 |
רבנים פסקו: עובר שאין לו סיכוי לחיות, אסור להפילו - חובה להביאו לעולם, ולו כדי לתרום את איבריו. בשורה טובה? (ואף מילה על המילניום. טוב, אולי קצת.)
|
|
| חברה וכלכלה • דובי קננגיסר • יום א', 26/12/1999, 22:31 |
|
| |
יציאת ידי חובה
טוב, בסדר - שבוע אחרון, מילניום, שנת 2000, באג, מסיבות, נשיקה, קטסטרופה, סוף העולם, הבנו. עכשיו תעזבו אותנו קצת בשקט.
במהלך השבוע שעבר התפרסמה קביעה של קבוצת רבנים כי מותר לאישה ללדת ילד שבבדיקת אולטראסאונד התגלה כבעל מום קשה, שבגינו הילד ימות בהכרח בלידה, או סמוך אליה. הידיעה התייחסה אל הקביעה כשינוי נפלא בגישת החרדים לסוגיית תרומת האיברים.
הכצעקתה?
את הפניה לרבנים יזמה עמותת "אפרת". עמותה זו שמה לה למטרה להניא נשים מביצוע הפלות. העמותה השתמשה כבר בעבר במיני דרכים קלוקלות כדי להגיע לבחורות שבסך הכל נקלעו להריון לא רצוי (זכורה לרעה במיוחד מודעה שהתפרסמה במשך כמה זמן בעיתונות שיעצה לנשים בהריון בלתי רצוי להתקשר אל העמותה לקבלת יעוץ...).
בפרסומי העמותה, הם טוענים כי לעובר נגרם סבל נורא במהלך ההפלה, והם כוללים תיאורי זוועה על אותו עוברון קטן וחמוד שזוג מצבטים ענקי חודר לפתע אל מקום מושבו ומפצפץ את ראשו. למותר לציין - אין קשר בין התיאור הזה לבין הליך ההפלה האמיתי. עוד הם נסמכים על מחקרים המוכיחים לכאורה את יכולתו של העובר לחוש ולהבין כבר למן החודש השלישי להריון, וכמובן שתמיד מתלווה הסיפור על אימו של אי־איזה גדול בתורה ששמו נשתכח מליבי זה מכבר, שבעת הריונה הלכה לשיעורי תורה, "כדי שילמד הילד". אכן, אם פולניה למופת.
כל זה טוב ויפה. העמותה יוצאת מנקודת ההנחה של מניעת הסבל מן העובר, ומכאן והלאה הדיון הוא רק בשאלה האם אכן נגרם סבל לעובר בעת ההפלה או לא (ונתעלם משאלת הסבל שיגרם לילד שיבוא לעולם בו הוא אינו רצוי).
אך כיצד נכנסים התינוקות בעלי המום, אלו שימותו מיד עם לידתם, אל התמונה הרחמנית שמנסים חברי עמותת אפרת לצייר? אין ספק, הרי, שאם המחקרים שהם מציגים הם נכונים - העובר יכול לחוש בכאב הנובע מן המום ממנו הוא סובל, ובוודאי בסבל הנובע מגסיסתו - אזי אין מקום להחזיק עובר שכזה בחיים לחינם. אם העוברים הללו, לעומת זאת, אינם סובלים מכאבים כלשהם, הרי שהליך ההפלה, אפילו לדידם של חברי אפרת, אינו בעייתי בשום מובן.
אך הוא כן בעייתי. בסופו של דבר, הרי, הקרב של אפרת אינו קרב הומני, אלא היפוכו של הקרב ההומני (זה הנאבק לשים את טובת האדם במרכז) - מאבקם הוא דתי־פונדמנטליסטי, וככזה, רגשות האדם נמצאים הרחק מאחרי האינטרסים (המדומים או לא) של האל.
הנושא אינו חדש בעולם: בארה"ב הויכוח בין הפרו־חיים ובין הפרו־בחירה מתרגש כבר זמן רב, וכולל גם הצתות של קליניקות של רופאים המבצעים הפלות, ועוד מיני אלימות ודברי נאצה המפוזרים אנה ואנה. אבל בקרב הנוצרים הקתוליים הנושא הוא ברור - "כל זרע הוא קדוש", כמאמר שירם של מונטי פייתון. על פי אמונתם של הפרו־חיים, כל ילד עשוי להיות ביאתו השניה של ישוע, ועל כן כל הפלה מסכנת את הישועה הבאה עלינו לטובה.
עמותת אפרת מתעקשת על הבאת ילדים מיותרים לעולם, גם אם בתחבולות, וגם אם הם מובאים לחיים (קצרים יותר או פחות) של סבל, מתוך אמונה קנאית, שאף אינה מעוגנת בדת היהודית, אלא נעוצה בפחד קמאי מהתדלדלותו של העם היהודי. זהו אותו הפחד שמונע מהחרדים להבין כי ההוראה לפרות ולרבות הייתה נפוצה בזמנים שבהם רוב רובם של הילדים לא הגיעו לגיל בגרות, ולכן ילד מידי שנה לא היווה עול על הוריו, אלא פשוט שיפר את סיכויהם להותיר צאצאים בוגרים אחרים - זאת בעוד שבזמננו, ארבעה־חמישה ילדים הם די והותר, אם לא יותר מידי.
אז הרבנים של אפרת מעדיפים לאפשר לנשים לגדל שקים של חלקי־חילוף על־פני האופציה ההוגנת ביותר גם כלפי העובר, שסובל על פי טענותיהם עצמם, וגם כלפי האם, הנאלצת לסבול את היסורים הפיזיים והפסיכולוגיים הכרוכים בהריון שסופו המר ידוע מראש.
ניחא רבני אפרת, המונעים על־ידי רחשי לב פונדמנטליסטיים. תמיהה גדולה צריכה להתעורר עקב התגובה של המוסד הרפואי, ה"מברך" את הפסיקה, ורואה בה צעד חיובי של החרדים לכיוון קבלת תרומת איברים במנהג נפוץ. ספק אני אם ההסכמה הזו להפוך את אומללותם של עוברים ונשים לחלקי חילוף לחיים בשל העקרון הנשגב של איסור ההפלות היא שתביא את המשפחה החרדית לתרום את איברי אהובה שנפטר ובכך לחלל את קדושת המת.
סביר יותר להניח שהנצחון הקטן הזה של עמותת אפרת ישמש אותם בשיטת ה"קל וחומר" - אם עובר שאחת דינו למות צריך לבוא לעולם למרות הכל, קל וחומר תינוק שכל סבלו יתמצא בחיים של עוני ואם שכלל אינה חפצה בו...
טפיחה עצמית על השכם
במוסף הספרות ותרבות של ידיעות אחרונות מתאריך 17.12, התפרסם מאמר קצרצר על ספריו של ג'וזף הלר, שנפטר יומיים לפני כן. המאמר, שלא בדיוק החמיא להלר, העלה בי את חמתי, בשל אי־אילו אי־דיוקים והטלת רפש לא הוגנת בסופר מוצלח עד מאוד. במהרה כתבתי מכתב נזעם למערכת ידיעות ופקססתי אליהם. המכתב התפרסם בסוף השבוע האחרון, אך ראה זה פלא - את הפסקה הראשונה, זו שאינה מחמיאה במיוחד לכותב המאמר המקורי, ואף מאשימה אותו באי־הכרת הספרים עליהם הוא מעביר ביקורת (כפי שאכן השתמע ממאמרו), את הפסקה הזו ממש מצאו לנכון עורכי המוסף להסיר, ובכך נטלו משהו מן העוקץ של התגובה.
אז הרשו לי, כעורך של אתר שאינו נוקט בצנזורה, אלא במקרים קיצוניים במיוחד, לטפוח לעצמי מעט על השכם. אצלנו התגובות קודם כל מתפרסמות, ורק אחרי זה ביכולתי לעיין בהן - יחד עם כלל קוראי כתב־העת.
אני מקווה שאתם נהנים מהאייל הקורא כמוני, ומאחל לכם, שוב,
קריאה מהנה,
דובי קננגיסר.
יציאת ידי חובה 2
אלפיים, אלפיים! טוב? תגידו, לא נמאס לכם עדיין?
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש