 |
|
אני תמיד בא אליך, גיל, כשאני צריך ממך איזו הכוונה. איזה סימן שיורה לי מה עכשיו.
|
|
| טור אישי • אמיר כוכבי • יום ו', 24/11/2006, 10:14 |
|
 |
|
| נוף בהרי יהודה (צילום: ויקיפדיה). |
|
כאן, בחלקת האדמה מהיפות בארץ, אני מרשה לעצמי לשבת איתך ולשתוק. קצת מצחיק שהחלקה הזאת בפאתי היישוב נטף, שמשקיפה על הרי ירושלים והעמקים החיים שביניהם, מוקדשת דווקא למתים. מצד שני, גיל, תמיד ידעת להתקמבן.
הקפה על הגזייה, כמו שבטח שמת לב, ואני יושב ומעשן סיגריות ברצף. אני מעשן בשביל שנינו כבר הרבה מאוד זמן. הפעם באתי קצת לשתוק. תקופה קשה עוברת עלינו במדינת ישראל, ובמורד הגרון מתחלקת מועקה. אתמול קברנו ארבעה חברים מהחטיבה. יש מלחמה ואנשים נפגעים בה כל יום. השבוע היה תורה של "עקבות הברזל" להשלים את מכסת השכול, ולא בפעם הראשונה מאז שהתחילה המלחמה. השמועות רצו מהר. טלפונים לחמ"ל ולחברים שעדיין משרתים אימתו את השמועה הקשה: איבדנו ארבעה ילדים־לוחמים.
"בחרתי" שתי הלוויות מתוך הארבע, ונסעתי מהמילואים קודם כל ללוות את בניה. אתה זוכר את בניה, גיל? צעיר, כיפה סרוגה, מופנם, שקט, רציני, אמין. מסוג האנשים שבסוציומטרי יקבלו ניקוד מקסימלי בסעיף "מוכנות ללכת איתו למלחמה". הלוויה זה אף פעם לא סיפור פשוט. בבית הקברות בקרני שומרון, בין גבעות חשופות וכיפות סרוגות, בין בנות אולפנה ושריונרים מאובקים על סרבלים, מכה בי בפעם הראשונה ביום זה ההבנה של המשפט "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". כל כך קל פתאום להבין את בניה, שאף פעם לא דיבר יותר מדי אלא עשה בשתיקה נחושה.
משם נסעתי לבית העלמין בירושלים ללוות את אורי גרוסמן. אורי, אח של יונתן שהיה איתנו בצבא, המשיך בדרכו והגיע לגדוד "שלח". בקרב הספציפי הזה לא הוא ולא בניה היו "אמורים" להיות. אבל משהו דחף אותם כן להיות שם. היו סיפורים של החברים על נער שמייצג את כל מה שיפה בצבריות הירושלמית, השורשית, המחוברת עמוק למקום ואנשים. נער רודף שלום ודעתן. כאן, בפעם השנייה באותו יום, הסתכלתי סביב, ראיתי את ההורים, את האח והאחות וחשבתי על האדם כתבנית נוף מולדתו.
בהלוויה של בניה, גיל, דיברו על בניין הארץ כמורשתו של בניה. בלוויה של אורי דיברו על הידברות עם השכנים שלנו כתנאי להמשך קיומנו. אצל בניה דיבר אפי איתם על המשך ההתיישבות בשטחים. בהלוויה של אורי דיבר יונתן, האח, על המחיר שאנחנו משלמים בחברה הישראלית. בשתי ההלוויות דיברו על ציונות, ואני חשבתי לעצמי שאולי בניה ואורי לא היו בוחרים לדבר על המובן מאליו. מובן מאליו, אני אומר, כי שני הילדים האלה (אני מזכיר רק את שניהם אבל מתייחס גם לחבריהם לצוות) ייצגו את הציונות במעשיהם. כשהגיע הזמן להוכיח הם לא התלבטו. מרגע ההתנדבות למשימה לא היו שם ילד שגדל בשמאל הישראלי וילד שגדל בציונות הדתית. הם קיבלו אחד את השני כמו משלימים אחד את השני. היו בהם תחושת האחדות ושיתוף הגורל, שכל כך חסרות לנו פה ביומיום, והם לא עצרו לרגע לחשוב על זה.
בדרך חזרה עמדתי מול קיר השמות בלטרון. עצירה בדרך הביתה אחרי יום מר וכואב. הזדמנות לתפוס את כולכם ביחד ולדרוש בשלומכם. שם הבנתי שגם בלוויה הזאת וגם בלוויה ההיא, לא הייתי צריך להרגיש שלא בנוח, או לא במקום. זאת הציונות שלי. זאת אמורה להיות הציונות של כולנו. אין כאן אחד שלא אוהב את המדינה, אנחנו רק רואים אותה קצת אחרת. חייבת להיות דרך אמצע: כזאת שלא תפריד בין בניה לאורי, בין משפחת ריין למשפחת גרוסמן. הם הרי כבר נתנו הכול למדינה, לאדמה, לעם. עכשיו הפילוג הזה מעמיד אותם משפחה מול משפחה. שכול מול שכול. בן מול בן.
אני תמיד בא אליך כשאני צריך ממך איזו הכוונה. איזה סימן שיורה לי מה עכשיו. חזרתי שוב, והנה עברו כמה חודשים. אתמול ציינו בכיכר את יום השנה ליום ששינה את רובנו. דוד נאם בכיכר. מיליוני תגובות תומכות, זועמות, מחבקות, מנאצות, הציפו את אתרי האינטרנט ואת אמצעי התקשורת האחרים. ניסו להסביר לו בצורה רגשית. ניסו להסביר לו בצורה שכלתנית. אמרו לו שהוא לא מבין. אבל אני ישבתי באוטו ושמעתי והבנתי. הוא דיבר בצורה אנושית.
יש פה משהו שהוא יותר חשוב מהכול. החיים שלנו. אלה מאיתנו שנשארו. קידוש החיים כמעט שלא מתקיים פה, ואנשים שוכחים שבלי החיים האלה אין לנו פה תכלית. ברגעים כאלה אני מצטער במיוחד שאתה כבר לא פה. האמונה שלך בצדקת הדרך, בחום אנושי, בהבנה וסבלנות וסובלנות. אהבת המולדת שלך -"מה עוד לא נתנו, וניתן", אהבת המשפחה והסביבה. הרצון לעזור ולהבין את האחר גם אם הוא שונה. זאת הציונות שלך, תבנית נוף מולדתך. זאת הציונות שאני מנסה לאמץ לי בכל הכוח. שקטה, לא מתלהמת, מכוונת מטרה בעלת יעדים וערכים אוניברסליים.
כשיגיעו אליך בניה ואורי, תאמץ אותם חזק. תעזור להם להתרגל. אל תתן להם להסתכל למטה. שלא יתחילו לפקפק בצדקת העם ששלח אותם להגן עליו, אך לא ידע לאמץ את מורשתם המשותפת שנוצרה שם, בטנק בחירבת כסיף.
שלך, ושלהם,
אמיר.
סרן גיל בדיחי נהרג ברמאללה ב-13.03.02.
סרן בניה ריין וסמ"ר אורי גרוסמן נהרגו בחירבת כסיף בלבנון ב-13.08.06.
|
קישורים
דוד נאם בכיכר נאומו של דוד גרוסמן
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש