השערת ספנס
לואיס ספנס, חוקר סקוטי, כתב חמישה ספרים על אטלנטיס בין השנים 1924 ו-1942. לדבריו, היו שתי "אטלנטיס": אחת במקום שבו אמר אפלטון שהיא נמצאת, ואחרת – חלק אחר של הראשונה – קרוב לאנטילים, בקרבת ים סרגאסו של ימינו. לדעה כללית זו, לפיה הרכיבו כמה גושי יבשה את אטלנטיס, מצטרפים חוקרים נוספים. הם מניחים כי אטלנטיס לא שקעה כולה בבת אחת, אלא צללה בסדרה של אסונות גדולים ובהפרשי זמן בין אסון לאסון.
ספנס הקדיש חלק נכבד ממחקרו למיתולוגיה השוואתית, בעיקר לקישור האגדות הפרה־קולומביאניות של השבטים שחיו באמריקה עם אגדות העולם העתיק – לא רק של תרבויות הים התיכון אלא גם אלו של הקלטים הצפוניים. הוא מצא לא מעט צירופי מקרים בין אגדות אלו, רבים כל כך, עד שקל, לשיטתו, להשתכנע באחת משתי ההשקפות: או שהייתה תקשורת רציפה בין העולם הישן ובין העולם החדש עוד לפני קולומבוס, או שכל אחד מחצאי הכדור רכש את אגדותיו במקום מרכזי אחד, שנעלם ואיננו. כך, למשל, הוא מזכיר את קווי הדמיון בין קצאלקואטל – אל הטולטק, שהביא את הציוויליזציה למכסיקו ואחרי כן חזר לטלאפאלאן, ביתו המקורי בים המזרחי – לבין אטלס, הממלא תפקיד חשוב ביותר באגדות על אטלנטיס. אביו של אטלס היה פוסידון, אל הים, ואילו אביו של קצאלקואטל היה גוכומאטז, שליטם של הים ושל רעידות האדמה, שדמותו הייתה כשל נחש זקן השוכן במעמקי האוקיאנוס. הן לקצאלקואטל והן לאטלס היו אחים תאומים, שניהם תוארו כעבדקנים ושניהם החזיקו במו ידיהם את השמיים.
היבט מעניין אחר בתיאוריות של ספנס על אטלנטיס קשור בגלי ההגירה התרבותית שהגיעו לאירופה מהמערב. מדובר בשלושה גלים עיקריים, שבהכללה גסה אפשר לומר שהגיעו סביב השנים 25,000 לפנה"ס, 14,000 לפנה"ס ו-10,000 לפנה"ס. התאריך האחרון סמוך למדי לתאריך המשוער של שקיעת אטלנטיס. לתרבויות אירופאיות היסטוריות אלו ניתנו שמות המציינים את המקום בו נתגלו שרידיהן לראשונה. העתיקה שבהן היא תרבות קרו־מאניון, שהתגלתה בדרום־מערב צרפת. תרבות זו – שנחשבת למתקדמת ביותר לגבי אותה תקופה – התפשטה מאזור הפירנאים וממפרץ ביסקיה לעבר אזורים בדרום־מערב אירופה, צפון אפריקה ומזרח הים התיכון. בני תרבות זו השאירו ציורים וחריטות על כתלי מערות, ציורים המצביעים על ציוויליזציה מתקדמת ומתוחכמת, בעלת ידע רב באנטומיה. הציורים הללו גם עוסקים בצורה נרחבת בשוורים. השור מילא תפקיד חשוב מאוד בדיווחי אפלטון על הדת האטלנטידית. היה לו חלק משמעותי גם בציוויליזציות של כרתים ושל מצרים (שאחד מסמליה הדתיים היו אפיס, השור הקדוש). ספנס טען כי גולגלות אנשי קרו־מאניון מצביעות על תכולת מוח גבוהה הרבה יותר מזו של תושבי אירופה האחרים דאז, ובהשוואה אליהם היו בני גזע על־אנושי כמעט.
הגל השני הביא לאירופה את התרבות המגדלנית. כקודמו, אף הוא הגיע ליבשת מהמערב או מדרום־מערב. הוא תרם דוגמאות יפהפיות של ציור, פיסול וחיטוב וכן סימנים למבנה שבטי ודתי מתוחכמים מהמקובל. התרבות השלישית, והמאוחרת מכולן, היא זו של הגל האזיל־טארדנוסי. אליבא דספנס, מהגרי גל זה הם אבות אבותיהם של האיברים, שהתפשטו אל תוך ספרד ואל חלקים אחרים של הים התיכון, כמו הרי האטלס. האזילים קברו את מתיהם כשפניהם מערבה – כנראה אל הכיוון ממנו הגיעו. ספנס מספר כי האזילים אף כונו על ידי תושבי איטליה בתקופה הרומאית בשם "אטלנטידים", ולדבריהם היו אלה בניו הנבחרים ביותר של פוסידון ומי שזוהו על ידם כשייטים הראשונים.
ספנס קשר בין הופעת גלי ההגירה הללו לבין הימלטותם של מהגרים מאטלנטיס כתוצאה משקיעות מקומיות, שנגרמו על ידי פעילות געשית או על ידי הצפות, שהתחוללו בשל המסת כמויות קרח שנותרו מתקופת הקרח או בשל צירוף של שניהם.
ספנס סיפר כי במאה הארבע־עשרה נמצאו באיים הקנאריים שרידים חיים של התרבויות שהגיעו עם גלי ההגירה קדומים הללו. היו אלה הגואנצ'ים – לבנים, שדמו לקרו־מאניון בגובהם, עבדו את השמש, פיתחו תרבות תקופת אבן מתקדמת (כולל שיטת כתיבה) ושימרו אגדה על קטסטרופה גלובלית שהם היו ניצוליה. הגואנצ'ים, כמו עמים רבים אחרים שנתקלו באירופאים לאחר שנים ארוכות של בידוד יחסי מהעולם הישן, לא שרדו זמן רב.
אפשר לומר שספנס הרחיב את התיאוריה של דונלי, אבל גם הוריד את אטלנטיס לדרגת ציוויליזציה של תקופת האבן, המזכירה קצת את התרבויות הקדומות של מכסיקו ופרו. לטענתו היא יצרה תשלובת תרבותית אטלנטידית, שחלק משרידיה עדיין גלויים וברורים באזור האטלנטי.
האקסיומה הספרדית
תיאוריות אחרות על אטלנטיס מניחות כנקודת המוצא שלהן שתרבויות עתיקות מסוימות היו למעשה אטלנטיס האמיתית, ויצרו את המסורת האטלנטידית. אחת מהן היא טארטסוס, מרכזה של תרבות מפותחת ומשגשגת, שגם הייתה עשירה ביותר במינרלים. נוהגים כיום למקם את טארטסוס על החוף האטלנטי של ספרד, על שפך הנהר גוואדאלכביר. בשנת 533 לפני הספירה נכבש המקום על־ידי קרתגו, שחסמה את הגישה אליו לשאר העולם.
ארכיאולוגים גרמניים, שהבולטים בהם היו הפרופסורים אדולף שולטן, אוטו ייסן, אלברט הרמן וריכרד הניג, החלו לחקור את טארטסוס כבר בשנת 1905. ייסן ערך טבלה שהראתה, לשיטתו, אחת עשרה נקודות דמיון בולטות מאוד בין טארטסוס לאטלנטיס – דמיון שלא ניתן, לדעתו, להתעלם ממנו.
מיקומה המדויק של טארטסוס לא נקבע בוודאות. א.מ. וילשאו, שחיברה את הספר "אטלנטיס באנדלוסיה", חקרה את האזור במשך עשרים וחמש שנה. בין השאר, גילתה "מקדש שמש" המצוי כשמונה מטרים מתחת לרחובותיה של סביליה. היא האמינה שטארטסוס עשויה להיות קבורה מתחת לסביליה המודרנית – ממש כשם שחלק נכבד של רומא העתיקה מצוי מתחת לרומא של ימינו, וכשם שטנוקטיטלאן מצויה מתחת לחלק העתיק של העיר מכסיקו סיטי והרקולנום מתחת לרסינה.
שרידים אחרים הקשורים בתרבותה של טארטסוס הם מכרות הנחושת של ריו טינטו, המתוארכים כבני שמונת אלפים עד עשרת אלפים שנה. כמו כן, התגלו ממצאים המעידים שבתקופה ההיא נערכו עבודות הנדסיות הידראוליות סמוך לרונדה – מה שמזכיר את תיאוריו של אפלטון על העבודות ההידראוליות שנעשו באטלנטיס – ונמצאו גם שרידי נמל באמצע היבשה בניאבלה.
וילשאו התנגדה לתיאוריות של החוקרים הגרמניים שלפיהן טארטסוס לבדה הולידה את אגדת אטלנטיס. לטענתה, טארטסוס הייתה מעין קולוניה של אטלנטיס האמיתית. בין השאר, כתבה כי "לאנשים הפרה־היסטוריים האלה, המתורבתים להפליא, יש קשר ללובים הפרה־היסטוריים, שבשלב מוקדם יותר של ההיסטוריה הגיעו מאטלנטיס לאנדלוסיה כדי לרכוש את הזהב, את הכסף ואת הנחושת, שסופקו על ידי הכורים בני תקופת האבן המאוחרת של ריו טינטו, ובמהלך הדורות ... איחדו את התרבות האיברית ואת התרבות האפריקנית באורח כה הדוק עד שלבסוף היה לטארטסוס ולאפריקה גזע משותף, הגזע הלובי־טארטסי". את התיאוריה הזו גיבתה וילשאו באוסף ערוך של כתבים חרוטים איבריים פרה־רומאיים. היא הראתה כי כמאה וחמישים מהסימנים האלפביתיים שמצאה בהם מופיעים גם על קירות מערות סלע בלוב.
ברור כי ממצאים אלה – בין אם הם מייצגים את אטלנטיס ובין אם לאו – מעידים למצער על קיומה של תרבות מערב ים־תיכונית בלתי ידועה מתקופה קדומה ביותר. ניתן למצוא דמיון רב בינה לבין תרבות כרתים העתיקה. אחד הממצאים המפתיעים ביותר הוא פסל ראש וכתפיים המכונה "לה דאמה דה אלקה" (הגברת מאלקה), שנמצא בעיר בשם זה, בדרום ספרד. פסל זה מעיד על התחכום שהיה מנת חלקה של הציוויליזציה שבימיה פוסל.
לעתים קרובות הועלה הרעיון שסכריה, הארץ "בקצה העולם" של הפייאקים, שאותה מתאר הומרוס ב"אודיסיאה", הייתה המודל האטלנטידי של אפלטון. פרטים רבים בתאורי סכריה דומים מאוד לרשימותיו של אפלטון על אטלנטיס: הארמון הנפלא של אלקינואוס, "שנבנה מנחושת קלל"; חומות העיר הענקיות; העוצמה הימית של הפייאקים; העיר הבנויה על מישור עם הרים גבוהים מצפון לה; ואפילו שני המעיינות שבגן המלכותי. סכריה מעולם לא אותרה, ומאחר ששם זה מצוי רק ב"אודיסיאה" כאחד האיים במסעו האינסופי של אודיסיאוס, יתכן כי המדובר באי שעליו הייתה תרבות מפותחת במיוחד – כרתים, קורפו, טארטסוס, גדאס או אטלנטיס עצמה.
אטלנטיס היבשה
תיאוריות אחרות גורסות שאטלנטיס לא שקעה מעולם, כלומר שהיא עדיין קיימת באזור יבש ומחכה לארכיאולוג המזהיר שיחפור אותה מקברה. אחת מהן מבוססת על שינויי אקלים בדרום אפריקה. ציורי מערות שהתגלו בהרי טאסיל באלג'יריה וברכס אקאסוס בלוב מראים ארץ נעימה, מאוכלסת ופורייה, שנהרות זרמו בה ויערות כיסו אותה ובעלי חיים אפריקניים לרוב רעו בה, לפני שנכחדו מהעולם. כיום מדובר באזור חשוף לחלוטין, מדברי בחלקו. ציורי מערות שנמצאו בסביבה מראים כי באזור חל שינוי אקלימי קיצוני. ההתייבשות ההדרגתית של צפון אפריקה במאות השנים האחרונות ושקיעת חלק מהחוף הם הבסיס לתיאוריות צרפתיות הטוענות כי בשטחי תוניסיה ואלג'יריה היה ים פנים־יבשתי, שנפתח אל הים התיכון והתחבר אל ים סהרה הפנימי. הים הפנים־יבשתי של תוניסיה מקושר עם אגם טריטוניס, שאותו מזכירים סופרים קלאסיים אחדים. אגם זה איבד את מימיו כשהסכרים התפוצצו ברעידת אדמה ולבסוף התייבש והפך להיות לאגם בוצי ורדוד בתוניסיה, הקרוי כיום שוט אל דג'ריד. תיאוריה דומה העלתה הארכיאולוגית קרלה סייג', שטענה אף היא כי יש סבירות גבוהה שאטלנטיס שוכנת במקום בו ממוקם כיום המדבר הנחשב לגדול ביותר בעולם.
הסהרה עצמו נחשב לקרקעיתו של ים עתיק. באלג'יריה ובתוניסיה הראו סקרי קרקע שעשתה הממשלה הצרפתית שהשקעים שנוצרו על ידי האגמים הבוציים והרדודים באלג'יריה ובתוניסיה נמצאים מתחת לפני הים ויתמלאו מים אם תוסט שרשרת דיונות חוף המגינה עליהם.
ארכיאולוג צרפתי בשם גודרון טען כבר בשנת 1868 שאטלנטיס קבורה בסהרה. כך טען, שש שנים מאוחר יותר, גם גיאוגרף צרפתי בשם אטיין ברליוקס, שגרס כי אטלנטיס האמיתית נמצאת בצפון אפריקה, בהרי האטלס, ממול לאיים הקנאריים. ברליוקס סבר שצ'רנה, העיר שאותה מזכיר הסופר הקדום דיודורוס סיקולוס כבירת אטלנטיס, הייתה פחות או יותר בנקודה זו עצמה. ברליוקס גם ציין את העובדה שלברברים של הרי האטלס יש לעיתים קרובות עור בהיר, עיניים כחולות ושיער בלונדיני. סימנים אלה הם, לטענתו, עדות למקור קלטי או אטלנטידי.
סופר גרמני בשם בורשאר אימץ ב-1926 את התיאוריה הצפון־אפריקנית והסביר שבירתה של אטלנטיס שכנה בהרי אחגר, שם יושבים כיום בני הטוארג. בורשאר גילה שקיים שם שבט ברברי הקרוי אוניאור, שם המזכיר מאוד את את אאונאור, שם שבו מכנה אפלטון את תושביה הראשונים של אטלנטיס. צירוף מקרים אחר שגילה הוא כי השבטים הברברים של שוט אל האמינה מתוניסיה נקראים בשם "אטאלה" – שם שדומה בצלילו ל"אטלנטיס". הארכיאולוגים הצרפתיים בוטאבאן וז'ולה הסכימו עם תיאוריה זו, אבל טענו שחלק נכבד מהאימפריה האטלנטידית הוא ארץ השקועה בחוף תוניסיה במפרץ גאבס.
סברות "לאומיות"
מתברר כי התיאוריות המודרניות על אטלנטיס הן בעלות מתאם לאומי בלתי רגיל בעליל. רבים מהחוקרים הצרפתיים חיפשו אחר אטלנטיס בצפון־אפריקה הצרפתית, וכמה מהם אף הצביעו על צרפת עצמה כעל המקום האפשרי בו שכנה אטלנטיס. ארכיאולוגים ספרדיים ניסו לאתר אותה בספרד ובצפון־אפריקה הספרדית. סופר קטלוני אחד הצהיר, כמובן, שהיא הייתה בקטלוניה. חוקר פורטוגזי אחד הצהיר שאטלנטיס היא פורטוגל. מדענים רוסיים סברו כי איתרו את אטלנטיס מתחת לים הכספי, או אולי סמוך לקרץ', בחצי־האי קרים. ואילו מדענים וארכיאולוגים גרמניים טענו כי איתרו אותה מתחת לים הצפוני, במקלנבורג, או בטארטסוס, וקבעו כי הייתה "קולוניה גרמנית" בספרד. סופרים מאירלנד ומאנגליה זיהו לחילופין את "איי אפלטון" עם אירלנד ואנגליה. מוחמה מוונצואלה סבר שאטלנטיס הייתה בארצו, וכך האמין גם מלומד שוודי, שמיקם אותה בעיר אופסלה.
במחקרים אחרים שנעשו במאה העשרים הגיעו ארכיאולוגים יווניים למסקנה כי ניתן לעקוב אחר אגדת אטלנטיס עד לאי טרה (סנטוריני של ימינו), שהתפוצץ בשנת 1500 לפני הספירה בערך, וחלק ניכר ממנו שקע אל מתחת לפני הים האגאי. לפני כן, דווקא כרתים נחשבה כערש הולדתה של אטלנטיס, בעיקר בגלל תרבותה הקדומה המפותחת שגוועה בפתאומיות, ובשל נוכחותם של אפר וולקני וסימני שריפה בחורבותיה. מכל מקום, ברור כי התפרצות וולקנית בעוצמה של זו שהשמידה את טרה עלולה הייתה גם לפגוע קשות בכרתים, ויתכן כי תרבויות אלה הושמדו על ידי אותו אסון טבע עצמו.
קארסט, מזרחן, פילולוג ותיאורטיקן גרמני, שעסק בחקר אטלנטיס, פיתח את תיאורית אטלנטיס הכפולה: אטלנטיס המערבית התפשטה דרך צפון־אפריקה, ספרד והאוקיאנוס האטלנטי, ואילו אטלנטיס המזרחית שכנה באוקיאנוס ההודי בדרום איראן ובערב. נוסף על כך פירט קארסט נקודות שלא היו במוקד תשומת הלב, באזורים כמו הרי אלטאי באסיה ובאזורים אחרים. את כל הנקודות הללו קשר אלה לאלה בעזרת קשרים לשוניים, שמות מקומות ופולקלור של שבטים ועמים שונים. בראמוול יצא נגד הכפילות האטלנטידית של קארסט וטען בספרו "אטלנטיס האבודה" שחייבים להתייחס לאטלנטיס כאל אי באוקיאנוס האטלנטי.
במקום אחר לגמרי, ניגריה, מצויות חורבות יורובה או איפה, שמתוארכות לשנת 1600 לפנה"ס. החוקר ליאו פרובנסיוס, שחקר את התרבות העתיקה והמפוארת הזו, כתב כי הוא מאמין שמדובר במרכזה של ציוויליזציה שהייתה למעשה אטלנטיס של אפלטון. את התיאוריה שלו ביסס על סמליות אתנולוגית. בין השאר, מופיעים בחורבות אלה צלב הקרס, עבודת אל הים אולוקון, ארגון שבטי, צורות של כלים, כלי תשמיש, מכשירים וכלי נשק, כתובות קעקע, טקסים מיניים ומנהגי קבורה. פרובנסיוס ערך השוואות ומצא דמיון רב בין ביטויים סמליים אלה בתרבות איפה לבין תרבויות אחרות, כולל האטרוסקית, האיברית הפרה־היסטורית, הלובית, היוונית והאשורית. פרובנסיוס סבר כי גילה את אטלנטיס, ואף טען כי תרבות יורובה הגיעה במקור מהאוקיאנוס השקט, דרך דרום אסיה ותוך חציית אפריקה. כנראה סבר כי מצא את הציוויליזציה המסתורית שמאחורי עמודי הרקולס. כמו רבים אחרים, קישר את שרידיה של התרבות המפוארת עם המיתוס האטלנטידי הקדום.
בחלק ג': היעלמותה של אטלנטיס מזכירה במידה רבה את המבול, האם יש קשר בין שני האסונות המיתולוגיים?
|
קישורים
קרלה סייג' -על התיאוריה שאטלנטיס קבורה בחולות מדבר סהרה
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש