 |
ג'ון גרישם הוא סופר מתח פופולרי. למה? מה סוד קיסמו של הסופר המשפטן הזה? ולמה דווקא הוא מוכר כל כך טוב בארץ? ומה עם רם אורן, סופר מתח אחר הזוכה לפופולריות רבה בארץ?
|
|
| ספרים • ש. פוגל • יום ה', 9/12/1999, 22:12 |
|
| |
בתחילת השנה שעברה ארע לי מאורע משמח - חבר החזיר לי ספר שהוא שאל ממני. לא שזה כל כך נדיר אבל הספר הזה שכב אצל אותו בחור כמה חודשים טובים. למה אני מספר על כך? כיוון שהספר אותו החזיר היה "השותף" מאת ג'ון גרישם. ברצוני לסקור את כתיבתו של הסופר הנ"ל ולשאול את השאלה הכל כך מתבקשת "למה גרישם פופלרי?".
ג'ון גרישם, למי שלא יודע, הוא כותב אמריקאי של רומני מתח משפטיים. עולמו מורכב, בדרך־כלל, מעורכי־דין וסוכנים פדרליים הנאבקים למען הצדק והחוקה האמריקאית. התבנית הגרישמית לעלילה אינה מורכבת וכוללת כמה שבלונות עיקריות:
א) עורך־דין אידיאליסט נאבק נגד הממסד או המאפיה.
ב) עורך־דין צעיר ומצליח נאבק נגד הממסד או המאפיה.
ג) עורך־דין מצליח מגלה מחדש את זהותו האידיאליסטית החבויה, בדרך־כלל תוך מאבק נוקב עם הממסד או המאפיה.
ד) "משחק המושבעים" הוא ספר חריג, שם לאף אחד לא אכפת מעורך־הדין. שני תחמנים צעירים ואידיאליסטים דופקים את הממסד. אה, כן - והם גם מגלים את עצמם.
כמובן שכל סעיף עלילה יכול להשתלב ברעהו. כך לדוגמה האידיאליסט הצעיר יכול לגלות את זהותו מחדש (תוך כדי מאבק וכו'); המאבק יכול להיות גם נגד הממסד וגם נגד המאפיה בו זמנית; ועוד גיוונים רבים.
עוד מהמאפיינים של הכתיבה הגרישמית: דמויות נשיות הן לעולם דמויות משנה שלא נועדו לכלום או לכל היותר, נועדו לסיוע לגילוי העצמי של המצליחן. מכלל זה חורגים שני ספרים: "תיק שקנאי" (שם האישה מתמקדת בחוסר אונים עד שהגבר "מאפס אותה" והיא הופכת ליעילה), ו"הלקוח" (פשוט כי כשמתעסקים בילדים מה יותר טבעי מעורכת־דין אידיאליסטית? הרי צריך תחליף לאם השלילית והמזניחה - גברים כידוע לא מסוגלים לטפל בילד.)
מאפיין נפוץ נוסף הוא עלילות משנה בלתי קשורות בעליל שעוסקות בחיי הגיבורים וקשה להסביר את קישרן הרופף לעלילה המגוללת.
לכאורה מהאמור לעיל ניתן לשאול שאלה פשוטה - "אז למה דווקא גרישם מוכר הרבה? הרי כותבים שבלוניים רבים מוכרים פחות ממנו?" התשובה נעוצה במספר גורמים.
ראשית: העלילות של גרישם פשוטות, מעניינות ולא מחייבות את הקורא לחשוב יותר מדי. רק להמתין לבאות בציפייה דרוכה ולא להיות מופתע כשהפתרון מגיע. תראו לי אחד שיגיד שהופתע כאשר חבר המושבעים זיכה את קרל־לי היילי בסיום "עת להרוג". תראו לי גם אחד שיצהיר שלא המשיך לקרוא את הספר רק כדי לדעת מה יקרה בסוף. (אני מתנצל בפני מי שהרסתי לו את הספר ,מצטער אבל בכל מקרה הייתם מנחשים את זה מראש).
שנית: גרישם הוא בעל רקע במשפטים ומסוגל לפרוש בפני הקורא עולם שלקורא המוצע נראה זר, מוזר ומפחיד בסיבוכו. אדם נורמלי לא מכיר את הפרוצדורה המשפטית האמריקאית אלא אם "אכל אותה" בזימון לחבר מושבעים (כמו מילואים - רק של האמריקאים). כל שכן אינו בקיא בטכניקות המיסוי המוצגות ב"הפירמה" או בחוקי ההלשנות ב"השותף". לגבי הקורא הישראלי שלא מספיק שהוא מפחד מעורכי־דין, ולכן הוא מת שהבן שלו יהיה אחד - הרי שמעורכי־דין אמריקאים הוא בכלל משקשק. אצל גרישם כל המפחידים האלו יוצאים כמו הבן החנון של השכן (הבן שלי חנון?! מה פתאום? הוא פשוט חכם).
שלישית: גרישם נוטה לצדקנות כמו התנגדות לעונש מוות, תמיכה במסכנים שנרמסו על־ידי קפיטליסטים ומאבק בממסד המושחת. כל זה נחמד ונעים לקורא שמרגיש אינטיליגנט/ שמאלן/ צודק כאילו היה דייר קבע על ה"ריינבו" של גרינפיס. הרי הוא קורא גרישם, מה כבר ההבדל?
רביעית, וזה האלמנט הגדול ביותר: לגרישם יש "מקדם דילמה" ברוב הספרים. הקורא במהלך ספר של גרישם מתלבט כל הזמן לטובת מי הוא. לכל קו עלילתי שדמות גרישמית עושה יש צד חיובי וצד שלילי: עו"ד שמגן על גזען רוצח ילדים יהודים מעונש מוות - לטובת מי אנחנו? מתים שיטגנו את הנאצי המעצבן הזה אבל הספר מטיף לנו נגד עונש מוות. "וואלה!" יחשוב הקורא לעצמו, "יש פה דילמה אמיתית, גם אני אינטיליגנט.". או, לדוגמה, ב"עת להרוג" ברור שכולם מאמינים שהגיע לשני אנסי הילדות למות אבל האם מותר לקחת את החוק לידיים? הופה הנה נולד לו עוד אדם חושב. הדוגמאות בספרי גרישם רבות החל בדילמות אתיות ועד למצבים בהם אתה מוצא את עצמך מקלל את עורך־הדין שמוותר על תענוגות העולם למען אידיאל נשגב בתור אוויל משריש, אבל חושב בו זמנית שזה המעשה הנכון לעשות.
גרישם, וכאן גדולתו, לעולם לא יפטור את הקורא בלא תשובתו השבלונית, אבל הקורא תמיד ימשיך לחשוב גם אחרי שידפדף אל מעבר לעמוד 501 של "עת להרוג".
למען האמת גרישם נותן רק אשליה של חשיבה. הקורא בתור אדם נבון אמור להיות מסוגל למזוג לעצמו את המינון הנכון בין אידיאלים לפרקטיקה. והרי הקונפליקט בין הרצוי למצוי הוא לב ליבו של הספר. גרישם לא עושה יותר מפעולה של גרויי אינטלקטואלי מינימלי ביותר. האשליה היא לב ליבו של העניין. למעשה, המשפט האחרון אינו מדויק - לב ליבו של העניין הוא מקום בחלון הראווה של סטימצקי ומקום ראשון ברבי המכר של "הארץ ספרים".
"את רם אורן קראת?" שאל אותי מכר לפני כמה שנים "תקרא, תקרא, מי שאוהב את גרישם יאהב את רם אורן". צר לי לספר לאותו מכר, אבל זה פשוט לא נכון. רם אורן אמנם פופולרי בארץ לא פחות מגרישם, אך ההבדל בינם הוא מהותי ביותר.
מדוע אנשים אוהבים את ספריו של אורן? הלא ישנם ספרי מתח מרתקים לא פחות ומצליחים הרבה פחות? ההסבר להצלחתו של אורן שונה לחלוטין מזה של גרישם.
אורן מנצל מספר תכונות של הקורא, תכונות ששייכות רק לעולם המסואב של אשליות הטלוויזיה. ראשית אורן מתעסק רק במה שנראה זוהר או מלא בכוח וכסף : דוגמנות, מנתחים בכירים, קציני צבא ומוסד, משפטנים כבדים, פוליטיקאים.
כוח, זהו שם המשחק אצל רם אורן. לעולם הוא ישבץ בספר סצנת מין כל שהיא כדי לדגדג לקורא את העצבים החשופים עוד קצת במתיחותו אל עולם הכוח.
אצל אורן לכל הגיבורים שמות עבריים, סמל שלטוני ידוע עוד מימי מפא"י, ואגב כך מושג שמזוהה בעיקר עם אשכנזים אליטיסטים.
בעוד גרישם משחק על האינטלקט המדומה, משחק אורן על הזוהר המדומה, על הכוח שהוא מפקיד בידי הקורא. בסוף גם אורן מקבל כוח - מקום טוב בסטימצקי וברשימת רבי המכר.
אם כן, כוחו של זה לא ככוחו של זה. אחד אינטלקטואל בגרוש והשני כוחני ולוחם. שניהם, אגב, מוכרים מצוין, תודה ששאלתם.
|
קישורים
ג'ון גרישם - כל ספריו - דיבוק
רם אורן - כל ספריו - דיבוק
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש