 |
מה פירושם של תהליכים מסוימים שחווה הנוער הדתי־לאומי ועולם הישיבות שלו? האם יש כאן סימנים לתפיסה פוסט מודרנית שהגיעה באיחור או שפשוט רעיונות עתיקים של "שבעים פנים לתורה" חזרו לתפוס את מקומם הראוי?
|
|
| חברה וכלכלה • ש. פוגל • יום ג', 28/12/1999, 22:40 |
|
| |
בשנים האחרונות חווה הציבור הדתי לאומי מספר שינויים עצומים בתפישת העולם ובתפישתו את עצמו. למעשה ניתן לומר כי מתגבשת זהות דתית־לאומית חדשה. רבים הם המכנים את השינוי הזה "ניו אייג'י" ו"פוסט־מודרני". האם ניתן להגדיר את התמורה הזו כחלק מהגל הפוסט־מודרני (להלן: פוסטי בהטיותיו) ששוטף את העולם (בחיזוק למה שהיה בשנות השישים המאוחרות והשבעים)? מטרת המאמר הזה היא לדון בצדדים הפוסטיים לכאורה של השינויים הללו, לשקפם כחיוביים או שליליים מהזווית האורתודוכסית ולבסוף להציג את המשותף והמבדיל בין השינויים הללו לבין התקופה הפוסט מודרנית ולביטויה המוכר בתור - "ניו אייג"'.
המהלכים שלכאורה מובילים לקביעה הנחרצת כי חלק נרחב מהנוער הדתי גילה את הפוסט־מודרניות וה"ניו אייג"', הינם מהלכים שקשה לשים את האצבע על מקורם או אפילו על נקודת ההתחלה שלהם. לפיכך יש צורך אמיתי לתאר אותם. הסימנים הבולטים לתהליך הם:
* ניאו־חסידות - פתיחות ללימודי חסידות וקבלה וסעיפים הנצמדים לעיתים ללימודים אלו.
* תחושה של הסטת המרכז מהלימוד אל הבניה העצמית.
* פניה לתורות רוחניות לא יהודיות ("רציונאליות" ו"א־רציונליות" כאחד).
* יצירת "תתי־חברות" בתוך הציבור עצמו.
* אפיקים נוספים לפני השרות הצבאי - הכרה בשוני ובפרט.
ניאו־חסידות
לימודי חסידות וקבלה: עד לפני מספר שנים לימוד חסידות לא היה חזיון יומיומי בישיבות של הציבור הדתי לאומי. באופן כללי, לימודי מחשבה תפסו מקום שולי יחסית ללימודי הגמרא והפוסקים, שלא לדבר על חסידות. קשה לתאר את הישיבות של פעם עורכות שיעור קבוע בחסידות כפי שישיבות רבות עושות כיום. נגד שילוב התחומים האלה יש הטוענים שזהו סך הכל גימיק שמטרתו משיכת תלמידים לישיבות, בעיקר לאור פריחתם של המכינות הקדם־צבאיות (מקד"צ). נכון, אמנם, שנראה כאילו כיום פחות תלמידים באים לישיבות בשם השליחות הלאומית (ועל כך ידון בהמשך), אולם מכאן ועד לנחרצות שבטענה כאילו אין הנוער רוצה בתורה יש מרחק רב ועצום.
מהי ניאו־חסידות? זוהי מגמה חדשה שהתפתחה אצל הנוער הדתי לאומי בשנים האחרונות שכוללת בעיקר חיבה מחודשת ללימודי חסידות, ולעקרונות של חוויה בקיום המצוות. היא מאופיינת בתחומים רבים - החל מסגנון לימודים, דרך מוזיקה (ועל כך דנתי במאמרי הקודם), ואף לבוש אופייני (אם כי הלבוש הוא מאפיין שרוב הצעירים מעדיפים שלא לנופף בו).
האם תהליך זה חיובי? כמו תמיד אצל יהודים - הדעות חלוקות גם בנושא זה. בעוד שרוב הישיבות מגלות פתיחות לנושא (חלקן בעקבות לחץ של התלמידים המגלים התעניינות), ישנן ישיבות (ומשנות חינוכיות) השוללות לחלוטין את לימודי החסידות, כל אחת וטעמה עמה: יש הטוענים שבישיבות בהם מרבים בלימוד חסידות נפגע לימוד הגמרא; יש הרואים בחסידות תורה שלא יכולה להיות מובנת לצעירים ולכן אין ללמד אותה לבני הישיבות; יש הרואים סכנה מסוימת ממה שלימודי החסידות כרוכים בו - בד"כ זהו הניסיון לחוות את קיום המצוות כרובד משני. לטענת אותם שוללים עלול להיווצר מצב שבו אנשים לא יקימו מצוות כיוון שהם "לא מסוגלים להתחבר אליהן"; ישנם מעטים (ממש שוליים) שרואים בחסידות תורה ששורשיה אינם יהודיים (זוהי גישה שקיימת בעיקר בתחום האקדמי אבל חלחלה לאנשים מסוימים בעולם הישיבות); חלק מאנשי הגל החדש הזה אינו מקפיד בקיום מצוות (זה נאמר כאשר שמו של הרב שלמה קרליבך הועלה כמעורר הניאו־חסידות ונקשר מיד וכנראה שלא בצדק לפריצות מינית) טענה זו, האחרונה, כבר כמעט ואינה נשמעת.
מחייבי לימודי החסידות מעלים כנגד טענות אלו את הטענה שבניגוד לחששות שהיו בעבר (בתחילת דרכה של החסידות), החסידות אינה מעמידה את ההלכה במדרגה נמוכה, ולא הצטרפה לתנועות כשבתאות והפרנקים אל מחוץ ליהדות המקובלת. על פי הרב יובל שרלו שליט"א, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה, התשובה לשאלה "אלו תנועות מהפכניות בתפיסתן יתקבלו ביהדות האורתודוכסית ואלו יבעטו אל מחוץ לה?" היא שתנועה שתעמיד את ההלכה האורתודוכסית כרובד העליון תתקבל אל תוך היהדות. החסידות ,על־פי דברי הרב שרלו, כבר הייתה בדרכה אל מחוץ ליהדות המקובלת אלא שקבעה את ההלכה כרובד העליון לפני שנזקי ההתנגדות איימו לחסלה.
מעניין להשוות בין גורמי ההתנגדות לחסידות הוותיקה לבין ההתנגדות לניאו־חסידות. למעשה, מהשוואה כזו עולה זהות כמעט מוחלטת בין שתי התנועות. בשלב המוקדם נטען כאילו החסידים מבטלים את לימוד התורה, כאילו הם שואבים מהשבתאות, כאילו הם מתעסקים בקבלה שלא לצורך, וכאילו אין הם מקפידים בקיום המצוות כנדרש (כמובן שלאחר תקופה מסוימת - תקופת "המגיד ממזריטש" - הפכה טענה זו לבלתי קבילה והתמקדה בדיון על שעות התפילה, שגווע מעצמו כאשר החסידים התיישרו בנושא כמעט כולם). למעשה, אם ברצוננו לשייך את הניאו־חסידות לזרם חסידי מוכר, עלינו לכנותה "חסידות פרה־בעש"ט בעלת שיטה מעורבת בהשקפה ותפיסה הלכתית אורתודוקסית". צדק קהלת: "מה שהיה הוא שהווה". הניאו חסידות ממלאת בדייקנות את תפקידה של החסידות הוותיקה במשיכת הקהל והחדשנות וגם המתנגדים תופסים את מקומם ההיסטורי.
מדוע תהליך זה נחשב ל"ניו אייג"'? החסידות היא תורה פילוסופית דתית בעלת גוון שלעיניים מערביות נראה כמיסטי ואף לא רציונלי. כידוע, אחד האפקטים של גישת "הכל אמת" שהביא הפוסט־מודרניזם לחיינו, הוא מיסטיפיקציה של העולם התרבותי (לדוגמא, לגיטימציה של כתות דתיות סהרוריות למינן). תהליך זה הוא המכונה "ניו אייג"', והחברה החילונית עברה אותו בשנות השבעים, ושוב (בצורה שונה) בתקופה זו .לכן נראה למי שאינו בקי בתהליכים הכלליים של העולם הדתי ובשיטת "שבעים פנים" (שתידון בהמשך) כאילו הגל הניאו חסידי הוא גרסה דתית של ה"ניו אייג"'.
תחושה של הסטת המרכז מהלימוד אל הבניה העצמית
שמיניסט בישיבה תיכונית ממוצעת, שומע מדי שבוע שיחות מראשי ישיבות/ מקד"צ שונות (ומשונות), העמלים לשכנע את השמיניסטים לבחור דווקא במוסד שלהם כמסלול ההמשך לאחר הישיבה התיכונית. דבר מעניין מתברר: כמעט כל הישיבות שאינן ותיקות מאד בוחרות להדגיש את ייחודן דווקא בתחום הבניה העצמית ולא בתחום הלימוד. בניגוד לישיבות החדשות, הותיקות יותר מדגישות את התחומים הקלאסיים: רמת הלימוד בעיון, רבנים מוכרים ובעלי שיעור קומה וכדומה ( ההתעלמות מהמקד"צים מכוונת - הן תזכנה לפסקה משל עצמן). בעבר, ברור היה שהקריטריון היחידי לישיבה הוא רמת לימוד הגמרא, ואילו כיום אנשים מחפשים "ישיבה שתתאים להם" - ולאו דווקא בשיטת הלימוד (הרי כמה שיטות כבר קיימות בישיבות?).
זהו הבסיס העיקרי לטענה כאילו נראה שהמרכז נע לכאורה מלימודים לשם לימודים אל בניה עצמית.
מדוע זה קורה? ההסבר לתהליך מורכב, וחלק גדול מסיבותיו כרוכות זו בזו ויוצרות סבך עצום. הסיבה הראשונה (אם כי לא העיקרית) היא ההשפעות שסופג הנוער מהחברה החילונית: אין לכחש שכיום חלק מהעולם החילוני מסתובב סביב ה"אני", וגישה זו מחלחלת במידה זו או אחרת לשכבות מסוימות בעולם הדתי. אני כולי תקווה שבני הנוער (כולם) ישתחררו מגישה מסוכנת זו של "אני ואפסי עוד", כיוון שהנגרר האוטומטי שלה הוא משבר ערכים מהסוג שחווה עכשיו החברה הלא־דתית. הישיבות שרואות את הגישה בעין שלילית מנסות להציל את מה שנשאר מתוך תפיסה של "מתוך שלא לשמה בא לשמה". קרי - עדיף שהאדם ילמד בתחילה שלא לשם לימוד תורה אלא לשם עצמו, משום שהישיבה (ואף עצם הלימוד גרידא) תוכל "ליישר" אותו עם הזמן.
סיבה נוספת נעוצה בעבר הרחוק למדי, זוהי סיבה תאורטית משהו שקשה לעמוד על מידת דיוקה, אבל כדאי להשמיעה. הטענה היא, שבעצם מעולם אנשים לא למדו לשם הלימוד, אלא שבעבר היו אנשים מרגישים חובה ללמוד כדי שלא יאבד עולם התורה - "אם אתה לא תלך לישיבה לא יהיה אחר שילך". בדורנו שלנו, כך גורסת התיאוריה, חשים הצעירים כאילו אין חובה לאומית/קיומית בלימוד, וגם אם יש הרי שאו שיש אחרים שיעשו זאת, או שכיוון ואנו ב"דור האני", כלל לא קיים המושג של חובה לאומית. שוב נכנסת הגישה של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" וטוענת כי "פעם פיתינו את הנוער לבא בשם החובה הלאומית, והיום - בשם החובה האישית." רבים יטענו לאי נכונות עובדתית של תיאוריה זו, אולם בחרתי להביאה בכל זאת.
סיבה שלישית נעוצה בשפע העצום של ישיבות ומקד"צים. למעשה, סיבה זו מתחלקת לשני חלקים - ריבוי הישיבות, והתפתחות המקד"צ.
נכון לשנת תש"ס קיימות מעל לשלושים ישיבות הסדר (בנוסף לישיבות גבוהות־ציוניות). בנוסף לזאת, בשנת תשס"א אמורה להיפתח ישיבה נוספת אחת לפחות. כפי שציינו קודם - שיטות שונות בלימוד קיימות אבל מספרן מועט, ובודאי שאינו עולה על שלושים. אם כן, מדוע יש צורך בכל כך הרבה ישיבות? למען האמת התשובה אינה ברורה. לעיתים יש צורך בישיבה במקום זה או אחר כדי לחזק את הקהילה הדתית שם ולגבשה סביב מוסד תורני; לעיתים ראש הישיבה מעונין להפיץ את פילוסופית החיים שלו ופותח לשם כך ישיבה; ולעיתים הקמת ישיבה היא דבר מיותר שנועד לשרת צרכים מסוימים של אנשים מסוימים. בכל אופן השפע העצום של ישיבות ומקד"צים מחייב את הישיבות להציג "אטרקציה" או ייחוד של הישיבה, על־מנת למשוך תלמידים לבחירה דווקא בישיבה זו. ומה יותר פשוט, ובד"כ נכון, מאשר הייחוד בתחום הבניה העצמית? וכאשר אתה מבקש מאדם שאינו תמיד בוגר להחליט החלטה, עליך להציב לו פיתוי, ומה שמפתה את האדם הלא בוגר הוא: הוא עצמו. לפיכך גם אם בפועל בישיבות אין הסטה, הרי שבבואתה המדומה משתקפת בניסיונות ה"תעמולה".
לכך מצטרפת התחרות מצד המקד"צ. בצורה חד משמעית המכינות (ברובן) מנופפות בדגל הבניה העצמית. כדי להבין את השפעת הדבר על הישיבות נקדים מספר מילים: באופן כללי כל הישיבות רואות חיוב במקד"צ: הן שומרות על הנוער בצבא מפני חילון, מעניקות לו תפישת עולם מגובשת, מעכבות את הגיוס בשנה או שנתיים ושולחות לצבא צעיר בוגר יותר שמוכן לאתגרי השירות בצורה טובה יותר (ותגידו מה שתגידו - בחור בן 19 בוגר יותר מבן 18), ובאופן כללי מונעות מן הצעירים חלק מפגעי השירות. לכאורה כל זה טוב ויפה, אך אליה וקוץ בה - הנוער שהולך למכינות מורכב אומנם בעיקר מבחורים שללא המכינה היו מתגייסים מיד לצבא, אולם חלקם בחר במכינה על פני הלימוד בישיבה. את תגובת הישיבות לתחרות המכינות נסקור בהמשך, אולם אספקט אחד יוזכר כאן: חלק מהישיבות מגיבות לתחרות המכינות בצורה פשוטה - הן מנסות "לשחק אותה" מכינות, למרות שבניגוד למכינות, בישיבות משאירים את נושא הבניה לבחורים עצמם. הישיבות נותנות הדגשה יתרה לתחום הבניה העצמית וזאת כדי למנוע "בריחת" בחורים מתאימים למכינות.
יש להניח כי אין תשובה ברורה בסוגיית "הסטת המרכז", ובודאי שאין תשובה שנכונה לגבי כל הישיבות. ברור שכל הצעה שהועלתה כאן נכונה לשיקוליה של ישיבה מסוימת ומהווה הבל גמור באם תאוזכר לגבי ישיבה אחרת.
האם תהליך זה חיובי? התשובה כאן תהיה קשה ותלויה במקרה הפרטי, לכן נסכם כך: ברור שבמקד"צ, הדגשת הבניה העצמית היא צעד מחויב המציאות ומילוי של מטרת המוסדות. בישיבות הגישה משתנה וניתן להגיד שבאופן כללי תהליך זה אינו שלם, ומהווה תחושה חיצונית בעיקרה שאין לה יסוד אמיתי במה שקורה בישיבות עצמן. בכל אופן, לשיטתם של תוליי השינוי ב"דור האני", פשוט וברור שתפישת ה"אני" היא שלילית.
מדוע תהליך זה מאוזכר בהקשר לטענה שבראש המאמר (הקשר הפוסטי של הנוער הדתי)?
ובכן, כאן אנו נכנסים להגדרות שאינן דווקא פוסט־מודרניות בהגדרתן התרבותית, אלא יותר בהגדרה התקופתית (למרות זאת ישנו קשר ברור לאידיאולוגיה הפוסט מודרנית): התקופה הפוסט מודרנית מאופיינת במובנים רבים כ"דור האני". אם נשווה זאת לתקופות היסטוריות אחרות הרי שבעוד שהנוער של תחילת המאה עסק במהפכות, הנוער של אמצעיתה עסק במאמץ מלחמתי ולאחר מכן ניסה לתקן את העולם (שנות ה60-70), נראה שמאז קליטת הפוסט־מודרניות בחיינו התרבותיים עסוק הנוער בעיקר בעצמו. ייתכן שהגורם הוא שנגמרו המלחמות ונגמרו הסיבות למרוד בהורים, אולם ייתכן שנתווספה לכך השפעת הפילוסופיה הפוסטית (אין אנו מעונינים להיכנס לדיון שיוכיח את ההקשר אלא נסתפק בהנחת קיומו). בכל אופן, בין אם אשמים ההוגים הפוסט־מודרניים ובין אם לאו, ברור ש"האני" הוא מאפיין בולט לתקופה הפוסט מודרנית. ולכן, כשם שנטען קשר בין הפוסט־מודרניות לדור האני בחברה הכללית, ניתן לקשור התגלות מאוחרת של דור האני בחברה הדתית להתגלות המאוחרת של הפוסט מודרניות בחברה זו.
בחלק ב' של המאמר אדון באספקטים אחרים של הפוסט־מודרניות בחברה הדתית.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש