 |
השיר - לירון לוי.
פשרו - סלי מצויינים.
|
|
| יצירות אמנות • לירון לוי • יום ג', 10/4/2007, 13:00 |
|
| |
איך נושמים לרווחה אחרי / לירון לוי
אֵיךְ נוֹשְׁמִים לִרְוָחָה אַחֲרֵי הַתְקָפַת הָאַסְטְמָה
זוֹהִי שָׁעָה טוֹבָה לְהַרְגָּעַת עִוּוּתֵי הָרַגְלַיִם.
רִאשׁוֹן - יֵשׁ לְהַכְנִיס הַדַּפִּים לַמְּכוֹנָה
וְאָז תִּקְתּוּקֵי הַמַּקָּשִׁים וּתְנוּדוֹת הַגּוּף קָדִימָה אָחוֹרָה וְשׁוּב
בַּהַתְאָמָה הַנִּצְפֵּית בַּחִבּוּר בֵּין הַשָּׁד הַחַם לְפִי הַתִּינוֹק.
בְּיָמִים בָּהֶם אֵין שֵׁם לְבֵיצֵי הַצִּפּוֹרִים שֶׁעַל מִרְפֶּסֶת הַקַּיִץ זוּלַת
בֵּיצֵי צִפּוֹרִים
נֶאֱנָחִים אַחֲרֵי הָרִגּוּשׁ שֶׁבַּחֶנֶק
כִּלְאַחַר סִיּוּמָהּ שֶׁל הַגָּהָה.
צילום אילוסטרציה באדיבות MorgueFile
איך נושמים לרווחה אחרי - הוראות הפעלה וארספואטיקה / סלי מצויינים
איך נושמים לרווחה אחרי התקפת האסטמה. השיר נפתח בספק שאלה, ספק הבעת התפעלות. אם בשאלה מדובר, אזי הדובר שואל: איך עושים זאת? ותשובתו, קרי ההוראות, להלן. ואם מדובר בהבעת התפעלות, רוצה הדובר לומר- אתם יודעים, נושמים לרווחה אחרי התקף אסטמה וזה מענג! במצב כזה של היעדר, אפילו פעולה בסיסית כמו נשימה, שבדרך כלל אינה זוכה לשימת לב, מקבלת מימד של ריגוש. זוהי שעה טובה להרגעת עיוותי הרגליים. לאחריה מגיע פורקן, רפיון איברים אורגזמטי לגוף שהיה במצוקה, שהיה על הסף, קרוב כל כך למוות, במרחק נגיעה־נשימה.
את התחושה הזו של נשימה לאחר היעדר, של פורקן לאחר מצוקה, מחבר הכותב עם פעולת היצירה, יצירת שיר. ראשון- יש להכניס דפים למכונה. מדוע תחילתה של יצירה בפעולה מכאנית זו? מדוע לדאוג לדפים בטרם שיר נכתב? את ההתקף היצירתי המשול להתקף אסמטי, מצוקתי, דחוס, בהול, חרדתי, עוקבות נשימות סדורות וסידור דפים. הכנסת דפים למכונה, כמוה כהכנסת אוויר לריאות, להצמיד את התכיפות, את המצוקה, לפעילות מכאנית. ראשית -הכנסת סדר, ראשית- פעולה בה ניתן לשלוט, אקט מרגיע לאחר החנק, חוסר האונים. אחר כך תחזור הנשימה להיות פעולה מובנת מאליה, ובליל הרגשות, תחושות, יצירה, ינוקז למילים, למבנה, למצלול. ואז תקתוקי המקשים ותנודות הגוף קדימה אחורה ושוב- לאחר ההתקף הבלתי נשלט, פעולת הכתיבה עצמה כבר מכאנית, תנודות הגוף כבזמן תפילה, כריקוד אקסטטי, טיקסי, ראשוני. הגוף, היוצר, מצויים במצב טראנסי, אוטומטי, ניעות קצובות, ריתמיות, דמויות בוכנה. בהתאמה הנצפית בחיבור בין השד החם לפי התינוק. תנועות הבוכנה כעולל הנצמד בדבקות, לשד אימו. כדבקות תלוית החיים של העולל בשד, באם, כך הדבקות בשאיפת האוויר, בתנועות הבוכנה של הריאות, של ההקלדה. היניקה, הנשימה, הכתיבה, כולן פועלות מתוך סוג של דחף, של אינסטינקט. שלושתן גם קשורות בבריאה: תינוק כיצירה של אדם חדש, נשימה מחודשת, כיצירה חוזרת של החיים שקפאו ויצירה של שיר.
בימים בהם אין שם לביצי הציפורים שעל מרפסת הקיץ זולת ביצי ציפורים. מהם ימים אלה בהם לא ניתן לכנות דבר מלבד בשמו? ייתכן כי ההתקף האסטמטי, היעדר האוויר, הנשימה, מעידים למעשה על מחסום יצירתי. מאידך, ייתכן כי הכותב מתאר ימים של פשטות, של ראשוניות. האם הפשטות היא למעשה דלות- רעיונית, פיגורטיבית, דימויית? אולי אלה ימים כה נוראים, בהם לא ניתן להשתמש בשפה אחרת לתאר דבר מה מלבד הדבר עצמו. תחושה כזו חלקו משוררים רבים לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא שהביאה לשינוי מהפכני בלשון השירית. הלא, איזו מטאפורה או חרוז יכלו לשמש לתיאור תינוק גוסס הדבק לשד אימו המתה? היה צורך ביצירת שפה חדשה לתיאור הזוועות, והשפה הישנה הפכה לא רלוונטית באחת.
הביקורת המובעת בשורה זו עשויה להיות ביקורת עצמית, אך ייתכן כי זו ביקורת חברתית על מצבה של השירה כיום. יש המביטים בעידן הרנסנס השירי שעובר עלינו בשנים האחרונות בהתנשאות וזילזול. יש הטוענים כי דלות החומר כיום מחייבת אותנו לשוב למסורות שירה ישנות. ביצי הציפורים המתוארות־לא מתוארות מצטרפות למוטיב החוזר של יצירה. נאנחים לאחר הריגוש שבחנק. יש סוג של ריגוש במצב החווייתי הזה של פוסט־מצוקה. האדרנלין משתולל וכל פעולה פשוטה נטענת מימדים אורגזמטיים. לאחריו נאנחים, נושמים לרווחה, כותבים שיר. כלאחר סיומה של הגהה. שוב קושר המחבר את הסיטואציה הפוסט טראומתית הזו לתהליך היצירה. סיום תהליך אקסטטי, מחריד זה של העדר נשימה, מחסום יצירה, בשיר. עכשיו הזמן להדליק סיגריה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש