 |
|
על מוזיקאי הפולק-רוק ניק דרייק, עם צאת אלבום סקיצות חדש שלו.
|
|
| מוזיקה • גידי אהרונוביץ' • יום ה', 15/7/2004, 0:16 |
|
 |
|
| ניק דרייק |
|
חורף. הכל גשום בחוץ. ביד אחת מקטרת, ביד השנייה כוסית ויסקי משובח. ברקע, הדיסק Five Leaves Left של ניק דרייק (הייתי מעדיף תקליט אבל מי יכול להשיג אחד כזה). אני מוזג עוד כוס ומצית את הטבק.
אני שוקע בכורסה ומאזין. אני שומע את האלבום הזה אולי בפעם המאה, ועדיין לא מעכל שהוא כל כך גדול, כל כך תמים ואמיתי, כל כך חם ומתוחכם. אני לא מעכל את הפשטות התמימה שיש בו מצד אחד, והמורכבות הגדולה כל כך מהצד השני. אני שואל את עצמי האם יתכן שהתקליט אכן הוקלט בשנות השבעים... זה נשמע כל כך חדשני אפילו בימינו.
אני מאזין לצלילי הגיטרה של ניק ולא מבין איך הוא הצליח להפיק עומקים כאלה מגיטרה קלאסית ואקוסטית. אני חושב על ניק, על חייו ואולי עוד יותר על מותו, הכל כך מוקדם והכל כך טרגי.
ניק דרייק נולד בבורמה. בהיותו בן ארבע הוא עבר עם משפחתו לעירה קטנה בשם Tanworth-in-Arden. דרייק היה ילד בודד מאוד. הוא נהג לטייל טיולים רגליים בחוף הקרוב למקום מגוריו. הוא היה ספורטאי ותלמיד מצטיין, שעם השנים עזב את הלימודים לטובת המוסיקה, ואת המוסיקה לטובת הדיכאון העצב והמלנכוליה. הוא למד לנגן על מספר כלים, ביניהם סקסופון, קלרינט ופסנתר.
הוא קנה גיטרה ב-13 פאונד ומאחר שלא מצא מורה נגינה מתאים, למד לנגן עליה בכוחות עצמו. מעל 20 שנה חלפו מאז מותו, ועד היום אנשים מתקשים לגלות את סוד כיוון הגיטרה שלו. נגנים רבים התחננו בפני הוריו שיחשפו את השיטה, אבל להורים לא היה מה לחשוף. דרייק כמעט שלא השאיר אחריו מכתבים, אין תיעוד מצולם להופעותיו ובחייו הספיק לתת ראיון עיתונאי מסודר אחד בלבד.
דרייק למד בקמברידג' ספרות אנגלית, והיה ספורטאי מצטיין, אבל העדיף את המוסיקה על פני שאר הדברים. חוג חבריו מאותה התקופה מתארים אותו כאדם רגיש, חסר ביטחון עצמי, שמסתובב עם ספרים וגיטרה ומנגן את שיריו, שתקן מופנם שמאזין רוב הזמן לטין בקלי ולוואן מוריסון.
אצל אחד מחבריו, אשלי הצ'ינגס (הבסיסט של להקת "Fairport Convention"), הכיר דרייק את ג'ו בויד, שהיה מפיק בעל שם. ג'ו החתים את דרייק על חוזה הקלטות כשדרייק היה רק בן 20, וב- 1969 יצא אלבומו הראשון של דרייק, Five Leaves Left. השם נילקח מכתובת שמופיעה על נייר לגלגול סיגריות. הכתובת מציינת שנשארו למעשן רק עוד 5 ניירות לגלגול.
אנשים גם יחסו את השם לסיפורו של או הנרי על נערה חולה, שמביטה על עץ בחצר ביתה ומאמינה כי כשהעלה האחרון ינשור היא תמות. לאחר מותו של דרייק, זכה שם האלבום למשמעות נוספת. הוא נפטר 5 שנים לאחר שיצא אותו אלבום.
האלבום נכשל מסחרית. גם היום כשמאזינים לאלבום זה, קשה לתפוס שאדם בן 20 כתב יצירת מופת כל כך בוגרת ואינטליגנטית, ולפעמים קשה להאזנה. השיר החביב עלי משם הוא "עץ פרי" (Fruit Tree), שם משווה דרייק את התהילה לעץ פרות.
מאוכזב מכישלון האלבום, עבר דרייק ללונדון. בדירה קטנה, בתנאים מחפירים, ללא הרבה כסף ותוך הופעות כושלות, הוא עבד על שירי האלבום השני, Bryter Layter. הקלטות האלבום נמשכו כתשעה חודשים. באלבום זה משתתפים חברים מ"פיירפורט קונבנשן", ואפילו ג'ון קייל, שהיה אז הפסנתרן של "מחתרת הקטיפה".
באלבום זה יש 3 קטעים אינסטרומנטאליים מתוזמרים היטב, וגם אחד השירים הכי יפים של דרייק, "שמיים צפוניים". האלבום כולל מספר רב של סגנונות, בין היתר גם ג'אז ובוסה־נובה. כולם ציפו שהאלבום יימכר היטב, אבל גם הוא נחל כישלון מסחרי, למרות ההפקה והשירים המושלמים. אולי מה שפגע במכירות האלבום היה התזמון הגרוע שבו יצא. אסור לשכוח שאנו מדברים על 1970. דרייק היה צריך להתחרות באלבומים כמו "גשר על פני מים סוערים" של סיימון וגרפונקל ו-"Abbey Road" של החיפושיות.
כישלון האלבום דרדר את דרייק קשות. הוא חזר לבית הוריו והיה שרוי בדיכאון. רוב הזמן הוא לא עשה עם עצמו דבר, חוץ מישיבה מול החלון ובהייה אינסופית. הוא עזב את לימודיו למרות שנשארה לו עוד שנה לסיום. מפיקו ג'ו בויד נסע לאמריקה, מה שדרדר עוד יותר את מצבו הבריאותי של דרייק. בעצת מפיקו ואימו הוא פנה לטיפול פסיכיאטרי, וקיבל תרופות אנטי־דכאוניות.
בינתיים הוא עבר להיות מופץ בחברת "איילנד" (כי בויד מכר לה את חברת ההקלטות שלו), שמע להצעת מנהלה של החברה, ונסע לחוף הספרדי, לדירה שסיפק לו המנהל על מנת לנוח. כשהוא חזר מורבידי ומדוכא עוד יותר, הוא ניכנס לאולפן והקליט תוך יומיים את אלבומו השלישי, "ירח ורוד". אלבום קודר קשה וכואב עד בלי די, אלבום רגיש וחשוף שמשאיר אותך מצומרר גם אחרי ההשמעה המאתיים שלו.
דרייק ניגן בכל הכלים באלבום (גיטרה ופסנתר), ולאחר כמה שירים באורך כולל של 25 דקות, הודיע לטכנאי שאין לו יותר מה לתת. הוא לקח את המאסטר למשרדי "איילנד" והשאיר את הסליל בכניסה מבלי להגיד מילה. לאחר זמן מה, מספרת האגדה, נימצא הסליל, וכשניגנו אותו על המכונה התברר שזה האלבום החדש של דרייק. הוא יצא באפריל אותה שנה, ונחל כישלון חרוץ.
דרייק אשפז את עצמו בבית חולים פסיכיאטרי למשך חמישה שבועות. הוא ניסה להתקבל לעבודות שונות אבל לא הצליח להתמיד באף אחת. ב- 1974 הוא נכנס לאולפן והקליט ארבעה שירים שהיו העבודות האחרונות שלו. ההקלטות נפסקו כשדרייק כבר לא הצליח לשיר. הוא אמר לטכנאי ההקלטות שאין לו יותר מה לתת ושהוא מרגיש מת.
הוא נסע לטיול ארוך בצרפת, וחזר מעודד יותר. הוא אפילו אמר לאימו שהוא רוצה לקנות כינור. אבל למחרת, כאשר אימו המעודדת נתנה לו את מפתחות מכוניתה וכסף, דרייק לא הבין למה היא נותנת לו אותם, ועל איזה כינור היא מדברת. ב- 24 בנובמבר באותה השנה נימצא דרייק על ידי אימו, ללא רוח חיים. בזמן הימצאו התנגן על הפטפון "הברנדרבורגים" של באך. למראשותיו נמצא ספרו של קאמי "המיתוס של סיזיפוס". חוקר מקרה המוות הגדיר את מותו כתוצאה של מנת יתר של כדורים אנטי דיכאוניים, וקבע את סיבת המוות כהתאבדות.
משפחתו של דרייק טענה במשך שנים שמדובר בטעות; שדרייק לא התאבד, אלה פשוט עשה שימוש לא נכון בכדורים. אימו מעידה שבמקום לקחת את הכדורים כמו שצריך לפי המלצות הרופא, הוא היה לוקח אותם על פי מצבי הרוח. בכל פעם שהרגיש בודד או מדוכא, לקח כדור בהנחה שהדבר יעזור לו. לטענתם, ניק היה עצוב ולקח כמות גדולה יותר של כדורים, אבל לא מתוך הרצון להתאבד, שהרי לא נמצא אף מכתב .
בשנות ה80 יצא אלבום בשם Time of No Reply, שכלל שירים של דרייק שלא נכללו באלבומיו, ובנוסף לכך את ארבעת השירים האחרונים שהקליט. כמו כן יצאה לדרייק גם קופסה בשם Fruit Tree, שכוללת את כל ארבעת האלבומים וחוברת מהודרת עם תמונות נדירות וביוגרפיה. בשנת 2000 יצא סרט תיעודי על חייו של דרייק, וביוגרפיה שלו מאת פטריק האמפריז. לאחרונה הקליט השחקן בראד פיט תוכנית על דרייק ב-BBC. התוכנית כללה ראיונות עם מוסיקאים שונים ובני משפחה.
דרייק, שבחייו לא זכה להצלחה, הפך עם השנים להיות אגדה. יותר ויותר אנשים החלו לשמוע את אלבומיו, והוא זכה להכרה שלה הוא ראוי. חברת פולקסוואגן אפילו השתמשה בשירו "ירח ורוד" למכירת אחת המכוניות שלה. דרייק הפך להיות אמן שהשפיע על המון אמנים, ואמנים רבים הקדישו לו אלבומים ושירים. ביתו הקטן בעיירה הפך להיות מקום עליה לרגל למעריצים מכל העולם, ואלו הביאו להוריו של דרייק המון נחמה.
למרות שדרייק מוכר המון בשנים האחרונות, האזנה למוסיקה שלו עדיין דורשת מאמץ, הן נפשי והן מוסיקאלי. הוא חשוף, כואב ומדהים ברמה שלא תיאמן. בין כל סוגי המוסיקה ששמעתי בחיי, ניק דרייק הוא אחד המוסיקאים המרגשים ביותר בעיני.
קיץ, יוני, היום הכי חם של השנה. המזגנים פועלים בשצף קצף, וביד האלבום החדש של ניק דרייק, Made to Love Magic, שהוציאה "איילנד”. באלבום יש סקיצות שונות לשירים של דרייק, ושיר חדש אחד. בתור מי שמחזיק בוטלגים והקלטות ביתיות של דרייק, עלי לציין שהאלבום מאכזב, כי יש המון הקלטות הרבה יותר מעניינות ומיוחדות, ש"איילנד" בחרה שלא לפרסמם בו.
רוב הגרסאות באלבום דומות לגרסאות המקוריות או לגרסאות המיוחדות שהופיעו ב-Time of no Reply. רק השירה היא אחרת, ואולי חלק מהאקורדים. יוצאים מן הכלל השירים הבאים: Magic, שהעיבוד שלו שונה לגמרי ברביעיית המיתרים, כלי הנשיפה והשירה. הגרסה שב-Time of no Reply עדיפה בעיני. The River Man נימצא כאן בגרסת הסקיצה של דרייק, רק עם גיטרה. הוא מרגש, אך פחות מגרסת האלבום Five Leaves Left: בזו יש משהו עמוק וחזק, שנעלם מהגרסה באלבום החדש. את Three Hours אנו שומעים כאן בעיבוד מעניין ואחר לגמרי, כאשר ברקע מנגן חליל מוטיבים מאחד הקטעים האינסטרומנטליים ב"ברייטר לייטר". העיבוד הזה מעניין מאוד, אבל שוב, הביצוע ב- Five Leaves Left טוב ומעניין בהרבה. השיר Time of no Reply, שיצא במקור רק עם גיטרה, מוגש לנו כאן בעיבוד קאמרי כבד, פומפוזי ומיותר. את האלבום מסיים שיר חדש בשם Into the Line, מרגש, אבל לא מהגדולים של דרייק.
למרות דבריי המסתייגים מהאלבום, הוא מרגש מאוד. לשמוע את דרייק שר מעט שונה, ומלביש חלק מהשירים באקורדים שונים, זו בהחלט חוויה מעניינת. מכל מקום, הוא אינו מומלץ למי שרוצה להתחיל להכיר את דרייק; לאלה מומלץ האלבום Way to Blue: an Introduction. האלבום החדש מומלץ רק לחובבי דרייק המושבעים, שאם היה מתאפשר להם, היו מוכנים לתת כל דבר כדי להשאיר את דרייק עוד כמה שנים איתנו.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש