וואו, איך שהזמן רץ כשנהנים. בראש השנה, 12 בספטמבר 1999, נפתח ברוב תרועות כתב העת המקוון לתרבות ואקטואליה - "האייל הקורא". שישה חודשים ויום חלפו מאז. שישה חודשים שבהם התפרסמו למעלה ממאה ושישים מאמרים וסקרים, ואתם הקוראים כתבתם למעלה משלושת־אלפים תגובות. עם אלפי כניסות מידי שבוע ומאות קוראים קבועים, הפכנו יחדיו את האתר הזה לכלי ביטוי חשוב ויחודי בנוף האינטרנט הישראלי, ובתקשורת הישראלית בכלל.
בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא כל אחד יכול לומר את דברו באינטרנט. בטח לא באינטרנט הישראלי. מעבר למגבלות הטכניות של שימוש בעברית על הרשת, ישנה תמיד המגבלה הקשה מכל - עצלותם של הגולשים. אפשר להאשים אותם? מיליוני דפים מסתובבים שם באינטרנט. כדי למצוא את אחד מדפי האתר הפרטי שלי במנוע חיפוש, עלי לדפדף למיקום האלף ומשהו בדרוג, או לחלופין - להקליד את שם המשפחה הבלתי־נפוץ בעליל שלי. קשה, קשה למצוא אנשים פרטיים באינטרנט.
נו, אבל זה בסדר - יש אתרים גדולים, ומן הסתם, גם אנחנו יכולים להביע דעה שם, לא? זה אינטרנט! מסתבר שלא. לכל היותר, נוכל להצביע על איכותו של מאמר בנענע, או לכתוב הודעה שתטבע בים ההודעות הבלתי־רלוונטיות שבפורומים. קשה, קשה להגיד משהו באינטרנט, ועוד שישמעו אתכם.
אז בשביל זה אנחנו כאן. בשביל זה פתחנו אתר שכל אחד יכול לכתוב בו, תוך ידיעה שרבים יקראו את הדברים. אתר שמנסה, עד כמה שאפשר, לסייע לפיתוח דיונים רציניים בנושאים שמעניינים ומאתגרים אותנו. ברשת שמלאה באתרים מטעם ואתרים למען, אתרים בעד ואתרים נגד, אתרים שאיזון והקניית פתחון פה הוגן לצד השני הם מהם והלאה, במדינה אוכלת אליטותיה, אנחנו נותרים איכותיים אבל אופטימיים. יש מקום (תרתי משמע) לנהל דיון הגון ומנומס. יש מי שייצג את הצדדים השונים בכבוד בכל ויכוח. אפשר לכתוב רצף הודעות בנות יותר משורה אחת.
הצלחנו, בזמן הקצר שאנחנו כאן, להעמיד זה לצד זה נושאים כמו פוליטיקה וצמחונות, ספרים ומוזיקה, משפט וחינוך. כל נושא שמעניין אותי ואתכם - ימצא את מקומו באייל. נושאים שברומו של עולם, נושאים שבעמוד הראשון בעיתון, אבל גם הנושאים שנדחקים הצידה בהמולה הכללית.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לכותבינו הקבועים והקבועים פחות, ולעודד אתכם, את קוראינו, לכתוב עבורנו מאמרים בנושאים שלדעתכם ראויים לעלות לדיון באייל, הלינק נמצא שם למעלה - "כתוב לעורך הראשי" (וסליחה על הפנייה הגברית, אנחנו מתכוונים גם עליכן, הנשים).
אני רוצה להודות לעיתון הארץ שמספק לנו, באופן קבוע כמעט, חשיפה במדוריו השונים, אפילו שלאחרונה ספג העיתון מספר מהלומות מאת כותב אלמוני. בעיקר אני רוצה להודות לכתבת דפנה לוי־ינוביץ', שטורחת להתעדכן בנעשה באתר בקביעות.
אני רוצה להודות לכל אלו שטרחו ושלחו דוא"ל עם פידבק אלינו, בין אם תלונות על בעיות במערכת, בין אם הצעות לשיפורים, ובין אם סתם כדי להגיד לנו שהם נהנים מהאתר - כל הודעה שכזאת משמחת אותי ואת עמיתי ומעודדת אותנו להמשיך ולהשקיע באייל הקורא.
כמובן, תודה לטל כהן, שתכנת את המנוע של האתר, וממשיך לשפרו בכל עת. תודה לערן טרומר, הוובמאסטר הבלתי־נלאה שלנו. תודה לכל החברים שמעירים ומסייעים כשצריך, וגם תודה לשי כהן על המאמצים הרבים מאחרי הקלעים.
וכצפוי - תודה לכם, הקוראים, על שסייעתם לנו להיות מה שאנחנו היום, בתקווה שתמשיכו לבקר ולהנות מן האתר, ולהציגו בפני אנשים חדשים שישמחו להצטרף לקהילה הקטנה שלנו.
סליחה על ההשתפכות הרגשנית.
קריאה מהנה,
דובי קננגיסר, עורך ראשי.
נ.ב. ותודה להורי שהביאוני עד הלום.
|
קישורים
מוזיקה - מאמרו של ניר יניב
חינוך - מאמרו של שלומי בן־יצחק
צמחונות - מאמרו של ירדן ניר
רוב תרועות - המאמר הראשון באייל
מהלומות - הארץ ספג כמה בתגובותיו של אלמונימי
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש