 |
|
''האיש הממוצע ברחוב, משולל ההשכלה, לא יודע איפה הדגדי המזוין נמצא. הדגדי הוא מתחת לשחי השמאלית, אלא אם האישה ימנית. אבל אם יש לה יד אחת אז זה מתחת ליד שיש לה, ואם אין לה בכלל ידיים, זה בין הרגליים, תקוע בחריץ של הכוס. היא נכה רצינית.''
|
|
| תקשורת • רון בן-יעקב • יום ו', 7/9/2001, 16:57 |
|
| |
כתוצר תקופת הרדיו של פול טמפל, שמוליק שי ומעל לכל, חוכים וחיוכים, אני חייב להודות שהמדיום הרדיופוני מושך ומעניין אותי יותר מאשר הטלויזיה. הרדיו מאפשר אינטימיות גדולה יותר עם המאזינים, מגרה יותר את יצר הדמיון ולא נתון תחת המרות הבלתי נסבלת של היפים והיפות, המאפרים, התפאורנים ומעל לכל, הסלבריטאות. לכן אני אוהב לשמוע תסכיתי רדיו ולצחוק מקומיקאים מעל גבי תקליטים. כך אפשר להתרכז בתוכן המילולי ללא הפרעות ורעשי רקע מעושים, כולל הבולשביזם המחניק והמדכא, תרתי משמע, של מכונות הצחוק.
לפני הרבה שנים שמעתי על קומדית "זרם התודעה" שביצעו בשנות הששים והשבעים פיטר קוק (Cook) ודאדלי מור (Moore) ברדיו ובטלויזיה של הבי.בי.סי. לכן התרגשתי מאד כשניתקלתי במקרה בהקלטות של שניהם, שבו הם מופיעים בתור צמד הפילוסופים יושבי הפאב, דרק וקלייב (Derek and Clive). הציטוט הפותח לקוח מהשיחה בה הם מנסים לכתוב את "המדריך לחיי המין", שני האינטלקטו־צ'חצ'חים השיכורים מפנטזים ומנתחים באופן כאילו מדעי את הדרכים והמכשולים בדרך לזיין בחורה. לא, אתה לא יכול להגיד 'איך לזיין' אלא 'כיצד לתנות אהבים'.
מבקר אחד כתב עליהם שהוולטאנסשאונג, תפיסת־עולם הכוללת שהם מיצרים, היא תערובת מיוחדת של המשורר דילן תומאס עם הגיגיה של שחקנית הקולנוע מיי ווסט, כשכל זה עטוף בתפיסת עולם מבית מדרשו של המשורר והפילוסוף הגרמני גיתה. הטכניקה שלהם מהווה תערובת של תסריט מוכן המשמש בסיס לאילתור חופשי ופרוע מול המיקרופון. בסיום ההקלטה הם תיקנו והוסיפו השלמות להקלטות. הרוח החייה מאחורי הצמד היה פיטר קוק, גאון בידור שהמהפכה שהוא חולל בקומדיה הבריטית איפשרה את פריצת הדרך להרבה קומיקאים המוכרים היום, והשפעתו ניכרת גם על הקומדיה הישראלית. דאדלי מור, הוא דרק, משמש בדרך כלל בתפקיד העזר־כנגדו, כשהוא מגיב לשרעפים העמוקים והאסוציאטיבים של קלייב, הוא פיטר קוק. כמו כן דאדלי עסוק רוב הזמן בשתייה, ובשיפשוף חרמני של הזין (זאת הסיבה שכיסיו מלאים בסוכריות טופי) או באיזה קטע מוזיקלי.
בדיאלוג אחד הם מופיעים בתור שני חנונים מטופשים (Twits), מומחים לספרות המדברים במבטא Upper-Crust לעילא ולעילא, ממיטב תוצרת אוקסברידג'. הם מנתחים את המשמעות המטאפיזית של השימוש במילים כוס, זין, חור־תחת וחרא במחזה של הרולד פינטר. במיוחד הם התרשמו מהמשחק של סר ג'ון גילגולד אשר הוסיף מימד עומק מיוחד למשמעות המחזה כשביטא את המילה זרג. משם מפליגים שני המומחים הפלצניים לאורגייה של תשפוכת ניבולי פה "זה טפשות מזוינת ממדרגה ראשונה ללכת כל היום ולהגיד 'חריץ הכוס' ללא כל סיבה פילוסופית". במבט לאחור רואים בברור את השפעת המערכון הזה, כמו אחרים שקדמו לו, על קטעים כמו שיר השכונה של התרנגולים. הצירוף והמעברים בין שפה גבוה ומליצית ושפת ביבים יוצרים מתח קומי שנפרק, כמו נעיצת סיכה בבלון, כשהליבידו הפרופסורי עולה ממעמקי התודעה, ופורח כמו אבר ממתכת (והמגנט בבית שימוש משך את קלייב ושוטר עצר אותו על מהירות מופרזת במקום ציבורי).
אני לא מכיר מישהו שהצליח לעבור את רף התועבה המלומדת שהצמד הפגין, כל זה תוך שימוש עוצר נשימה בשפה ומבטא המוני ובאובססיה בלתי נפסקת לגסויות. כעבור מספר דקות הקשבה מגלה השומע את עצמו עובר מתחושת גועל מהגסות הנוקשה לממלכה של עדינות ואסתטיות צרופה. ההומור שלהם הולך ונעשה רע ומושחת, פורק כל מידה וכל עול, וכך סוחף את המאזין להתעלות בהמית של צחוק משחרר. הסוריאליזם של קוק גורם להלם במוזרות שלו - אילתור אקסטטי של גסות גולמית ולא מעובדת המעבירה את השומע לעולם של אושר אלוהי. השיא מגיע בהרגשת שיחרור ופורקן. אחד התקליטים שלהם הופץ בצירוף שקית הקאה, ובקטע מפורסם אחר הם פינטזו על הזמרת מריאן פייתפול מאוננת ברכבת.
כמה מהקטעים דורשים מהמאזינים עור עבה במיוחד, שכן הם רוויים בגזענות ושנאת נשים שלא מתביישת בעצמה. הקשבה לדיאלוגים האלה במנותק מרצף התקליט יכולה בהחלט לעורר הרגשת מיאוס ואנטגוניזם חריף. ברוטינה אחת מנסה קלייב להסביר לשוטר שהוא ניסה לאנוס קורבן של תאונת דרכים כי הוא חייל משוחרר והוא מנסה להשיג הכרה ציבורית לחלכאים ומנודי החברה. קטעים אחרים קולעים למטרה באופן מופלא, כמו הסיפור על רוז מק'פארטר (פה רפויה) שחוזה את העתיד בקריאת נפיחות (כל קישור למציאות על אחריות הקורא).
הניסיון לפרוק את עול המוסכמות החברתיות והחוקיות כדי ליצור אמנות חדשה, כדי לגלות מיכמנים נוספים במעמקי ההוויה, איננו חדש כמובן. במאה התשע־עשרה חוללו אמנים ומשוררים צרפתיים שערוריות חדשות לבקרים כשפרצו את גדרות הבורגנות ביצירות ששברו כל מוסכמה מקובלת. הסלון המלכותי בפאריז סירב להציג את ציורו של מאנה "אולימפיה" ונדרשה התערבותו של נפוליאון השלישי כדי שכל התמונות הפסולות יוצגו בסלון אלטרנטיבי. בתחום המילים, משוררים כמו אטיין ז'ורל הרחיבו את שפת השירה והדיבור אל מעבר לטאבו כבר במאה השש־עשרה, ובפרספקטיבה בורחסית מסוימת, איפשרו את הופעתו של פיטר קוק. מה קצר הקו המחבר בין ז'ורל בקטע מהשיר "על זה שאת, יקירתי" לפיטר קוק ודאדלי מור בקטע מהרוטינה "ג'ואן קרופורד":
על זה ששני פלחי שתך תמיד תמיד רעבתנים
לזיונים כדרך־טבע, ובעת אין ניתנות
אותן ביצי הנואפים המדלדלים, המזוינות,
תבני לך זין מלאכותי, ביד לשבוע זיונים
(תרגום: עמינדב דיקמן)
קלייב: היתי בבית הזה בבוורלי הילס לנקות חלונות ובא חת'כת מתרומם מזוין, באטלר ניגר.
דרק: לעזאזל המזורגג, החריץ הזה.
קלייב: הוא אמר "דרך כאן בבקשה אד'ני".
דרק: בקושי יכול לדבר ת'אנגלית המזוינת.
קלייב: חת'כת כוס מהלך.
בהחלט יכולה היתה להיות השפעה והפריה הדדית מעבר לתעלה גם בזמננו. למשל דרך הפורנו־פופ של השאנסונייר הצרפתי סרג' גיינסבורג, ששירו
Je T'Aim...Moi Non Plus, בו הוא מלחשש על רקע אנקות האורגזמה של ג'יין בירקין, היה להיט ריקודים באנגליה (וישראל) של אותה תקופה. אגב, מעניין לדעת שהשיר זינק במצעד ישירות למקום 69.
הרצון של הצמד לשבור את מהירות האור הבורגנית הוביל אותם לידיעה שאם רוצים לעשות קומדיה משוחררת מכבלים, צריכים להיות משוחררים עד הסוף, ללא מורא חטא, העלבה או פגיעה במישהו או בציבור כלשהו. זריקת עול האחריות הינה מאמץ אינטלקטואלי קשה, משום הצורך של האמן לשכוח את עצמו, את הנימוסים והחינוך שלו כשהוא מופיע. לא הרבה אמנים מסוגלים להתעלות לרמה הזו. בהקשר זה שוחרי התרבות הישראליים יחשבו מייד על חנוך לוין שהעלה את פעולות הגוף הבסיסיות לדרגת עידון דק וקדושה אלוהית:
אז נירתמתי לעבודת הנשיקה
וכבר אני מפשיל את כותונת הלילה
נותן באחוריה מבט לא־חטוף
אז מילטה האישה אנחה מפיה,
ופשר אנחתה תשמיש! תשמיש!
וכבר שיני חורקות בזעף
אל מול פתח החור המבאיש
חור, חור, למה נוצר
(מתוך "יום נפלא לפני נפרש")
הצחוק מועצם מהשיכבה האינטלקטואלית המרחפת מעל הקטעים. כביכול אנחנו מקשיבים לאימפרוביזציה של שני גלמים בעלי פה מלוכלך, אבל כולנו יודעים שלמעשה אלו דמויות המגולמות של ידי שני מיקצוענים שהרקע שלהם רחוק מיושבי הפאב אותו הם מנסים לגלם. שניהם למדו בקיימברידג' - קוק ספרות צרפתית וגרמנית ודאדלי מור למד מוסיקה בקולג' מגדליין. הידיעה ששני האוקסברידג'ים הללו משחקים אותה מטומטמים מוסיפה עוד אלמנט הפתעה לא־מציאותית להומור. הידיעה הברורה שבמציאות הם אינם מיזוגניים ואף לא גזענים או נמוכי מצח, אלא שמדובר רק משחק אינטלקטואלי־אמנותי, ושלמעשה הם נמצאים בשליטה מוחלטת על כל מה שקורה, תורמת אלמנט נוסף לחויה הבידורית.
את הפריצה הגדולה בקריירה שלהם הם ביצעו בתחילת שנות השישים באדינבורו, כשהשתתפו עם מי שלימים יהיו מעמודי התווך של התיאטרון האנגלי והעולמי, בלהקה שנקראה "מעבר לשוליים" (Beyond the Fringe). איתם הופיעו אלן בנט, המחזאי והאוטוביוגרף, וג'ונתן מילר, הבמאי שבימויו לאופרה Cosi fan tutte נחשב לאחד הגדולים. הריוויו הזה נחשב ליצירת מופת, ואחד המערכונים שלו מזכיר לנו שוב את הגאונות של חנוך לוין:
מילר: כן, המפקד!
קוק: פרקינס, אנחנו מבקשים שאתה תהייה האיש. אני רוצה שאתה תקריב את חייך. אנחנו זקוקים למחוות הבל ריקות בשלב זה. זה יעלה את הטון הכללי של המלחמה. עלה למעלה, קפוץ מעבר לחפירות, תרביץ הצצה. אל תחזור. שלום פרקינס. אלוהים, הלוואי שהייתי יכול לצאת לשם.
מילר: שלום המפקד, או האם זה להתראות?
קוק: לא, פרקינס.
למי זה לא מזכיר את נאום מלחמת 11 הדקות מתוך "את ואני והמלחמה הבאה"?
באותה תקופה הם יצרו את שני הטיפוסים הקוקניים דאד ופיט, חבושים באותם כובעי קסקט שמייד מזהים אנגלי מזן מאד מסוים. שני מוקיונים שמדסקסים בידענות מטומטמת ומתנשאת נושאים כבדי משקל כמו ציור אימפרסיוניסטי או מין. קלייב ודרק של שנות השבעים הם כמובן הפיתוח אד־אבסורדום של שני יושבי הפאב האלה. אפשר לאמר שקלייב ודרק הם האלטר אגו של דאד ופיט המקוריים. מוטציה מעוותת, מחוספסת ומצחיקה של חסרי תקנה נטולי כל רגישות לזולת וחוסר הערכה מוחלט לכל נושא ואדם. זהו אחד הקטעים המפורסמים ביותר שלהם:
קלייב: העבודה הכי רעה שהייתה לי אי פעם הייתה עם ג'יין מאנספילד. ציצים גדולים, תחת ענקי והתפקיד הנוראי שלי היה לשלוף לובסטר מהישבן שלה.
דרק: גיהנום מחורבן. חתיכת עבודה.
(פצצת הסקס ג'יין מאנספילד, נהרגה בתאונת דרכים מחרידה בשנת 1967, שבה נערף ראשה).
הם שיתפו פעולה עם כמה מגאוני הדור, ג'ון לנון, רואן אטקינסון (מיסטר בין, הפתן השחור), מייקל פאלין וג'ון קליז (מונטי פייטון) וכמובן הקומיקאי האמריקאי הגאון לני ברוס. גם ברוס היה רוצח סידרתי של פרות קדושות, המוקיע צביעות חברתית. הוא בילה כמה חודשים בכלא על שהעז להשמיע מעל הבמה מילים כמו זיון או מוצץ זין, והוחרם באנגליה ואוסטרליה. כמובן שגם קוק ומור עוררו התנגדות חריפה, בעיקר מצד קבוצות דתיות, כשדיברו על רוח הקודש שמנסה להרים את הבתולה מרי. משטרת מנצ'סטר החרימה את האלבום שלהם "עד כדי בחילה", כך שהם בהחלט בחברה טובה.
ההומור שלהם, במיוחד זה של פיטר קוק, אשר מבוסס על שנינה מילולית חסרת גבולות, מתאים במיוחד לפורמט האינטימי של רדיו (אם מישהו יעז לשדר) או תקליט. קטעים שלהם נשמעים רלוונטיים כאילו נכתבו היום. כך, למשל, הדיאלוג הבא:
קלייב: אף אחד לא מספר את האמת המזוינת כמה טלויזיה משפיעה על אנשים, ואני מדבר מנסיון אישי.
דרק: (גרעפס) בטח שאתה יודע.
קלייב: הסתכלתי ב'שואה' הזאתי, אתה יודע, הסיפור על אה, אה...
דרק: (נוחר בזלזול)
קלייב: על היטלר.
דרק: חת'כת כוס הוא היה.
קלייב: הוא נוראי.
דרק: כן, מזדיין מזוין.
קלייב: והוא גיבש לו משום מה סלידה מהיהודים, והשואה זה שהם כולם נמחקו בגז וכזה. זה מאד השפיע עלי.
דרק: המממ...
קלייב: אז לקחתי מספר 18 לגולדרס גרין [רובע היהודים בלונדון], ואני משוכנע שטבחתי לפחות שמונה עשרה אלף לפני שהבנתי מה שאני עושה.
בהקשבה ראשונה לקלייב ודרק, מי שלא מוכן חוטף הלם כפול. מצד אחד, בגלל השימוש הליברלי בשפה, ומצד שני מעוצמת הצחוק המשוחרר שחופש כזה מעניק. הומור אולטימטיבי וטהור מזה קשה למצוא. צריך רק להקשיב לדיאלוג הפתיחה של אחד התקליטים:
"הלווו כוס. אתה, חת'כת כוס מטומטם, קנית את התקליט הזה, חתיכת ויניל מזוינת, ומה שאתה מצפה לו זה... קומדיה, או משהו משעשע, כמה מילים מלוכלכות. הכל מזוין בהחלט. בזבזת את כל הכסף המזוין, הילדים רעבים, אני לא יודע כמה הוצאת, תלוי איזה הנחה קיבלת, כל מה שתקבל עכשיו זה הפסקה ארוכה ומזוינת.......כוס מטומטם."
הקוראים נפגשו בוודאי עם פיטר קוק ודאדלי מור במקומות אחרים. דאדלי מור התפרסם יותר בעולם, בראש ובראשונה כשהופיע בסרט "10" עם בו דרק וג'ולי אנדרוס, ובתור המיליונר המבולבל ארתור המאוהב בליזה מינלי, כשג'ון גילגולד הוא הבאטלר.
קוק הופיע בהרבה סרטים עלומים יותר או פחות ובאינספור סדרות טלויזיה, בין השאר כריצ'ארד השלישי ב"פתן השחור". כמו כן, שיחק בתור הבישוף בסרט "הנסיכה הקסומה". הוא אהב את החיים במלואם אך לא הספיק למצותם. בינואר 1995 נפטר ממחלת קיבה והוא בן 57.
|
קישורים
Cosi fan tutte - כך עושות כולן, מאמרו של רון בן־יעקב
דרק וקלייב - לקניית האלבום ב"אמאזון"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש