 |
|
לו ריד, ההופעה בסינרמה.
|
|
| מוזיקה • דורון יערי • יום ו', 7/7/2000, 17:29 |
|
| |
כשהיה בן 17, בעקבות התנהגות לא הולמת (הומוסקסואליות מוחצנת) שלחו הוריו של לו ריד, רואה חשבון ועקרת בית יהודיים שמרנים מלונג איילנד, את בנם לסדרת טיפולי הלם חשמלי בתקווה שזה יהפוך אותו לבן־אדם. הטיפולים נכשלו. לו ריד הוא לא בן־אדם, הוא אגדת רוק.
בשנת 1965 פתח אנדי וורהול, אמן האוונגרד הידוע, מועדון לילה בניו־יורק. לתפקיד להקת הבית הוא אימץ הרכב צעיר בשם "The Velvet Underground" שהכיל את לו ריד, ג'והן קייל, סטרלינג מוריסון ומו טאקר. אליהם שידך את הזמרת/שחקנית/ דוגמנית הגרמנייה ניקו (כריסטה פפגן). שמה של הלהקה נלקח מחוברת פורנוגרפית שעסקה במין סאדו מזוכיסטי. ב-66 הוציאה הלהקה את אלבומה הראשון "The Velvet Underground and Nico" - יצירת מופת שזכתה למעט מאוד התייחסות באותו זמן.
האלבום נידון לכישלון מסחרי. הוא הופק בניו יורק בזמן שהמרכז המוזיקאלי של ארה"ב היה בחוף המערבי. המוזיקה שבו הייתה צורמת לאוזן, עצבנית ודיסהרמונית. המילים היו לחלוטין לא ברוח התקופה: בזמן שכולם שרו על כמה טוב להיות מאוהב ומסטול, ה-VU שרו על סמים, לא כחוויה רוחנית אלא כתלות קשה ("Heroin"), או על איך זה לנשק מגפיים מעור ("Venus in fur").
ה-VU היו אנטי תזה לתקופה שלהם. הם זכו לגינויים, במקרה הטוב, ולהתעלמות או הרמת גבה במקרה הרע. הם נרשמו בהיסטוריה בתור להקת הרוק הכושלת והמעולמת (מלשון התעלמות) הגדולה ביותר שהייתה פעם. היו להם בערך 500 מעריצים, אבל ביניהם ניתן היה למצוא את ג'ים מוריסון, איגי פופ, פאטי סמית, בראיין אינו ואפילו אורלי זילברשץ־בנאי.
בשנת 72, לאחר תהפוכות ותחלופות רבות (קייל וניקו פרשו לקריירות סולו), הופיעה הלהקה בפעם האחרונה, וריד פנה לקרירת סולו משלו. בהכוונתו של ידיד אינטימי ומוזיקאי גדול בזכות עצמו, דיוויד בואי, נכנס ריד לסצנה חדשה. ה-Glam rock, רוק בומבסטי רווי אפקטים, המבוצע על־ידי זמרים (גברים לרוב) מאופרים בכבדות ומחופשים. א־מיניות או דו־מיניות היא שם משחק. בואי המציא אותו, וריד נכנס אליו בהתלהבות. אבל אם האיפור והתחפושות של בואי ביקשו לומר "תאהבו אותי, אני נהדר", אצל ריד הם צעקו "fuck you".
הוא הוציא את "Transformer" בהפקתו של בואי. אלבום זה מכיל כמה שירים שהפכו לאגדות רוק. "Take a walk on the wild side", שיר העוסק בדמויות שוליים בחיי הלילה של ניו יורק, זונות, קוקסינלים וסרסורים, "perfect day" שיר שזכה לעדנה מחודשת בשנים האחרונות בעקבות שלל ביצועים והופעה בסרט טריינספוטינג, ו-"Satellite of love" שגם כן זכה לשדרוג על־ידי U2 בהשפעתו של בראיין אינו.
האלבום הזה זכה להצלחה קופתית יחסית ומיקם את ריד במעמד הגורו של סצנת ה-Glam, ומאוחר יותר ה-Punk.
חייו האישיים, לעומת זאת, היו בשפל המדרגה. החיים בשוליים, ההצלחה הפתאומית והסמים הביאו אותו לדיכאון עמוק. ב-73 הוא הוציא את "Berlin", אחד האלבומים הדכאוניים ביותר שיש.
במהלך שנות השבעים ריד ביסס את מעמדו כאחד מענקי הרוק האלטרנטיבי. הוא גם קנה לעצמו שם של חרא של בן־אדם, רווי שנאה עצמית, בעל מצבי־רוח מתחלפים, צורך סמים כבד וכל שאר השטיקים שכוכב רוק צריך.
שנות השמונים דחקו את הרוק לשוליים. הפופ השתלט על העולם. ריד שסירב לוותר על הנוסחה (המנצחת לטענתו) של 2 גיטרות, באס ותופים נעלם ממרכז הבמה. כשהרוק חזר עם להקות כמו "Sonic youth" ו-"Nirvana", חזר לו ריד גם כן לתודעה המוזיקאלית עם "New York" (1989), אלבום אפלולי וקודר, שכרגיל עסק בייאוש בשולי הכרך הגדול. האלבומים שהוציא ריד בשנות התשעים היו קצת אחרים "Songs for Darla" שבו חבר לקייל (שותפו מימי ה-Velvet Underground) שהוקדש לזכרו של וורהול, "Magic and Loss" שהיה יותר מלודי ופחות מוצלח, ו-"Set The Twilight Reeling".
לפני מספר חודשים יצא אלבומו האחרון (בינתיים) "Ecstasy", בו הוא חוזר לנוסחה המנצחת. שירים מלודרמטיים, על ייאוש אלימות ואומללות. גיטרה חורקת, קול שחוק וקצת הומור. זהו ריד הישן והטוב שתמיד אהבתי לשמוע, אבל כשאני מקשיב לדיסק הזה באמת, אני מתקשה להאמין לו. ריד נישמע קצת מאושר, כאילו הוא למד לאהוב קצת את העולם ואת עצמו. כאילו הפוזה של הרוקר הבועט קצת נשחקה.
אם ה-VU הרגישו כמו ביתוק בתולים, ו-New York נשמע כמו סקס בין אנשים בוגרים, Ecstasy נשמע כמו זיון עם ויאגרה (בגיל 58 זה אולי כל מה שנשאר).
ריד הוא זמר בעל קול מוגבל. המוזיקה שלו מורכבת משירה ודקלום. הקול שלו לא נקי, אבל גם חסר את הצרידות הרוקית המתבקשת. הגיטרה שלו פשוטה (יחסית לרוקרים אחרים), אקורדים פשוטים, מעברים איטיים וסולואים לא מאוד מרשימים. הקריטריונים הללו אולי מנעו ממנו להגיע למעמד של סופר סטאר (כמו בני דורו האחרים שעדיין נמצאים בסצנה, דיוויד בואי ומיק ג'אגר למשל) אבל הוא עדיין יכול ללמד את העולם פרק או שניים בענייני Feel, גם בנגינה וגם בשירה.
ההופעה
ב-,4.7.00 בשעה תשע וחצי בדיוק (איחור של חצי שעה) לו ריד עלה לבימת הסינרמה. אני הגעתי למקום שעה קודם לכן. שתיתי בירה ב-15 שקל, נכנסתי (עם אשתי) לרחבה הקטנה שמול הבמה וניסיתי להבין אלו טיפוסים מגיעים להופעה כזו. היה שם מגוון רחב: אנשים עם ראסטות ונעלי צבא, אחד עם עגילים על כל הפנים ושיער צבוע סגול, אנשים הכי רגילים בעולם, כמוני, אחד עם כיפה סרוגה בצבע טורקיז, ילדים חנונים (שלמדו בעל פה את כל המילים לכל השירים באלבום החדש) וארסים מתונים. ילדים בגיל תיכון ואנשים בגיל של אבא שלי (לצורך העניין, גם לו ריד הוא בערך בגילו של אבא שלי). אנשים שמעשנים (למרות השלטים בכניסה לאולם), אנשים שמעקמים פרצוף כשריח סיגריה מגיע לאפם ואנשים עם באנגים שמחכים שיכבו כבר את האורות.
על הבמה ניצב צ'לו חשמלי. כמה אנשי הפקה מסתובבים ובודקים שהכל מוכן, הכלים מכוונים, אחד מהם מנסה את הצ'לו, פורט על אחת הגיטרות, מנסה את המיקרופונים, הכל מוכן.
בשעה תשע וחצי בדיוק, בלי הופעת חימום, בלי "Ladies and gentleman please welcome", עלו לבמה הנגנים - מתופף, גיטריסט ובסיסט תפסו את מקומם. מייד אחריהם נכנס לו ריד בג'ינס וטי שירט שחורים (שמהווים את מדי ההופעה שלו ב-15 השנים האחרונות), תפס את המקום של אל הרוק בקדמת הבמה והתחיל לשיר/לדקלם את השיר הפותח את האלבום האחרון ("Paranoia Key of E").
ההופעה מורכבת בעיקר משירים מתוך האלבום החדש, רוב הקהל (וגם אני) לא ממש מכיר אותם. חוץ מהקבוצה שלידי שניסתה לשיר יחד עם לו, הרוב פשוט הקשיבו. הצלילים נשמעו מוכרים וזרים כאחד.
לו מתעלם מהקהל. הוא שר לעצמו, מעשן, מעביר הוראות לנגנים, מחליף גיטרות. נראה כאילו הוא נהנה. אין לו כוח לשטויות - הקהל אוהב אותו גם בלי החנופה של "אתם קהל נהדר" או "I am very happy to be here". ב-"ecstasy" הוא מוריד את הגיטרה ומתופף על בית החזה שלו. השילוב של הגיטרה המרוככת, הצ'לו החשמלי, יחד עם הטפיחות העמומות יוצר אפקט מרשים. ב-"Modern dance" הוא מתייחס לקהל בפעם הראשונה: "it's all downhill since the first.." ועוצר. החנונים שלידי צועקים "kiss". לו צוחק, מחליף מבט עם הבסיסט וממשיך "f..kiss". זהו. ההתייחסות הבאה תהיה רק בסוף ההופעה.
דואט עוצמתי ומדהים של צ'לו וגיטרה אנחנו מקבלים בשיר "rock minuet", שיר חזק אפל ואלים.
כעבור כשעתיים שבהן לו שר, ניגן ועישן 4 או 5 סיגריות הוא יורד מהבמה, בלי להציג את הנגנים ובלי לשיר אף אחד מהלהיטים הגדולים באמת שלו. כעבור כמה דקות הוא חוזר להדרן. הפעם הוא מודה לקהל, מילה אחת בעברית עילגת. הוא שר את "Sweet Jane" של ה-VU, הוא שר את "Vicious" מתוך Transformer (בגרסא קצת יותר רוקית מהמקור), מציג את הנגנים (מצטער, לא הצלחתי לקלוט את השמות) ושר את "Perfect Day". הקהל מצטרף למה שנשמע קצת כמו שירה בציבור (אני מתעב שירה בציבור), הקיטש נשפך, האחדות חוגגת - לרגע קט כולנו עם סגולה ששומע גלגלץ. ריד והנגנים נעמדים בשורה, קדים לקהל. הקהל מוחה כפיים ואני מתכונן לחזור הביתה כשהדובדבן שבקצפת מותיר בפי טעם מתוק עד בחילה. אבל לא. לו, כמו אל טוב נענה לתפילתי, "עוד שיר אחד", הוא מסמן לקהל. המתופף חוזר למקומו. "The Boulevard", מתוך האלבום "New York". אחד מהטובים. לאחר שהפיג את המתיקות המוגזמת שהשאיר השיר הקודם, לו יכול לחזור מותש אל מאחורי הקלעים.
לו לא הופיע בסינרמה. הוא, כמו אל, התגלה, נתן את הבשורה שלו, ונעלם. הוא לא יכול היה לעשות את זה טוב יותר. אבל כשמדובר באגדת רוק כמו לו ריד, גם הכי טוב זה לא מספיק טוב.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש