מלחמת יום כיפור הותירה אחריה שורה ארוכה של קברים, צלקות וסימני שאלה. אחד מסימני השאלה האלה, אשר דומה כאילו הוא רק תופח עם השנים, נוגע לאשרף מרואן – חבר הצמרת המצרית דאז ששימש כסוכן המוסד הישראלי. חידת נאמנותו האמיתית, כמו גם נסיבות מותו אפופות המסתורין, ממשיכות לעורר מחלוקות היסטוריות, אישיות ומשפטיות עד היום. בספרו החדש והמרתק "המלאך: אשרף מרואן, המוסד והפתעת מלחמת יום כיפור" מגולל אורי בר־יוסף את פרשת חייו של מרואן ומנסה להכריע בכמה מן התעלומות הקשורות בה, תוך שהוא מסתמך על פרסומים גלויים, מסמכים ממשלתיים, וראיונות עם אנשי קהיליית המודיעין, אנשי תקשורת ואנשי אקדמיה. חלק מקסמו של הספר טמון בכך שבר־יוסף לא מסתפק בהצגת העובדות כפי שהתקבלו מהמקורות השונים, אלא גם מתאר את הקשיים שבהם נתקל בנסותו ליישב סתירות בין הגרסאות, וחושף כמה מההיבטים האנושיים המרתקים של עולמות הריגול, המדינאות והעסקים, שהתערבבו בסיפור חייו של מרואן.
אפשר בבקשה לקבל מישהו מהמודיעין הצבאי?
אשרף מרואן נולד ב-1944 בקהיר. כבר בנעוריו בלט בשכלו החריף, שבזכותו התקבל ללימודי הכימיה במסגרת העתודה הצבאית. ב-1965, לקראת סוף לימודיו, פגש במונא, בתו של שליט מצרים הנערץ גמאל עבד אל נאצר. למרות שנאצר ניסה להניא את בתו מלקשור את חייה בחיי מרואן – בין השאר בשל דיווחים שקיבל אודות חיבתו של מרואן לחיי זוהר, ועל כך שראה במונא רק קרש קפיצה לצמרת – השניים התחתנו ב-1966.
יחסיו של מרואן עם נאצר היו מתוחים, והתפקיד הזוטר שמילא בלשכה הנשיאותית, שאליה הועבר בהוראת נאצר החשדן, לא הלם את התכניות השאפתניות שייעד לעצמו. יתכן שבשל כך עברו בני־הזוג ב-1968 ללונדון, שם החל מרואן ללמוד לתואר שני בכימיה. חייהם של השניים בעיר התנהלו בנעימים, עד שלאוזניו של נאצר הגיעו ידיעות אודות מנהגי ההימורים והבילויים של מרואן, שאותם מימן שיח' כווייתי שפרש על הזוג הצעיר את חסותו. נאצר הזועם הורה לשניים לשוב לקהיר, ותבע מבתו להתגרש מבעלה. מונא, שאהבה את מרואן אהבה עמוקה, סירבה, והפשרה שהושגה היתה שבני־הזוג יישארו בקהיר, ומרואן יחזור לעבודתו בלשכה הנשיאותית תחת עיניים בוחנות; את לימודיו ישלים מרחוק, ויתאפשר לו לנסוע ללונדון רק כדי להיבחן ולהגיש עבודות.
במהלך אחת מנסיעות אלה, בשנת 1969, טלפן מרואן לשגרירות הישראלית וביקש לדבר עם "מישהו מהמודיעין הצבאי". מה הניע את מרואן לבגוד במולדתו לטובת המרה שבאויבותיה? שני גורמים עיקריים היו לדבר, לדעת בר־יוסף. הראשון הוא כסף – מרואן היה צריך הרבה ממנו כדי לממן את סגנון החיים שאליו שאף, וידע שנאצר, אשר בשונה מעמיתיו לצמרת השלטון היה נקי־כפיים וניהל אורח חיים צנוע, יזעם אם יגלה כי נטל לעצמו כספי שוחד. הגורם השני היה הרצון להיפרע מסביבתו הקרובה, ובייחוד מנאצר, על ההשפלה שספג בכך שהוצב בתפקיד נחות, שצעדיו נבדקו בחשדנות, ושבאופק לא הסתמנה כל אפשרות לזכות במעמד ובכבוד שחשב שהגיעו לו. שני הסברים אלה בהחלט מתקבלים על הדעת בנקודת הזמן הזו בחיי מרואן, אך תוך שנים ספורות הם יאבדו כמעט את כל תוקפם, לאחר שסאדאת יירש את נאצר, ומרואן, שיקודם לצמרת המדינה, יהפוך לאדם עשיר בכל קנה מידה. המניעים שבר־יוסף מציע להמשך בגידתו של מרואן – אינרציה, הרפתקנות, יצר גדלות והזדהות עם הצד החזק בסכסוך המצרי־ישראלי – נדמים כחסרים. אידאולוגיה, לדברי בר־יוסף, לא הניעה את מרואן בשום שלב.
משהו שקורה פעם באלף שנה
ביום שבו מרואן התקשר לשגרירות שהה בה במקרה ראש מוקד המוסד במערב אירופה, אשר הבין מיד את גודל ההזדמנות. מבלי לקבל אישור ממפקדיו וללא אבטחה של לוחמי המוסד הוא ארגן עוד באותו היום פגישה בבית־קפה בין מרואן לבין מפעיל שנבחר בחיפזון. את החומר שמרואן מסר באותה הפגישה הוא תיאר כ"משהו שקורה פעם באלף שנה". "המלאך", כפי שכונה מרואן במוסד, המשיך מאותו היום לספק למוסד ולאגף המודיעין (אמ"ן) מידע יקר מפז שאליו נחשף במסגרת עבודתו בלשכה הנשיאותית. בר־יוסף לא נוקב בסכומים המדויקים שמרואן קיבל, אך ניתן להסיק כי מדובר בכ-100-150 אלף דולר לפגישה, שהצטברו במהלך שנות הפעלתו לכמה מיליוני דולרים.
בספטמבר 1970 נפטר נאצר במפתיע, ולמחליפו התמנה אנואר סאדאת. לאחר שמרואן מילא תפקיד מפתח בסיכול קשר להדחת סאדאת במאי 1971, גמל לו האחרון וקידם אותו לתפקיד ראש הלשכה הנשיאותית. בהמשך מינה סאדאת את מרואן לשליחו המיוחד לענייני קשר עם מדינות ערב, והוא הפך לחבר קרוב של הזוג הנשיאותי. כך, במקום שמותו של נאצר, חותנו, יגדע את הקריירה של מרואן, כוכבו דרך דווקא. בזכות הנגישות שקיבל עתה לכמעט כל סודות מצרים, הוא הפך ל"מקור הכי טוב שהיה לנו בהיסטוריה", כדברי צבי זמיר, ראש המוסד באותה התקופה. בין הידיעות הרבות שהעביר למפעיליו הישראלים היו פקודת המבצע של צליחת התעלה על כל פרטיה (שתאמה כמעט בדיוק את שהתרחש בפועל במלחמה), ספר סדר הכוחות המלא של צבא מצרים, ודיווחים על מגעים עם ברית־המועצות בענייני רכש צבאי וכוונות מלחמה. באופן חריג, החומר שסיפק הועבר בקביעות במתכונתו הגולמית לקומץ מקבלי החלטות בצמרת הישראלית. לאחר שגולדה מאיר העניקה לניקסון ולקיסינג'ר פרוטוקול של מפגש בין סאדאת לברז'נייב, שהתקבל ממרואן, ניאותו השניים למכור לצה"ל מטוסי פנטום נוספים. במקביל לעיסוקו הרשמי כשליחו המיוחד של סאדאת ולעיסוקו החשאי כמרגל, מרואן גם "עשה לביתו" במובן המקובל במצרים באותה התקופה, וניצל את מעמדו כדי להתעשר מכספי שוחד ומעסקאות מפוקפקות.
גולדה מאיר (צילום: ספריית הקונגרס)
כמה שבועות לפני המלחמה היה מרואן טרוד בפרשה שנראית כאילו נלקחה מסרט מתח מופרך: הוא גם ניהל וגם סיכל תוכנית לובית להפלת מטוס אל־על ברומא בעזרת טילי כתף. הטילים הועברו לרומא כמטען דיפלומטי בכליה של אשתו של מרואן (ללא ידיעתה), והמוסד, שקיבל ממרואן דיווח על התוכנית, העביר את המידע לשירותי הביטחון האיטלקיים אשר עצרו בזמן את חברי חוליית השיגור.
פגישה בהולה בלונדון ומלחמה
אולי בשל מעורבותו בפרשה ברומא, ואולי בגלל שסאדאת שמר את קלפיו קרוב מאד לחזה, מרואן לא היה שותף סוד לתאריך המדויק של פריצת המלחמה המתוכננת כשזה נקבע. ב-4 באוקטובר 1973, יומיים לפני פרוץ האש, הוא יצר קשר עם מפעילו, וביקש באופן חריג להיפגש למחרת בלונדון עם זמיר, ראש המוסד; הוא הבהיר בשיחה שברשותו מידע הקשור למלחמה, אך לא השתמש במילת הקוד השמורה למלחמה בטווח המיידי. לזמיר הוא מסר בפגישתם מידע שכפי הנראה קיבל שעות ספורות לפני כן, לפיו מצרים וסוריה יפתחו במלחמה למחרת אותו היום, ביום כיפור. אולם גם הידיעה הזו, שהצטרפה לאינדיקציות רבות נוספות על מלחמה בפתח, עדיין לא הפילה סופית את האסימון בצמרת הישראלית: ראש הממשלה גולדה מאיר והרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו) אמנם השתכנעו באמיתות הסכנה, אך שר הביטחון משה דיין נשאר ספקן, ולא אישר גיוס מילואים נרחב ותקיפה מקדימה של חיל האוויר (מאיר הורתה בבוקר יום כיפור על גיוס מילואים חלקי). ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא, המשיך להחזיק ב"קונספציה" המפורסמת עד הרגע האחרון, והעריך שלא תפרוץ מלחמה. כידוע, המלחמה אכן פרצה בצהרי יום כיפור ויצרה שבר גדול בחברה הישראלית.
טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)
בשנים שלאחר המלחמה סר חינו של מרואן בהדרגה בעיני סאדאת, וב-1981, מיד לאחר רצח סאדאת ועליית חוסני מובארכ לשלטון, הוא העתיק את מגוריו ללונדון והתמסר לעסקיו. הוא הפך לאדם עשיר עוד יותר משהיה, ואף כונה לעתים בתקשורת – לא ברור אם בצדק – "מיליארדר".
תאוריה שזכתה לימים לפרסום רב בעניינו של מרואן היא שהוא היה סוכן כפול, אשר במסגרת תוכנית הונאה מדוקדקת וארוכת שנים של המודיעין המצרי, סייע למצרים לתקוף במפתיע את ישראל השאננה. ראשון לדוגלים בתאוריה זו הוא זעירא, שהיה מהניזוקים הראשיים של מסקנות ועדת אגרנט שחקרה את מחדלי מלחמת יום כיפור. מרואן אכן היה "walk in" – סוכן שמציע ביוזמתו מידע לארגון ביון זר – וככזה נחשד מראשית הפעלתו כסוכן כפול. ברם, בדיקות יסודיות שערך המוסד, שכללו הצלבת מידע שסיפק עם מידע ממקורות אחרים, בדיקות פוליגרף ומעקבים סמויים, הסתיימו שוב ושוב במסקנה שהוא סוכן מהימן. אחד הנימוקים כבדי המשקל שמעלה בר־יוסף נגד תאוריית הסוכן הכפול מתמצה בשאלה "היכן היא ההונאה?" – למשל, בימים המתוחים שלפני פרוץ המלחמה יכול היה מרואן להטעות את מפעיליו ולדווח כי ההיערכות המוגברת של הצבא המצרי לאורך התעלה נובעת מחשש מהתקפה קרבה של צה"ל. במקום זאת, הוא התריע מפורשות בפגישתו עם זמיר ערב יום כיפור על המלחמה שבפתח, ואף שירטט את יעדיה המדויקים (שהוסתרו אפילו מהסורים). הרעיון שמרואן חשף במצוות המודיעין המצרי את תוכנית ההונאה שרקמו מפקדיו – תוכנית שהצליחה באותו שלב הרבה מעבר למצופה – אכן אינו מתקבל על הדעת. הדוגלים בתאוריית הסוכן הכפול מוצאים תימוכין לטענותיהם בכך שגם לאחר שזהותו ופועלו של מרואן נחשפו בשנות התשעים, הוא נותר אישיות מכובדת במצרים, ואף התחבק עם מובארכ לעיני מצלמות הטלוויזיה בטכס הזיכרון הרשמי למלחמה ב-2004. "לא נותר כל מקום לספק: כך לא היה נוהג הנשיא המצרי בבוגד הגדול ביותר שידעה מצרים", כתב העיתונאי רונן ברגמן. בר־יוסף, ביודעו את דבר מותו המסתורי של מרואן כשנתיים לאחר שדברים אלה נכתבו, מבטל בסרקזם את הטיעון: "מאז, כידוע, חלו שינויים במצבו של מרואן".
הדלפות ומוות מסתורי
בתחילת שנות התשעים החלו להופיע בתקשורת ובספרות אזכורים אודות מקור בכיר בצמרת המצרית, שהתריע בפני זמיר ערב המלחמה על פריצתה הקרובה. מהצלבות של מידע פומבי עם דברים שפרסם זעירא ב-1993 בספרו "מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות", ניתן היה להסיק כי הסוכן הוא אשרף מרואן. בשנים הבאות טפטף זעירא מידע אודות מרואן לכמה חוקרים ועיתונאים, ביניהם רונן ברגמן, אשר פרסם ב-1999 ב"הארץ" כתבה מקיפה אודות מרואן, שבה כונה "בבל". ב-2004, לאחר ששמו המפורש של מרואן כבר התפרסם בכמה מקומות בהקשר להפתעת מלחמת יום כיפור, האשים זמיר את זעירא בפומבי בהדלפה, תוך שהוא מתאר אותו כמי ש"שובר את הראשונה בעשרת הדברות של חיל המודיעין". זעירא הגיש בתגובה תביעת דיבה כנגד זמיר, אך הבורר שנבחר לפסוק בסוגיה, השופט העליון בדימוס תיאודור אור, קבע ב-2007 שזעירא אכן מסר בכמה הזדמנויות את שמו של מרואן לגורמים בלתי מוסמכים. כנגד זעירא גם תלויה ועומדת תלונה שהגישו לפרקליטות המדינה זמיר ובכירים נוספים בקהיליית המודיעין, בנוגע לחשיפת שמו של מרואן; החלטת הפרקליטות בעניין זה, המשתהה באופן תמוה זה למעלה משש שנים, עשויה להוליד פרק חדש ומעניין בפרשה.
ב-27 ביוני 2007, שלושה שבועות לאחר פרסום פסק הבוררות של אור, מת מרואן בנפילה ממרפסת דירתו שבלונדון. ארבעה מעמיתיו לעסקים המתינו לפגישה עמו באותה העת בבניין סמוך המשקיף אל המרפסת. שניים מהם דיווחו כי ראו אותו מטפס על מעקה המרפסת ומפיל את עצמו אל מותו. השניים הנותרים דיווחו כי לאחר הנפילה ראו שני גברים מסתוריים "בעלי הופעה מזרח תיכונית" שבחנו בשלווה את הגופה השרועה על הקרקע, מתוך מרפסת שאולי שייכת לדירתו של מרואן. הרשויות הבריטיות שחקרו את המקרה (ברשלנות שיתכן והיא מכוונת, לדברי בר־יוסף) פסלו את האפשרות כי סיבת המוות היא תאונה, וקבעו כי מדובר או בהתאבדות או ברצח שבו אולץ מרואן לקפוץ אל מותו. מניתוח התנהגותו של מרואן בימים ובשעות שלפני מותו שולל בר־יוסף את אופציית ההתאבדות; מאחורי הרצח, לטענתו, לא עומדים שירותי הביון הישראלי או אויביו העסקיים של מרואן, אלא המצרים, אשר נקמו בו כך על בגידתו. בר־יוסף מנמק את קביעתו בעיקר בכך שלישראל, בניגוד למצרים, לא היה עניין במותו של מרואן; הוא מציין גם שנסיבות המוות – נפילה מקומה גבוהה – דומות מאד לנסיבות שבהן מצאו את מותם בלונדון שתי דמויות מצריות מפורסמות אחרות, ושרבים מייחסים מקרי מוות אלה למודיעין המצרי. בני משפחתו של מרואן טוענים שהוא חוסל בידי המוסד, וכי תמיד היה פטריוט מצרי נאמן.
אנואר סאדאת (צילום: חיל האוויר האמריקאי)
מרואן נקבר בקהיר בלוויה המונית בנוכחות גמאל מובארכ, בנו של הנשיא, וראש המודיעין המצרי. הגרסה המצרית הרשמית היא שמרואן היה ציר מרכזי בתוכנית ההונאה, אשר "ביצע מעשים פטריוטיים שעוד לא הגיע הזמן לגלות אותם", כדברי חוסני מובארכ. בר־יוסף, כאמור, דוחה גרסה זו, וטוען כי המצרים אימצו אותה רק מתוך בושה להיחשף בחולשתם, ומתוך תחושת סולידריות הרווחת באליטה המצרית. לחיזוק דבריו הוא מציין שהמצרים בחרו להצניע כל השנים את פרשת מרואן ולהצהיר בנוגע אליה רק הצהרות כלליות, וגם זאת במשורה, במקום לנופף בה בגאווה ולחשוף פרטים נוספים מתכנית ההונאה שמרואן לכאורה הוביל.
כתיבה מנומקת, קריאה קולחת ומהנה
למרות שפע הפרטים הנידונים בספר הקריאה בו קולחת ומהנה, ובר־יוסף, שהוא פרופסור ליחסים בין־לאומיים, מצליח לאזן היטב בין כתיבה המיועדת לציבור הרחב לבין כתיבה אקדמית מנומקת, עם הערות שוליים וביבליוגרפיה. הסגנון המאופק והענייני נשמר גם במקומות שבהם מחברים אחרים היו בוחרים בטון יותר סנסציוני, למשל בתיאור פרשיות שוחד ויחסים אינטימיים. אין הכוונה שבר־יוסף נצמד רק לעובדות היבשות ה"גדולות", אדרבא, בספר משובצים רסיסי סיפורים אנושיים; למשל: כדי לרומם את האגו של מרואן, השתתף זמיר עצמו מפעם לפעם במפגשים עם מרואן, וכשהתגלעו קשיים בנישואיהם של מרואן ומונא, הוא הורה לקנות למרואן טבעת יהלום שבעזרתה ירכך את לב אשתו; כשפרצה המלחמה בצהרי יום כיפור והתברר לזמיר שהערכתו היתה נכונה, הוא "קפץ עד הגג" (כרבים אחרים אז, הוא סבר שהמצרים יוכו במהירות מכה ניצחת); גם הקשר האישי בין מרואן לבין מפעילו, שהתחיל בעת ששניהם היו באמצע שנות העשרים לחייהם, נידון בספר בכמה מקומות.
עם זאת, שתי נקודות מעיבות במעט על חוויית הקריאה. האחת היא פרק בן למעלה מעשרים עמודים, המוקדש כמעט במלואו לתיאור עסקת עוקץ שמרואן היה מעורב בה – מצד הקרבן – בלונדון בתחילת שנות השמונים. תאור הפרשה מפורט ומייגע, ואינו תורם דבר לציר המרכזי של הספר: מרואן והסכסוך המצרי־ישראלי. הנקודה השנייה היא שיבושים שנפלו בעריכה ובהתקנה לדפוס של הספר; הם אינם רבים במיוחד, אבל בספר כה מוצלח מכמעט כל בחינה אחרת, ושרואה אור בהוצאה מכובדת, מן הראוי שלא יימצאו כמעט בכלל.
דעתו של בר־יוסף נחרצת בשתי סוגיות מפתח. הראשונה היא שמרואן לא היה סוכן כפול ושתרומתו לביטחון ישראל היתה עצומה. כבר בפרולוג של הספר, המוקדש לתיאור תרומתה הקריטית של חטיבת מילואים שגויסה כמה שעות לפני המלחמה הודות להתרעת מרואן, נכתב כי "התרעת המלחמה של אשרף מרואן מנעה את כיבוש רמת הגולן על ידי הסורים במלחמת יום כיפור". בקיץ 1973 הוכרזה בצה"ל "כוננות כחול לבן", בין השאר בשל התרעת מרואן על מלחמה בפתח; ברבים מהתאורים ההיסטוריים מוצגת הכוננות כצעד בזבזני וחסר־תועלת, אך בר־יוסף מצייר אותה כהזדמנות חשובה לביצור צה"ל, שבלעדיה תוצאות המלחמה היו עגומות בהרבה. אחרי שפרצה המלחמה, מצבו של צה"ל בחזית התעלה השתפר רק לאחר שזמיר העביר אישית לחיים בר־לב (שהתמנה למפקד חזית הדרום) עותק של תוכנית המלחמה המצרית, אותה סיפק מרואן מבעוד מועד. לעתים, עם זאת, נראים הסופרלטיבים שבר־יוסף חולק למרואן מעט מוגזמים, לדוגמה: "מאז הציע למוסד את שירותיו ב-1969 לא הותיר מרואן כמעט אף סוד במצרים שלא נחשף בפני ישראל".
משה דיין ואריאל שרון בחזית התעלה (צילום: ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון)
הסוגיה השנייה שבר־יוסף נחרץ בעניינה היא תפקודו של אלי זעירא לאורך כל פרשת מרואן. מהניסוחים המוקפדים עולה סדרת האשמות חמורות: זעירא, ביהירותו, דבק ב"קונספציה" השגויה גם כאשר שפע ידיעות העידו כי היא אינה בתוקף יותר. ביום שלפני פרוץ המלחמה שיקר זעירא לדיין ולדדו כשנתן להם להבין כי אמ"ן הפעיל את "האמצעים המיוחדים" – מכשירי ציתות מתוחכמים שאיפשרו האזנה לערוצי תקשורת מסוימים בצבא המצרי – וכי הם אינם מניבים אינדיקציות למלחמה. ביום כיפור עצמו, שעות ספורות לפני פרוץ האש, אמר זעירא לאלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש) כי להערכתו לא תפרוץ מלחמה; בגלל דברים אלה שיבש גונן לחלוטין את פקודת הרמטכ"ל להיערך למלחמה כוללת באותו היום, שיבוש שבזכותו הצליחו המצרים לחצות את התעלה כמעט ללא הפרעה ולהנחיל לישראל את "התבוסה המחפירה ביותר שצה"ל ספג מאז הקרבות על משטרת לטרון במלחמת העצמאות". תאוריית הסוכן הכפול שקידם זעירא "נועדה לשרתו בכך שתסיר מעליו לפחות חלק מהאחריות למחדל המודיעין". את הדלפת זהותו של מרואן בידי זעירא מתאר בר־יוסף כמעשה חמור, הפוגע קשות בנכונות מקורות פוטנציאליים לשרת את ישראל בעתיד.
סימני השאלה האופפים את פרשת אשרף מרואן לא התפוגגו כליל. בעתיד אולי יישפך אור נוסף על הפרשה, אך כפי שכותב בר־יוסף, "סביר שאם נחכה עד שייפתחו הארכיונים וכל האינפורמציה הרלוונטית תהפוך לזמינה, אלה שלחמו במלחמת יום כיפור כבר לא יהיו עמנו. ולהם לפחות מגיע תיאור, גם אם לא מושלם, של סיפור ריגול מופלא זה."
|
קישורים
"המרגל המושלם" - כתבה על אשרף מרואן מתוך התכנית "60 דקות" של רשת CBS
מי אתה הסוכן "בבל"? מהספר "מלחמת יום כיפור - זמן אמת", מאת רונן ברגמן וגיל מלצר
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש