרנגולות מכויירות בפלסטלינה? טוב נו, כאילו שבכלל יכולתם שלא לשמוע שהסרט נעשה על ידי יוצריהם של וואלס וגרומיט. דווקא השימוש בפלסטלינה עוזר לנו לצפות במשחק טוב הרבה יותר ממה ששחקני הוליווד (ואנגליה) מפיקים מעצמם (ושימו לב להבעות הפנים והרמות הגבה של התרנגולות. מהפנט).
הסרט משופע בבדיחות, ותאמינו או לא - מדובר בבדיחות חכמות ו... הפתעה: כן, הן גם מצחיקות.
מל גיבסון, עכשיו משנחסך מאיתנו הכורח לראותו, עושה עבודה נפלאה, וכמוהו השחקניות שמדבבות את הגלרייה הכל־כך צבעונית של דמויות התרנגולות, החל בתרנגולת הספק־תמימה־ספק־סתומה וכלה באינג'ינירית הממושקפת והאויש־איזה־מפגרת־אני־איך־לא־הבנתי־את־זה־קודם.
התפתחות העלילה אמנם צפויה במקצת (שלא לומר שבלונית), אבל ממתי אכפת לכם מעלילה מתוחכמת?
עזבו, רוצו לסרט, ולו רק כדי ללמוד על השימושים השונים והמועילים לפסלונים הקטנים של גמדי גינה, או כדי להשתתף עם ניק ופטשר בוויכוח המשעשע־מטופש אך הגיוני להפליא, איך מקימים לול: מביצה ממנה תבקע תרנגולת, או מתרנגולת שתטיל ביצה.
ביקורת זו התפרסמה באתר ביקורות הסרטים החדש "עין הדג"
|
קישורים
עין הדג - אתר ביקורות הסרטים בעריכת רד פיש. לכו לראות!
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש