מאחורי טכנולוגיות "יבשות" לכאורה, מסתתרים לא פעם סיפורים עסיסיים למדי. סיפורה של הדי לאמאר, דמות מפתיעה ורבת פנים, הוא דוגמה אופיינית לכך. לאמאר היא בין בני המזל שהצליחו להיכנס לספרי ההיסטוריה פעמיים - בשני תחומים שונים מאוד זה מזה.
לאמאר נולדה בוינה בשנת 1913 בשם הדויג אווה מאריה קייזלר. בשנת 1933 היא כיכבה בסרט הצ'כי "אקסטזה", בסרט זה גילמה אישה רעבה לאהבה הנשואה לבעל אדיש. הסרט כלל צילומי תקריב של פניה המביעות תשוקה, כמו גם צילומים שלה רצה בעירום ביער וסצנת שחייה חשופת חזה, שהיתה כנראה סצנת העירום הראשונה בקולנוע (לפחות בסרט "מהוגן"). הסרט נאסר להקרנה בארצות הברית, אבל באירופה כבר קנתה לה לאמאר פרסום נרחב. מג ראיין עדיין לא נולדה, כאשר הודבק ללאמאר הכינוי "לורנס אוליבייה של האורגזמה".
באותה שנה נישאה השחקנית לפריץ מאנדל, יצרן תחמושת אוסטרי. מאנדל לא אהב (בלשון המעטה) את האופן שבו הופיעה אשתו הצעירה בסרט, ומשום כך ניסה לרכוש את כל עותקי הסרט שהצליח להניח עליהם את ידו. במסגרת עבודתו בייצור כלי טייס ומערכות בקרה לנשק, נהג הבעל הגאה והקנאי להגיע לפגישות וארוחות עסקיות עם לקוחות וספקים של כלי נשק, כאשר אשתו הצעירה לידו. הרעיה הקשובה למדה בפגישות אלו לא מעט על הבעיות הטכנולוגיות שעמדו ביסודו של פיתוח כלי הנשק (תיאור מרתק של המרוץ הטכנולוגי המדעי בין הבריטים לבין הגרמנים במהלך מלחמת העולם השנייה, מופיע בספר "מלחמה סודית ביותר"). אבל עד מהרה נמאסה ההסתופפות בקרבת הבכירים הנאצים על השחקנית הצעירה (שהיו לה שורשים יהודיים), והיא ברחה ללונדון בשנת 1937.
בלונדון פגשה לאמאר את לואי מאייר, אחד ממנהלי אולפני MGM. מאייר קרא לה "הנערה היפה ביותר בעולם" ושכר אותה לעבודה בהוליווד. הוא גם קיצר את שמה הפרטי והעניק לה את שם המשפחה לאמאר - על שם ברברה לאמאר, כוכבת הוליוודית יפהפייה מתקופת הסרט האילם, שנפטרה מעודף סמים בשנת 1926. הדי לאמאר הופיעה בארצות הברית בלמעלה משלושים סרטים (בתפקידה המפורסם ביותר גילמה את דלילה, באפוס הקולנועי של ססיל ב. דה מיל "שמשון ודלילה") וסירבה ללא מעט תפקידים אחרים (למשל לתפקיד הנשי הראשי ב"קזבלנקה", אותו שיחקה לבסוף אינגריד ברגמן). סטודנטים באוניברסיטת קולומביה בחרו בה, כמה מפתיע, בתור הנערה שאיתה היו רוצים להיות כלואים על אי בודד.
בלט מכני מחפש טכנולוגיה
בשנת 1940 חברה לאמאר למלחין האוונגארדי ג'ורג' אנת'יל. אנת'יל עשה שימוש בעבודותיו בכלי נגינה תעשייתיים, כמו גם ב- Player Piano (פסנתר שמנגן באופן אוטומטי, בעזרת סרט נייר שעליו מקודדים התווים). הגרסה המקורית של יצירתו מעוררת המחלוקת "הבלט המכני" נכתבה לששה עשר כלי Player Piano שמנגנים ארבעה תפקידים שונים (וזאת בנוסף לנגנים אנושיים, מדחפי אווירון, תופים, קסילופונים, סירנות ופעמונים). גרסה זו שוכתבה יותר מאוחר, כיוון שלא הייתה בנמצא הטכנולוגיה לסנכרן כמות כה גדולה של Player Piano. רק בשנות התשעים, שבעים שנה לאחר שנכתבה, נעשו ניסיונות לנגן את הגרסא המקורית.
מהחיבור של לאמאר ואנת'יל נולדה תובנה מעניינת. לאמאר הכירה, מימיה עם בעלה הראשון, את הבעיה של חסימת תדר הרדיו שמכוון את פצצות הטורפדו. אם ניתן יהיה, במקום לשדר את האות המכוון בתדר אחד, לעבור במהירות מתדר לתדר, האויב לא יוכל לחסום את התדר (או ליירט את התקשורת). הצד המשדר והצד הקולט יידעו לדלג מתדר לתדר על פי סדרת תדרים קבועה מראש. אבל המעבר המקודד מראש מתדר לתדר הוא בדיוק מה שעושה ה-Player Piano של אנת'יל: לכל תו יש תדר בסיסי אחר, ומכונה שמנגנת סדרה של תווים על פי קידוד קבוע מראש, שהיא למעשה בדיוק המכונה שנדרשת כדי לשדר (או לקלוט) אות שמדלג מתדר לתדר. נותר רק לסנכרן בין המכונות – ממש כמו ב"בלט המכני".
לאחר שהגיעו לתובנה זו, השניים הגישו יחד בקשה לרישום פטנט עבור "מערכת תקשורת סודית", וקיבלו את הפטנט (מספר 2,292,387) באוגוסט 1942. אגב, הפטנט רשום על שם אנת'יל והדי קייזלר מארקי (מארקי היה בעל מספר 2 מתוך 6 של הכוכבנית ההוליוודית).
חיל הים האמריקני טען שלא ניתן יהיה לממש את ההמצאה בפועל, אבל בשנת 1957 החלו מהנדסים בחברת Sylvania Electronic Systems לפתח את הרעיון, ובשנת 1962, שלוש שנים לאחר פקיעת התוקף של הפטנט, החל חיל הים האמריקני להשתמש ברעיון הזה במערכות תקשורת צבאיות שהותקנו בספינות שעשו את דרכן לקובה.
אדום, ירוק, כחול וחסכני
במהלך מלחמת העולם השנייה רצתה לאמאר להצטרף ל"מועצת הממציאים הלאומית" של ארצות הברית כדי לעזור במאמץ המלחמתי, אבל התשובה שקיבלה היא שהיא עשויה לתרום יותר למאמץ המלחמתי על ידי ניצול הסלבריטאות שלה למכירת איגרות חוב של המלחמה. לאמאר, שמיוחס לה הציטוט: "כל נערה יכולה להיות זוהרת, כל מה שאת צריכה לעשות זה לעמוד בלי לזוז ולהראות טיפשה", זכתה לאחר מותה שיום הולדתה (ה-9 בנובמבר) יונצח כ"יום הממציא" בגרמניה, אוסטריה ושווייץ.
החשיבות של המצאתם של לאמאר ואנת'יל חורגת מתחום ההגנה על הפרטיות. השיטה של דילוג תדרים משמשת היום בכל מיני פרוטוקולים של שידור אלחוטי (בלוטות', סלולרי וכו') גם בגלל שהיא מאפשרת ניצול טוב יותר של רוחב הפס.
באיור מופיעות שלוש תשדורות - אדומה, ירוקה וכחולה - שכל אחת מהן עוברת בתדר אחר. התשדורות מדלגות בין התדרים על פי השיטה שתארו לאמאר ואנת'יל. כל הפרעה לתשדורת מאופיינת בדרך כלל בתדר מסוים. הציורים מדגימים הפרעה בתדר 1. בשידור רגיל, התשדורת האדומה תינזק בצורה משמעותית והמקלט יבקש מהמשדר לחזור על אותו קטע תשדורת. אותה הפרעה, כאשר משתמשים בדילוג תדרים, פוגעת "קצת" בתשדורת האדומה, "קצת" בירוקה, ו"קצת" בכחולה. כאשר מדובר בשידור דיגיטלי מקודד, בהרבה מקרים הקידוד מאפשר לוותר על ה"קצת" הזה, ולבצע פענוח של שלושת התשדורות בצד המקבל מבלי לבזבז רוחב פס על בקשה לשידור חוזר.
(איור: אבי עבודי)
בשנת 1997, Electronic Frontier Foundation (ארגון ללא כוונת רווח שמטרתו הגנה על חירות הפרט בתחומים של מחשוב ותקשורת) העניק ללאמאר את אות החלוץ כהכרה בתרומתה לתחום (אנת'יל נפטר עוד בשנת 1959). בנה של לאמאר קיבל את אות הכבוד בשמה, שכן אז היתה לאמאר כבר בת 83 והתגוררה בפלורידה. שלוש שנים אחר כך, בינואר 2000, נפטרה לאמאר.
מסתבר כי היום, כל אחד מאתנו שמשתמש היום באוזניות BlueTooth או סתם בטלפון סלולרי, חייב תודה ל"נערה היפה ביותר בעולם", הנערה שהסטודנטים מקולומביה רצו לקחת איתם לאי בודד; אותה נערה שזכתה לחיי נצח לא רק בעשרות סרטים שיצאו מהוליווד, אלא גם כממציאה וחדשנית טכנולוגית.
המאמר מוקדש לאמי, עדה עבודי, אשר כנערה העריצה את השחקנית הדי לאמאר.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש